המציאות עקומה-פרק 7

פיצוץ חזק נשמע לא רחוק מחדר המבצעים. כוכב בטא ככה הוא נקרא, הוא היה אחד הכוכבים הקרובים ביותר לכדור הארץ הנוכחי. המשלחת הראשונה שהגיע לפני שנתיים לנסות ולהכין את הקרקע לאכלוס האוכלוסיה הנותרת, המשלחת כללה מהנדסים, חוקרים, רופאים, בנאים, חוואים, וכל מחלקה בנושא מסויים בשביל הנותרים.
"קומנדר אנחנו לא נצליח לשרוד עוד מתקפה כזאת, הם ממשיכים להתקדם ולפוצץ את עצמם בשדות המוקשים שמסביב לבסיס." קרא סגן אלק מקצה השולחן. "חייבים לעשות משהו ודחוף, אתה זוכר שעוד חודשיים וחצי אמורה לנחות המעבורת האחרונה וכשהם יגיעו לא בטוח שיישאר כאן משהו עד אז."
"סיימת סגן." קרא הקומנדר נוריס מראש השולחן. "עכשיו אני חושב שאין ברירה, אני ממנה אותך למפקד משימה בכיר תיקח איתך את איזבל ותברחו להרים, אתם חייבים להסתתר ולהיות מוכנים בעוד חודשיים לנחיתת המעבורת, הם האחרונים שנישארו ואתם צריכים להגן עליהם. אם צריך תלמדו אותם להילחם ותנצחו את האויבים." הקומנדר תפס את אלק בצווארון חולצתו. "אני מקווה שתשמור טוב מאוד על הבת שלי." עצר לרגע והסתכל בעיניו ואז המשיך. "עכשיו מחכה לכם ג'יפ עם כל הציוד שנידרש ואספקה לשלושה חודשים מאחורי מחסן חמש." הקומנדר שיחרר את אחיזתו מאלק שהחזיק את נשימתו חזק בחזהו. אלק עמד במקומו ללא ניע.
"עכשיו." צעק הקומנדר שהוציא את אלק משתיקתו.
"כן מיד אדוני, אני יוצא במיידי." אלק נעמד דום והחל לרוץ מבעד לדלת בחיפוסיו אחר איזבל ביתו של הקומנדר. הוא רץ במסדרונות קולות נפץ של מוקשים נשמעו לא הרחק משם. הוא חיפש חדר חדר לבסוף מצא אותה יושבת על מיטה באחת החדרים קוראת לה ספר כאילו מלחמה ופיצוצים לא נשמעו בחוץ.
"איזבל, קדימה חייבים לזוז. עכשיו, פקודה מאביך." קרא לה אלק מפתח הדלת. היא לא כל כך הקשיבה לו היא הייתה שקועה עמוק בתוך הספר שלה. אלק התקדם לעברה ותפס את כתפיה.
"איזבל, עכשיו בואי." אלק קרא שוב פעם ומשך את האוזניות מאוזניה.
"מה אתה חושב שאתה עושה, סטוקר אחד." צעקה איזבל ומשכה בחזרה את האוזניות מידיו.
"מציל את החיים שלך זה מה שאני עושה. בפקודת אביך עליך לבוא איתי עכשיו, יש ג'יפ שמחכה לנו אנחנו חייבים לצאת להרים". הוא שיחרר את אחיזתו בה ואז הוסיף. "אנחנו חייבים לצאת עכשיו המלחמה הזאת עומדת להיגמר לא טוב בכלל. ויש לנו משימה לעשות. וזה לעזור למעבורת האחרונה להשתקם כאן הם הדור האחרון שיכול לשקם מחדש את האנושות." אלק הסתובב לדלת ונעצר בפתח לדקה. "יש לך עשר דקות לקחת מה שאת צריכה ותגיעי למחסן חמש אני אחכה לך שם." ויצא מהחדר והתחיל בריצה קלילה לעבר חדר המגורים שבו ישן לאסוף כמה חפצים. הוא לקח תיק גב ומילא אותו בבגדים כמה שיכל כמה תמונות שנשארו לו מכדור הארץ ומזכרות, ומיהר לצאת מהחדר לפתע הוא נעצר והסתכל שוב בפעם האחרונה על החדר שבו בילה שנתיים. לאחר כמה רגעים הוא הסתובב והחל לרוץ לכיוון מחסן חמש שם חיכה לו הג'יפ. אלק הגיע למחסן ונשם לרווחה שראה את איזבל מחכה לו שם עם תיק גב מקשיבה למוזיקה באוזניות שלה, עד שהבחינה בו.
"סוף סוף מה לקח כל כך הרבה זמן." היא הורידה את אחת האוזניות ושניהם התקדמו לכיוון הג'יפ. פיצוץ נוסף נשמע לא רחוק מהםוהחריש את אוזניהם.
"קדימה חייבים לעוף מפה עכשיו, תעלי לג'יפ." אלק זירז אותה ושניהם החלו בנסיעה לכיוון ההרים הרחק מקולות המלחמה. הנסיעה ארכה כמעט ארבע שעות מספיק רחוק מהבסיס אל תוך ההרים היה שם בית מחסה שהקימו בחודשים הראשונים שלהם בכוכב למקרה ומשהו יקרה, היתה זאת מחשבה חכמה מצידם. אלק ואיזבל הגיעו לביקתה שהייתה עשוייה מעץ לא גדולה במיוחד ולא קטנה מידיי מספיקה להחזיק שני אנשים למשך זמן ממושך ולא ידוע.
שניהם ניכנסו לביקתה ואלק פנה לגרם מדרגות שהוביל למרתף מצוייד היטב במכשור המיועד לעקוב אחר המסלול והפעילות של המעבורת, אלק הוציא מכיסו דיסק און קי שהכיל בתוכו את הקוד להפעלת המערכות בביקתה כל מה שהיה להם בבסיס בעמק. הוא הכניס את הדיסק און קי למחשב וכל המערכות החלו לפעול על אחד המסכים הופיע שעון שהציג את כמות השעות שהמעבורת אמורה להגיעה לבטא, כמות השעות הנוכחית הראתה שהיא צפויה להגיעה בעוד אלף שש מאות ושבעים וחמש שעות. המון זמן חשב אלק רק שבפועל מדובר בחודשיים וחצי שזה הזמן שהם צריכים לשרוד לבד בביקתה הזאת עד שהם יגיעו. אלק עלה בחזרה מהמרתף ולרעתו הוא גילה שאיזבל נעלה הוא חיפש אותה במטבח וכשלא מצא אותה שם הוא רץ במעלה המדרגות לקומה השניה בתקווה למצוא אותה באחד החדרים, לבסוף מצא אותה בחדר האחרון בסוף המסדרון יושבת על עדן החלון וקוראת בספר שלה.
"את חייבת להפסיק לעשות את זה." הוא ניגש אליה ונעמד לידה משקיף על הנוף.
"אתה לא אבא שלי." איזבל אמרה. ולא הורידה את עיניה מהספר.
"טוב זה נכון אבל הבטחתי לו שאני אשמור עליך, אז בבקשה תתני לי לעמוד בהבטחה הזאת." אלק השיב ואז הסתכל לכיוונה. "אני לא בייביסיטר שלך, אבל יש לנו חודשיים וחצי בערך לשרוד כאן ביחד עד שהקבוצה האחרונה תגיעה אז בבקשה בלי היעלמויות נוספות." סיים והסתובב לצאת מהחדר ואז הוסיף. "אני רואה שכבר התמקמת פה, אני יורד להכין ארוחת ערב עכשיו." אלק ירד במדרגות לכיוון המטבח והתכונן להכין ארוחת ערב. לאחר שעה הוא קרה לאיזבל שהארוחה מוכנה ושתרד לאכול, הוא סידר את השולחן וחילק לה צלחת שניהם ישבו ואכלו בשתיקה עד שאלק שבר את השקט ואמר. "אני רוצה שתהיה בינינו הבנה. לא היגענו לכאן לנופש יש לנו משימה ואני לא יכול לעשות את הכל לבד אני אצטרך את העזרה שלך. יש המון דברים לעשות מחר בבוקר אני אשמח אם תצטרפי אליי לחדר בקרה כדי שנתחיל לעבוד."
"שיהיה, זה לא שיש משהו יותר טוב לעשות כאן, חוץ מלהשגיח על מעבורת עצומה בדרכה לשום מקום." השיבה איזבל בנימה טיפה מזלזלת.
הם סיימו לאכול איזבל עלתה לחדר שלה ואלק ירד לבדוק שוב פעם את התקדמות המעבורת, לאחר שראה שהכל בסדר הוא עלה לחדרו והלך לישון. למחרת בבוקר אלק התעורר מוקדם ויצא לנשום אוויר במרפסת. האוויר היה קריר והשמש החלה לעלות באופק לאחר כמה דקות הוא נכנס בחזרה לבפנים שתה קפה ואכל משהו קטן וירד לבדוק את הנתונים בחדר בקרה. הוא וידא שהכל בסדר ושהכל תקין, כמות הדלק מספיקה וגם החמצן בסדר גמור. אלק בילה במשך שעה בחדר הבקרה עד ששמה את איזבל יורדת במדרגות.
"תודה שהצטרפת, בואי יש המון מה לעשות." אמר מבלי להוריד את עיניו מהמסך שעקב אחר פעילות המנוע של המעבורת.
"שלא תחשוב שבא לי, זה לא שיש משהו אחר שאני יכולה לעשות חוץ מלסתכל על מסכים כל היום." אמרה והתיישבה על הכיסא לידו. "טוב אז מה עושים עכשיו." שאלה
"בנתיים הכל בסדר גמור איתם המסלול שלהם לא השתנה, אם תסתכלי שם במסך תוכלי לראות את זמן צפי ההגעה שלהם." אמר והצביע על המסך שהראה את כמות השעות.
"זה מראה המון זמן, למה אנחנו ממהרים כל כך." שאלה שאלה נוספת.
"זה נראה ככה מדובר בחודשיים וחצי לפחות זה כלום זמן צריך לוודא שהכל ילך כשורה בלי התעקבויות." אמר לה והסתכל גם הוא בשעות. "בואי תראי כאן, את רואה במסך פה אפשר לראות את כמות הילדים שיש במעבורת, וכאן את האספקה שעוד נותרה להם כפי שנראה כאן יש להם מספיק גם לעוד הרבה זמן מעבר לחודשיים וחצי, וכאן אנחנו נעקוב אחר כמות החמצן שלהם בנתיים הכל בסדר. ואם תסתכלי פה אפשר לראות את המסלול שלהם ואם צריך נוכל לשנות אותו במקרה הכי גרוע." הוא הצביע על כמה מסכים כדי שתראה. "אנחנו נצטרך לעקוב אחרי כל זה כל יום כמה פעמים ביום ואני אצטרך את העזרה שלך." אמר בנוסף.
איזבל הינהנה בראשה לחיוב החלה לעלות במחשבה שלה שאולי לא יהיה כל כך נורא, הרי כמה זמן זה חודשיים זה יעבור מהר. הם בילו ביחד בחדר הבקרה לאורך כל הבוקר מידי פעם איזבל עלתה למעלה להשקיף על הנוף במרפסת ולקרוא קצת בספר שלה. אלק כמעט ולא יצא מחדר הבקרה הוא הרגיש מחוייב הוא יעשה את הכל כדי שהם יגיעו בזמן, וכל הזמן חשב על איך הם הגיעו למצב הזה הרי הם חיו כמעט שנתיים על הכוכב בלי שום בעיה. מאיפה התושבים האלה הגיעו בכלל ולמה לכך להם שנתיים לעשות משהו הרי סדר גודל של כמה מעבורות בכל כמה חודשים די קשה לפספס כשנכנסים לאטמוספירה.
"זה לא בריא כל כך לשבת מול המסכים כל היום אתה צריך לקחת הפסקה." אמרה איזבל לאלק כשירדה במדרגות לחדר הבקרה. אלק לא אמר דבר הוא היה עסוק בכתיבת קודים במחשב שאיזבל לא הבינה כלל.
אלק עצר לרגע והתמתח ואז אמר. "את צודקת, עבר רק יום אחד זה לא שיקרה משהו בכמה שעות של מנוחה."
"השמש כבר שקעה ואני די רעבה אכפת לך לעלות להכין משהו לאכול." שאלה אותו איזבל.
"אה כן בטח אני מייד עולה." אלק שיפשף את עפעפיו ועלה למטבח כדי להכין ארוחת ערב. ככה זה נמשך במשך חודשיים אלק ואיזבל התקרבו מעט המצב שבו נאלצו להתמודד ביחד, הם החלו להשתחרר אחד עם השני. באחת הלילות הם ישבו בחוץ בלילה לאור מדורה קטנה שעשו והסתכלו בכוכבים.
"מה אתה זוכר מהשנים בכדור הארץ?" שאלה איזבל.
"תאמת שלא הרבה במיוחד. למרות שזה היה לפני קצת יותר משנתיים אבל זה מעורפל טיפה." הוא אמר ובהה בכוכבים, הלילה היה בהיר בגלל הירח המלא.
"אני גם לא כל כך הייתי קטנה יחסית רק בת ארבע עשרה כשהכל התחיל, עברו מאז שלוש שנים." היא התיישבה והושיטה את ידיה למדורה כדי לחמם אותם ואז שאלה אותו.
"הייתה לך מישהי שחשוב. לך בכדור הארץ לפני שהגעת לכאן?"
הוא לא ענה לה למשך כמה רגעים ואז אמר. "כן הייתה אבל היא לא יכלה להגיעה." הוא נעצר לרגע ואז המשיך. "היא חלתה בסרטן, היא לא שרדה כי היא גילתה מאוחר מידי."
"אני נורא מצטערת על זה, אני איבדתי את אמא שלי גם הייתי בת תשע שזה קרה, מאז אני עם אבא." אמרה והסיתה ממנו את העיניים והסתכלה על האש הבוערת.
אלק החל להרגיש געגועים וצער על אובדנו ועל אובדנה הם איבדו יחסית הרבה ממה שנותר להם בכדור הארץ הוא נותר לבד וגם היא.
המצב החל להתחמם באותו שבוע הם התקרבו יותר אחד לשני ואז ערב אחד אלק היה במטבח והכין ארוחת ערב, איזבל נכנסה למטבח ולקחה לעצמה כוס ומילאה אותה במים ואז נעמדה לידו, המרחק שבו עמדה היא יכלה להרגיש את חום גופו היא הרגישה משיכה אליו. אחרי כמה דקות הם התיישבו לאכול, האוכל היה מעולה שניהם נהנו וכשסיימו לאוכל איזבל עזרה לאלק לנקות את הכלים ולסדר את המטבח אלק שטף כלים בזמן שאיזבל ניגבה את השולחן וכשסיימה היא הלכה ונעמדה לידו.
"רציתי לשאול משהו." ואז נעצרה לשניה הוא בדיוק סיים לשטוף את הכלים. "אתה יודע מה, עזוב לא משנה." והתחילה ללכת לכיוון החדר שלה. ואז הוא תפס בזרועה ושאל. "אין דבר כזה לא משנה, מה רצית לשאול." הוא אמר ושיחרר את אחיזתו בה. היא נעצרה בגבה אליו לכמה רגעים ולפתע הסתובבה במהירות ונישקה אותו על שפתיו רק לשניה כשקלטה מה עשתה היא נירתעה לאחור ורצה לחדר שלה עם דמעות בעיניה. אלק נשאר עדיין עמום מהנעשה ונשען על השולחן מנסה לעכל את הסיטואציה. דקות ארוכות איזבל ישבה על עדן החלון רגליה מחובקות לחזה ובכתה בשקט בחושך. היא חשבה לעצמה כמה מטומטמת היא יצאה, הוא עדיין שבור ממה שקרה לאהובתו ומה אני בכלל סתם נערה שהוא מוכרח להשגיח אליה. לפתע הדלת נפתחה ואלק נכנס והתקדם לכיוונה בידו הוא החזיק כוס מים קרים.
"איזבל הכל בסדר." הוא שאל ונעצר לידה.
"לא, הכל לא בסדר, אני מתנצלת לא התכוונתי." והמשיכה ליבב. "אתה בטח כועס עליי ושונא אותי." הוסיפה
"למה את חושבת ככה." הוא שאל והושיט לה את הכוס. "קחי תשתי קצת."
איזבל הרימה את ראשה והושיטה יד לקחת את הכוס. "לא יודעת, התנפלתי עלייך ככה פתאום." היא לגמה מהמים לגימה קטנה.
"אני לא כועס, נכון זה היה לא צפוי. אבל הייתי חושב שיש דרכים אחרות להפתיע ככה מישהו." הוא התיישב לידה.
"אני מצטערת זה לא יקרה שוב מבטיחה. אתה עדיין חושב עליה נכון." היא הסתכלה עליו פניה היו אדומות מבכי אך הוא לא יכל לראות מכיוון שהחדר היה חשוך למעט אור חלש שבקע ממנורה קטנה.
"לפעמים, אבל זה שייך לעבר היא לא כאן, אבל אני יודע שהיא הייתה רוצה שאני אמשיך הלאה ולא אתקע בעבר שלי." הוא לא הסתכל על איזבל הוא פשוט בהה בנוף שמחוץ לחלון.
"היא בטח הייתה מיוחדת מאוד שהיא עדיין חשובה לך." היא אמרה ועדיין הסתכלה עליו.
"היא הייתה ועדיין, אבל אני בוחר להמשיך לחיות." הוא הרגיש מעט רחמני כלפי איזבל, עכשיו שלא נשאר לה אף אחד ושניהם נשארו לבד. במשך חודשיים הוא לא חשב שיגיע למצב שכזה הוא הבין אותה, שאתה מבלה עם בן אדם אחד לתקופה ארוכה מספיק כדי לבנות רגשות כלפיו, ועכשיו כשהוא התיישב לידה והסתכל אליה לתוך העיניים ההרגשה בתוכו נשברה. הוא רכן מעליה לאט ונישק אותה.
איזבל הרגישה פרפרים מתפרצים מתוך ביטנה ודמעות זלגו שוב מעיניה. לבסוף הוא התנתק מימנה ואמר. "תמיד תעשי מה שהלב שלך אומר לך לעשות." הוא קם והחל ללכת להתכונן לשינה.
"רגע, חכה." היא התקדמה לעברו ואז חיבקה אותו חזק שהוא כמעט מעד. "תודה." זה כל מה שאמרה ובתוך תוכה היא רק רצתה לחבק אותו ככה כל הלילה היא באמת הרגישה בעלת מזל שהוא הבין אותה.
"אין בעד מה, לילה טוב." הוא חיבק אותה בחזרה.
אלק נכנס לחדרו והלך לישון וגם איזבל נכנסה למיטה בחיוך ונרדמה עד למחרת.