מציאות אחרת חלק 1

"אני חייב לחזור להתאמן" חשבתי לעצמי בזמן שרצתי כמו מטורף מקווה למצוא סימן חיים כלשהו, אני רץ כבר משהו כמו עשרים דקות, יכול להיות שיותר, למזלי הרב פרץ האדרנלין החזיק אותי עד עכשיו אבל גם זה מתחיל לפוג ואני מתחיל להרגיש את השרירים שלי בוערים, העצמות זועקות מעייפות, החזה כואב מרוב נשימות והלב פועם כל כך חזק שנראה לי שעוד שנייה הוא יתפוצץ. אני מאט לריצה קלה וממשיך להתקדם כמה מטרים עד שרגלי סופסוף קורסות מרוב עייפות, אני נושם בכבדות ושואף כל טיפת אוויר שהריאות שלי מסוגלות להכיל, ומתענג על כל נשימה כאילו היא האחרונה שלי ואם עיני אינן מטעות אותי, היא כנראה גם תהיה האחרונה.
כדי להבין את המצב כדאי שנחזור להתחלה…
דבר אחד רציתי לעשות מכיתה א', וזה היה לסיים את בית הספר ולשיר " אין יותר בית ספר ואין יותר בית ספר" אבל כשזה סופסוף קרה, לא התחשק לי, לכל אלה שעדיין לומדים לא יבינו את זה אבל בית ספר זה כיף, זה חברים, זה חופש, וכשאתה מסיים את זה אתה באמת רק קולט כמה זה טוב, כמובן שעדיין שרתי " אין יותר בית ספר ואין יותר בית ספר" בקולי קולות אבל שמחתי בחצי לב כי ייחלתי שזה יימשך עוד. במשך כל השנה דמיינתי את היציאה מהמסגרת, אפילו אם זה לזמן קצר, להיות חופשי, בלי דאגות, לעשות מה שבא לי, כי אין יותר בית ספר, אבל תאמינו לי שבחלומות הכי הזויים ופרועים לא חשבתי שככה אני אבלה את חודשי החופש האחרונים שלי לפני הצבא. בגלל שגדלתי בבית עם קשיים כספיים למדתי את ערך הכסף ולמדתי ליהנות מהדברים הפשוטים כמו הרוח הקרירה תחת השמיים הנקיים של שעות אחה"צ על גג הבניין, צבע השמיים בשעתי הערביים בשקיעה, וכל השטויות האלה של כל ההיפים ומחבקי העצים למיניהם, אבל כשעצורים לרגע מהמירוץ הזה של החיים זה באמת יפה. אז התכנון שלי לחופש היה פשוט לרבוץ מול הטלוויזיה והמחשב, ולהתבטל בחוץ והעביר את הזמן במחשבות על כל מיני דברים, אבל השתלשלות העניינים הזאת באמת שלא נתפסת. זה התחיל בסביבות תחילת אוגוסט, יצאתי לשתות עם חברים, עשינו מסיבת גיוס לאחד החבר'ה.
השעה שתיים בלילה, כולם שיכורים, חלקינו קצת יותר. החלטתי להשקות את חבר שלי דן קצת יותר מהרגיל בטענה שהוא הולך להתגייס וזה הזמן להתפרק אז החלטנו או שיותר נכון להגיד שאני החלטתי על שוטים של אבסנת' שבמחשבה לאחור לא הייתה ההחלטה הכי חכמה שלנו. אחרי שמונה שוטים, מופע ריקודים משותף שלי ושל דן, המון בדיחות בכללי ובעיקר על חשבוננו החלטנו שהגיע הזמן להתחיל ללכת הביתה כי יש לנו הליכה לא קטנה הביתה. אני ודן נתמכים אחד בשני, מנסים ללכת בקו ישר, או לפחות לשמור על כיוון אחיד, חברה שלו מאחורינו מדברת עם עדן, חברה שלה, ושניים מהחברים שלנו אלכס ורוני הולכים לידנו שומרים עלינו למרות שגם הם לא היו במצב מי-יודע-משהו. בשלב מסוים התפזרנו, כל אחד לדרכו, דן הלך עם חברה שלו אליו, ליווינו את עדן הביתה, אלכס הלך לדרכו ו אני ורוני המשכנו לכיוון הבית שלי, כי אנחנו גרים אחד ליד השני.
החצי הדרך לרוני כבר הייתי די פיכח, אז יכולתי ללכת לבד ובקו ישר, פחות או יותר, אחרי שנפרדתי מרוני המשכתי הביתה. עברתי את הכביש הראשי בלי דאגות כי הוא גם ככה די ריק בשלוש בלילה, והתחלתי ללכת דרך הסמטאות לכיוון הבית שלי. עד היום אני לא בטוח שראיתי טוב, יכול להיות שזה היה האלכוהול עדיין או שהעייפות אבל אני מוכן להישבע ש…
המשך יבוא…