מצריים השחורה – פרק 5
"איך בדיוק את מתכוונת להגיע למצריים?!" דרו היה על סף התמוטטות עצבים.
"אתה מוכן להפסיק לנסות להכניס אותי לדיכאון?!"
"אני רק שואל," דרו נשם עמוק כדי להירגע. "איך בדיוק את מתכוונת להגיע למצריים?" "לא יודעת, בסדר?!" הודתה ויולט ונהמה ברוגז.
"אה, יופי, תודה רבה על זה שעכשיו את נזכרת! היינו יכולים לבקש משהו מאיסיס, אבל לא, את חייבת להגיד את הדעות שלך בקול! מישהו אולי לימד אותך פעם שלפעמים עדיף לסתום את הפה?!"
"אני באמת מצטערת שאני לא מושלמת כמוך, ושאני לא יודעת מה צריך לעשות בכל מצב או שאני מנומסת וחננה מכוערת!" ויולט החלה להעלות טונים. דרו התנשף והביט סביבו. הם היו כבר מחוץ לבית הספר, ברחוב הומה אדם. מידי פעם אנשים נעצרו כששמעו את הוויכוח ונעצו בהם מבטים. "טוב, הריב הזה לא מוביל לשום דבר. אבל אני באמת חושב ש-" "לא אכפת לי מה אתה חושב." קטעה אותו ויולט. "העיקר שנמצא עכשיו דרך להגיע למצריים." "אבל איך?" שאל דרו בתסכול, ולפתע שמע צווחות מתוך סמטה חשוכה שהייתה מעבר לכביש. הוא החל לחצות את הכביש כאשר ויולט אחריו. כאשר הוא התקרב לסמטה, הצווחות כבר פסקו. ויולט ודרו נכנסו בצעד מהסס לתוך הסמטה. העלטה הייתה כבדה. הם שמעו קול טפטוף מים שנזלו מצינור ביוב, והריחו את צחנת הזבל שבפחי האשפה. ואז נשמע צווחה נוספת, עדינה יותר ושקטה יותר מאשר הצווחות הקודמות, כאילו היצור שמשמיע אותן מזמין אותם לבוא אליו. דרו השמיע ציוץ, וידיו הושטו קדימה כאילו היה עיוור שלא רואה את הדרך. "ויולט?" שאל. "אני כאן לידך, אידיוט." ענה קולה של ויולט מתוך החשכה ואצבעותיה צבטו את ידו. "אאוץ'! למה זה היה טוב?!"
"רק רציתי להזכיר לך שאני לידך, ושאתה לא צריך לפחד, אבל אם אתה רוצה אני מרשה לך לחבק לי את היד, ואני אפילו אלטף אותך עם תרצה בכך." הלגלוג בקולה של ויולט נשמע בבירור, והיא החלה לגרור את דרו עמוק יותר לתוך הסמטה. לפתע נשמע קול "פאצ". "נראה לי שדרכתי על משהו."
"איכסה, תתרחק ממני!" לפתע ויולט הבחינה בדלת בקיר הצדדי, שרק חדי העין היו מסוגלים להבחין בה. היא נגשה אל הקיר, שהיה מכוסה בכתמים ירוקים ומגעילים. הקיר היה עשוי לבנים אדומות-אפורות, שנראו לא מסודרות, אך אם הסתכלת טוב היית רואה סדרה של לבנים שמסודרות בצורת דלת מלבנית.
"תראה, זו דלת!" לחשה ויולט.
"נגיד וזו דלת, איך את מתכוונת לפתוח אותה?" שאל דרו בנימה לא-מאמינה.
ויולט התרחקה כמה צעדים מן הקיר, ואז רצה ונגחה בכתפה בכוח בדלת.
"תגידי לי, את נורמלית? נראה לך שזה-"
הדלת נפתחה, ולמולם נחשף גרם מדרגות לולייני וחשוך. דרו פער את עיניו לרווחה.
"אחרייך, ליידי."
ויולט צעדה במורד המדרגות, ולפתע קנים ובהם לפידים נדלקו והאירו. "אוקיי, זה יותר טוב."
הם המשיכו לצעוד, ושמעו קול צווחות חזקות יותר בהמשך. "מהר!" האיץ דרו והם ירדו בקצב מהיר יותר. בהמשך הלפידים כבו, והציפו אותם בעלטה כבדה וממושכת.
פתאום ויולט נעצרה. "דרו- תעצור." אמרה, אך הוא צעד שני צעדים יותר מידי – ונפל לתהום.
תגובות (0)