מקוללת – פרולוג

שמי רובע ברוקלין מתחילים לקבל צבע מעט כחלחל כאשר אני חוצה במכונית הסיטרואן שלי את הרחוב ההומה אנשים. בכל קול ההמולה, קול טרטור הסיטרואן נעלם כמעט כליל ולרגע אני חושבת שהוא כלל לא נמצא, אך כשאני עוצרת את המכונית ברמזור האדום אני מרגישה כיצד המכונית רועדת במקומה ברטט לא נעים בגווי.
אני מניחה את ראשי על ההגה ושולחת את ידי אל תיקי המונח על מושב הנוסע על ידי. הדפים נשפכים מן התיק ואני נאנחת כשאני קולטת שולי דף לבטח חשוב שנפל מתחת למושב.
אני מוציאה דף בחינה מן התיק בכיווץ גבות. האות C מתנוססת בקצה הדף בצבע אדום זועק לתשומת לב ושמי כתוב על ידו בעיפרון עבה. אני ממשיכה להביט בו ארוכות עד שלפתע צפצוף חד נשמע אחרי ובמקום להביט אחורנית אל הנהג החצוף אני מביטה קדימה הישר אל הרמזור שנהפך ירוק וממשיכה בנסיעה כשדף הבחינה עדיין בין אצבעותיי המרפרפות על הציון C שלי שמרוב שהוא אכזרי הוא נטמע בקו עבה וגס, מורגש תחת קצות האצבעות.
היה מעצבן לחזור מבית הספר בשעה שש בערב אחרי יום לימודים ארוך פלוס שעות תגבור במתמטיקה, אך הציון הנכשל שלי הזכיר לי כל פעם מדוע אני ממשיכה לעשות זאת. הציונים שלי אף פעם לא היו בשמיים, כך שיש לי הרבה נכשלים לתקן.
לפעמים אני מנחמת את עצמי שגם אם הייתי מסיימת מוקדם, לא היה לי בשביל מה ללכת הביתה. סביר להניח שאשהה בו לבדי עד שאבא יחליט לחזור מהעבודה ויחמם לעצמו במיקרוגל אוכל טאק-אווי מלפני שבוע בזמן שאני אכין את שיעורי הבית ואסרב לאכול מן האוכל המקולקל ולבסוף אזמין לי פיצה או משהו בסגנון.
אני פונה ימינה ומגבירה את המהירות כאשר הגשם מתחיל להתחזק, לדפוק על חלונות הסיטרואן האדומה דהויה כמבקש להיכנס פנימה. העייפות גוברת עלי, אני מרגישה כיצד חוסר שעות השינה של משך כל השבוע מתקצבים בי בבת-אחת במין עייפות פתאומית. פיהוק חומק ממני ואני מפעילה את הווישרים, שמנקים היטב את השמשה הקדמית פעם אחת, אך חדלים באמצע המלאכה ולא ממשיכים לנוע כאשר הם נחים מאונך.
"לעזאזל," אני ממלמלת כשהגשם מתחזק והווישרים הארורים לא פועלים. אני שוב מנסה להפעיל אותם אך הם מצדם זזים רק סנטים, משמיעים קול מחאה ונעצרים במקומם.
ראייתי כאילו סומאת לפתע כשאני לא מבחינה בשום דבר מבעד לשמשה הקדמית פרט לאורות מכונית אדומות ואני מנסה כאחוזת טירוף להפעיל את הווישרים שוב. לבסוף כשאני מצליחה הם רוטטים במקום, משמיעים קול שדומה לנחרת צחוק ומסירים את שכבת הטיפות מעל השמשה. כאשר אני מבחינה בעומד מולי, יש לי רק שנייה להחליט מה הצעד הבא שלי.
ילד, שלפני הערכתי שלא היה לי מספיק זמן כדי לדון בה, בן 10. על פניו אפשר לראות את הקיפאון אליו הוא נכנס, ומזווית עיני אני מבחינה שנסעתי ברמזור אדום. עיניו פעורות לרווחה ורגליו קפואות תוך כדי תנועת ההליכה, על ראשו מונח ברדס המעיל שלו ובפרק זמן של מצמוץ – בלי חשיבה רבה – אני מסובבת את ההגה בחדות, מה שגורם לרכב לנסוע בתוקפנות שמאלה. לבי משתולל ואני לא רואה בברור את מה לפני כשהרכב עולה על המדרכה, כשאני בתוכו ושנינו מתנגשים ברגע עוצר נשימה בקיר העומד איתני מלפני.

מאז חיי השתנו, בגלל ההחלטה הפזיזה והנכונה הזאת. מהתאונה יצאתי עם שש תפרים בבטן, שלוש תפרים מעל הגבה ודימום תוך גולגולתי שהיה אמור להרוג אותי בעצמו אם לא מתי מההתנגשות האכזרית בקיר.
לא רציתי בזה בכלל.
כי בגלל זה הפכתי למה שאני היום.
מקוללת.