מקום שאליו אפשר לברוח **פרק 1**

~נק' מבט של טיילור (בת)~
בדיוק הייתי באמצע חלום מתוק על סוס פוני לבן שהחליט שמהיום אני הבעלים שלו, כששמעתי דפיקות בחלון. התעוררתי.
"אוחח לא שוב…" מלמלתי בעצבנות וטמנתי את ראשי מתחת לכרית אשר הייתה עטופה בסדין בצבע סגול-לילך עדין.
הדפיקות המשיכו והמשיכו, ואני התעצבנתי יותר ויותר.
קמתי.
"אוחח!" קראתי בעצבנות, בזמן שאני לוקחת את המסרק שלי ומסרקת מהר את שיערי החום הארוך, כדי שלא יראו שהוא פרוע.
"נו מה?! מה עכשיו?!" צעקתי ופתחתי את החלון. שוב הבנים המעצבנים מבית הספר זרקו אבנים על החלון שלי באמצע הלילה כדי לעצבן אותי. החלון שלי כבר נשבר כמה פעמים בגללם, הסתומים האלה, ועכשיו אבן קטנה שאחד מהם זרק פגעה בכתפי. "אאו!" קראתי, "אידיוטים!" הוספתי, מתעצבנת יותר ויותר. "לא נורא, תחיי עם זה." אמר אחד מהם, "תגידי, טיילור, את לא אמורה לארח עכשיו חברה לכל מיני גברים למינהם, כמו שאת עושה בדרך כלל?" הוסיף נער אחר, וכולם צחקו. כולם, חוץ ממני.
"אתה, על תתעסק בעיניים שלי!" אמרתי, אך ראיתי שהם כולם עדיין מסתכלים עלי במבט מתנשא. "אולי במקום זה תחשוב למה לך אין מישהי תארח לך חברה, כי עכשיו אני רואה רק שאתה משוטט בלילה ללא שום בחורה ומתוך נואשות מוחלטת מנסה את מזלך איתי!" צעקתי, "אווו" אמרו כמה מהאחרים, נראה היה שהנער התעצבן. "את תסתמי, כלבה. אני, בשונה מימך, לא נזרק על כל אחד שאני רואה. לי יש חיים ויש בחורות שרוצות אותי." אמר, ואז הסתובב והלך. כולם הלכו בעקבותיו, ורק אחד התעכב. "מה עשינו רע שזו** כמוך נמצאת אצלנו בעיר…" מלמל, אבל כך שאני אשמע את זה והלך גם הוא.

וזה בערך מה שקורה בכל לילה, כבר במשך שנה….

אפשר לומר שהחיים שלי הם רצף של כישלונות.
בבית הספר היסודי הייתי חננה שכולם צחקו עליה, בחטיבה הדרדרתי לגמרי בלימודים כי הם נהיו קשים הרבה יותר, ולכן הרגשתי טיפשה ומפסידנית, אז התחלתי לשתות ולהתחצף להורים שלי, שדי נזפו בי על הכישלונות שלי. ובסוף החטיבה, התחלתי להיפגש עם טיפוסים מפוקפקים-כמו האקס שלי, שהיו בעצם החברים היחידים שלי ותמיד היינו הולכים למסיבות שנמשכו כל הלילה. היה נדמה לי שהכל הסתדר-אז אני שתיינית, גרועה בלימודים וכבר לא בקטעים של פוצי מוצי עם ההורים, העיקר, שיש לי חברים שמבלים איתי ומעריכים אותי. טוב… כך היה נדמה לי…
עד ש…
בשנה שעברה, כשהייתי בת 15 מעט זמן אחרי שהכרתי את חבריי החדשים והתחלתי לצאת עם האקס שלי-ניק, הוא רצה… טוב, מה כבר בן יכול לרצות מבת, אבל אני לא הייתי מוכנה.
אז… הוא התעצבן, ואולי הכאפה המצלצלת שנתתי לו הגבירה עוד יותר את כעסו, אבל בכל מקרה, הוא כעס. מאוד.
משם חיי התחילו לההרס… יותר נכון, הם כבר היו הרוסים-פשוט לא הבנתי את זה.
כל החברים שהיו לי, היו החברים שהוא הכיר. ובגלל שכעס עלי, הוא סכסך ביני לבין כולם והפיץ עלי שמועות מגעילות ביותר בכל העיר.
זה בערך למה הלילה, שוב, הבנים קראו לי בשמות שהם קראו לי, ואמרו את מה שהם אמרו.
לא רק שהם מציקים לי כל לילה, כל בית הספר צוחק עלי ביום ביום, והבנים מרשים לעצמם לגעת בי כנגד רצוני.
בקיצור, נתקעתי בחרא של מצב.

***

התעוררתי ב-10:00 בבוקר, והתיישבתי על מיטתי. התמתחתי מעט ואז הורדתי את רגליי והכנסתי אותן אל נעלי הבית הסגולות שלי, וקמתי.
"טיילור, בואי תרדי! עוד מעט ארוחת בוקר!" שמעתי את אמי קוראת לי.
טוב, לפחות עכשיו, כשיש חופשת קיץ, אני צריכה לעבור רק את החלק של ההצקות בלילה, ואני יכולה לישון יותר זמן!
"אני באה אמא… רק שוטפת פנים ומצחצחת שיניים ובאה.." צעקתי בחזרה, והלכתי אל חדר האמבטיה. שטפתי את פני והסתכלתי במראה, זוג עיניים ירוקות הביטו עלי מן המראה, סוקרות את פני הבהירות כמו שאני עושה.
לאחר שצחצחתי את שיניי, הלכתי אל המטבח.
"טיילור! בוקר טוב, שבי, הכנתי בלינצ'ס!" קראה אימי והביאה את הבלינצ'ס, ולאחר שהתיישבתי הביאה גם מיץ לימונענע, האהוב עלי.
"טיילור, מכיוון שאביך כבר בעבודה, אגיד את זה לבד, אך רק שתדעי שזה היה הרצון של שנינו." אמרה והתיישבה מולי.
"כן…" מלמלתי בזמן שאני לועסת את הבלינצ'ס להאנתי. "בגלל שאת ילדה כל כך מוכשרת, גם שרה וגם מציירת, אני ואבא… טוב, חשבנו לשלוח אותך למחנה לאומנויות. כבר רשמנו אותך וחשבנו שתשמחי, כי כך תוכלי להעשיר את הידע שלך ולהשקיע בכישרונותייך, אבל אם את לא מעוניינת אולי עוד אפשר לבטל…" אמרה.
יופי, עכשיו שוב אצטרך לעבור את רצף ההתעללויות היומי. עד שחשבתי שנפתרתי מזה…
"רק ש… המחנה נמצא בסיאטל*, אז במקום שנאסוף אותך כל שבועים לסופ"ש, תצטרכי להישאר שם למשך כל החודש." אמרה אימי, קולה שידר על חוסר ביטחון מסויים. ככה זה מאז שהתחלתי לשתות. פשוט עד עכשיו קשה לה להתרגל לזה שזרקתי את כל העיניין הזה.
'סיאטל…' חשבתי, 'זה לא רחוק מהעיר שבה אני גרה… אבל בכל זאת, זאת עיר ענקית! אין סיכוי שמישהו שם במחנה מכיר אותי!' חשבתי, מתמלאת שמחה.
זאת תהיה הזדמנות מצויינת להיפתר מההצקות ומהילדים המעצבנים כאן בעיר, סוף סוף, לילות עם שינה טובה בהם אף אחד לא מציק, וסוף סוף, ללכת ברחביי מקום שבו אין בנים שמרשים לעצמם לגעת בך ולהטריד אותך כמה שבא להם. ואני אוכל להנות מזה למשך חודש שלם!
"טוב אמא, זה מאוד נחמד מצידך ומאבא לשלוח אותי לשם… זה בטח יקר…" אמרתי, ואמי כתשובה הרכינה את ראשה, בטח חושבת שאני עומדת לסרב ולא ללכת.
"תודה, תודה, תודה!! ברור שאני אלך לשם!" צעקתי, נלהבת, מחבקת את אמי שנראתה מופתעת ושמחה בו זמנית.