מצב טיסה – חלק ו’

היסטריה, ככלל, אינה תגובה אנושית שאני מעריכה במיוחד, אבל ברגע זה הייתה ממש נחוצה כדי לשחרר לחצים שהחלו להצטבר בראשי. מחשבה צלולה אחת שעלתה היא שיש אדם אחד, שאולי, יוכל לעזור לי. מודה, חשבתי להיעזר בו כדי שנארגן איזו סולחה צבעונית באוהל, נקריב כבש לטובת העניין ונסגור עם איזה גמל או שניים ואז נזכרתי שאנחנו בניו יורק וכנראה שנצטרך לפתוח שולחן עם פונדו טופו, סלט עדשים ושייק ספירולינה. יש סיכוי גדול יותר שייפלו עוד קורבנות מאשר שהסולחה תצא לפועל.
כשעה מאוחר יותר, נפגשנו אצלי בדירה לסיעור מוחות ביטחוני שלא היה מבייש את המל"ל, המוסד, השב"כ או הקב"ן.
"אמיר תקשיב אני לא יודעת מה לעשות אין לי כל כך ניסיון במשא ומתן עם גורמי פח"ע" בכיתי בקול תוך קינוח אפי הדולף. "אהה ואת חושבת שלי יש?" הרגשתי שאמיר קצת נפגע מהאופן שאמרתי את הדברים או אולי מעצם העובדה שפניתי אליו.
"אני לא אסלח לעצמי אם לא נציל אותו. למרות שיש לו נטייה לדחוף את האף לדברים שלא קשורים אליו, להתערב בלי צורך ולהלשין למשפחה, וגם זה שהוא קצת טיפש ומעורב בעסקים מפוקפקים, למרות כל אלה אני אוהבת אותו. הוא כמו אח בשבילי".
"אח טמבל, מה?" אמיר אמר בציניות.
"כן, מה לעשות? מה כל האחים שלך חכמים כמוך?" נפגעתי בשם שלומי.
"אין לי אחים, רק אחיות" הוא נאנח.
"ברצינות?"
"כן, ברצינות. יש לי חמש אחיות ואני הבכור" הוא חייך אליי, חיוך שובה לב.
"אז ההורים שלך בעצם רצו לחזור על הנס, אבל לא צלח, אהה?" עקצתי.
"בערך. אמא שלי דווקא הייתה בהריון עם תינוק זכר במהלך השנים, אחרי טאמרה, האחות הגדולה. אבל התינוק היה במצוקה ואמא שלי ילדה אותו בשבוע ה-23. אי אפשר היה להציל אותו".
"אני ממש מצטערת, לא ידעתי" אמרתי בשקט.
"איך יכולת לדעת" הוא היה מאוד הגיוני ונראה ממש טוב.
בהיתי בו בלי יכולת לנתק את עיניי כשהוא התקדם לכיווני. התמסרתי בכזו קלות לחיבוקו ונשיקותיו על מצחי, אפי ושפתיי.
"אז מה לדעתך כדאי שנעשה?" הוא שאל בעדינות.
"בקשר למה?" שאלתי.
"לשלומי, הבן דוד שלך, שאת לא תסלחי לעצמך אם לא נציל אותו מידי הטרור האיסלאמי הקיצוני" הוא אמר והביט לתוך עיניי.
"אהה, נכון" קפצתי ממקומי והשתחררתי מאחיזתו.
"הבן –אדם שדיברתי אתו דרש כופר של 50 אלף דולר וכמובן רמז שלא אעשה שטויות, כלומר שלא אפנה למשטרה. בכנות אני במבוי סתום, כי אין לי מושג איך אני אמורה לפעול ".
"אולי כדאי ליידע את המשפחה שלו או להיעזר במשפחה שלך. את לא יכולה להתמודד עם זה לבד".
באותו רגע צלצל הנייד שלי. הוריתי באמצעות תנועה לאמיר להיות בשקט כי המספר לא היה מזוהה.
"תגיעי לשדרה ה-11 פינת רח' 32 בעוד שעה. תיכנסי לבניין בלי לעשות תנועות חשודות ולעורר עניין, וכמובן אבוי לך אם את מביאה משטרה או מישהו. הבנת?" אמר האדם מעברו השני של הקו.
"לאיזה קומה להעלות?" שאלתי בתמימות.
"את תדאגי רק להביא את הכסף, אנחנו נדאג שהמעלית תעבוד" נדמה לי שהוא קצת התעצבן.
"יהיה אור בבניין? כי אני קצת מפחדת ממקומות חשוכים" הבנתי שאני הולכת פה על חבל דק.
"יאללה תסיימי כבר עם השיחה ותביאי את הכסף. את מושכת זמן ומעצבנת אותי. תיזהרי שלא אחזיר לך את שלומי מינוס אצבע" ניכר היה שהאדם מעברו השני של הקו לא היה טיפוס של הכוכב הבא לאירווזיון – שם צריך עצבים מברזל.
השיחה נותקה.
"אין לך 50 אלף דולר. איך את מתכוונת להשיג אותם?" אמיר נראה יותר לחוץ ממני עכשיו.
"צודק, אבל יש לי שני שעוני קרטייה וטבעת יהלום שווה במיוחד שאני יכולה לתת. אל תלחיץ אותי נגיע לשם ונראה איך מתקדמים" אני ידועה כמאלתרת תוך כדי תנועה.
"את מצחיקה את יודעת, נראה לך שהם משחקים. הם יהרגו אותך ואת שלומי ביחד" הוא ספק אמר ספק צעק עליי.
"אוקיי, אבל זו התוכנית הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כי אין לי כסף" סגרתי את השיחה ודירבנתי אותו לצאת מן הדירה כדי שנוכל להתקדם אל עבר החוטפים.

כל הנסיעה ברכבת, לא החלפנו מילה אחת בינינו ובעיקר כססתי את ציפורניי מרוב לחץ ועצבים.
"התחנה שלנו. בואי" אמיר הושיט את ידו ומשך אותי לעמידה.
ירדנו בתחנה הקרובה לבניין שבו הייתי אמורה לפגוש את שלומי והחוטפים המפוקפקים שלו.
"תקשיב אם קורה משהו, או שאני לא חוזרת תוך שעה, אתה מתקשר למשטרה. הרי הם לא יודעים שיש לי חבר פה. אתה הנשק הסודי שלי" נשמתי נשימות שטחיות ומהירות.
הגענו.
הדלת הייתה פתוחה לרווחה וקומת הכניסה בבניין המדובר הייתה חשוכה לחלוטין. אמיר נכנס איתי דרך הדלת ובשנייה שנופף לי לשלום כדי שאוכל להמשיך לבד, התנפלו עלינו שני בריונים שקשרו את עינינו ודחקו בנו קדימה.
הלב שלי היה על 200 ובעיקר הרגשתי אשמה על שגררתי את אמיר לתוך הסיפור הזה. אחזתי בידו המיוזעת מפוחדת. וחשבתי לעצמי שאולי עצמאות זה דבר מוערך יתר על המידה. כלום לא היה קורה אם הייתי נשארת בתל אביב ולומדת לתואר שני בארץ. ניו יורק מתבררת כאכזבה אחת גדולה.
הבריונים, שלא הספקתי לראות את פרצופם, דחפו אותנו לתוך מעלית ולא אמרו דבר. עדיין אחזתי בידו של אמיר. נחמד מצדם שהם מרשים לנו להיות קרובים ברגעינו האחרונים. אין ספק מדובר באנשים חומלים למדי.
המעלית הגיעה ליעדה, ואנחנו נדחפנו ממנה החוצה.
השתרר שקט ולא קרה דבר. אף אחד לא דיבר או צעק, דחף או היכה.
ואז קלטתי שהידיים שלי אינן אזוקות אלא משוחררות.
למה שלא נוריד את הכיסוי מהעיניים.
"אמיר, בוא נוריד את כיסויי העיניים, לא קורה כלום" אמרתי בלחש.
בשנייה שהורדתי את הכיסוי תוך שניסיתי להתרגל לחושך נשמע פיצוץ, שהתברר שהיה זיקוק קונפטי , האורות נדלקו והחדר המואר והמקושט היה מלא באנשים שלא הכרתי מלבד שלומי שחייך אליי בחיוך ממזרי.
"אם יש לך 50 אלף דולר אני לא אתנגד, ה- welcome party שארגנו לך פה, הייתה ממש יקרה" הוא צחק.
כבר אמרתי ששלומי לא כזה חכם, נכון? אפשר לסכם ב- מ.ש.ל. (מה שהיה צריך להוכיח)
מוזיקה החלה להתנגן ברקע והאנשים שעמדו קודם לכן בחצי מעגל התפנו לשיחות חולין ולכיבוד.
אמיר היה מופתע לא פחות ממני והיה זקוק לזמן נוסף כדי להתאושש.
"חתיכת בן דוד יש לך" הוא אמר ולא ידעתי איך לפרש את הבעותיו "אני הולך לשירותים להתרענן".
התקדמתי לעבר הבר המאולתר כדי לקחת לעצמי שתייה, ושלומי נעמד לצידו בזמן ההמתנה לברמן.
חיבקתי אותו "שלומי אתה לעולם לא תשתנה אהה?"
"מי היה הבחור שדיבר איתי בטלפון ואיים עליי?" שאלתי בזמן שהמתנתי למשקה שלי.
"זה סלים, חבר טוב ושותף. אני סומך עליו בעיניים עצומות" הוא אמר והרגשתי את הגאווה המפעמת בו על החברות הטובה.
"אגב, מיקוש, אם מדברים על חברים, איך קוראים לחבר שבא אתך? נראה חמוד" הוא קרץ.
"קוראים לו אמיר" אמרתי בחצי חיוך, כי הדבר האחרון שרציתי היה לחשוף את החבר החדש שלי בפני מישהו מבני משפחתי או אנשים המשתייכים לחיי הקודמים בישראל.
"אמיר, אחלה. וגם ישראלי, איזה יופי לך. הנה הוא מתקרב אלינו. תהיה נחמדה. תחייכי אליו. הוא היה מוכן להקריב בשבילך את החיים אם הגיע אתך לכאן. לא?" שלומי האיר פרט שלא חשבתי עליו.
"הי אמיר, מקווה שאתה לא כועס אהה?" שלומי הושיט יד אליו.
"לא כועס בכלל, אני אוהב רעיונות מקוריים למסיבות הפתעה" המבטא של אמיר נשמע לי בולט מתמיד.
שלומי הסתכל עליי ואז עליו.
"אמיר אתה מישראל נכון?" שלומי שאל בחשדנות.
"כן, מחיפה" אמיר ענה.
"וואלה, אחלה עיר. ידעת שמיקוש גרה שם כשהייתה ילדה?".
"כן היא סיפרה לי".
שתיקה רועמת.
"אז, כמה זמן אתם מכירים?" שלומי שאל.
"הכרתי את אמיר יומיים אחרי שהגעתי לפה. הוא מסיים דוקטורט בקולומביה" אמרתי.
"שיהיה בשעה טובה אמיר. מיקוש אכפת לך לבוא להגיד שלום לחברים שלי פה? הם מתים להכיר את הבת דודה החכמה שלי" שלומי משך אותי מאמיר לכיוון קבוצת גברים בקצה השני של החדר.
"אמיר אני הולכת להגיד שלום וכבר חוזרת" אמרתי והבטתי לתוך עיניו כדי לחפש את האישור שלא הגיע משם אך נאמר במילים "בטח. לכי, תיהני. זאת המסיבה שלך".
הדבר האחרון שרציתי שיקרה זה שאצטרך להתמודד כל כך מהר שוב עם השיפוטיות, צרות המחשבה והקיבעון שאפיינו את האנשים במקום ממנו באתי. לא רציתי לתת הסברים על מערכת היחסים הבתולית הזו שעוד לא ממש ידעתי לאן פניה מועדות, אבל נראתה לי מבטיחה. חשבתי שאני מתחילה משהו חדש, חיים חדשים, אבל זו כנראה הייתה משאלה מסובכת מדי מכדי שתתמלא…..