מפגש עם סלבריטי[= פרק 8

ירדנו למטה וחיכתה לנו ארוחת מלכים.ג'וי ממש התאמצה והכינה מלא מאכלים.אומנם הכל נראה טוב אבל מרוב כל האוכל הרגשתי בחילה נוראית. עיוותי את הפרצוף בגועל וליאו ראה את זה.הוא שם יד על כתפי בעידוד.ידו החמה עודדה אותה.
התיישבנו אחד ליד השני.ביל היה מולי וג'וי היה מולו.ביל חייך אלי והרגשתי השתפרה,כמעט התגברתי על הבחילה אבל אז ג'וי שמה מולי מנת בשר ענקית.
הרגשתי שהבחילה חזרה אלי.קמתי מהשולחן ואמרתי בקול חלוש:"אני לא מרגישה כל כך טוב.אני יכולה לעלות למעלה?"
ג'וי הנהנה והביטה בי מאוכזבת.סימנתי בידי לליאו לבוא אבל אז ג'וי התערבה:"למה את לוקחת אותו?אולי הוא רעב?"
"לא,לא.תודה.אני אכלתי ארוחה ענקית לפני שבאתי לפה."הוא חייך בנימוס ועלה איתי למעלה.
התיישבתי על המיטה מסוחררת.ליאו הרים לי את הסנטר ושאל אותי:"את בסדר?"
"כן,רק קצת מסוחררת."אמרתי בקול חלש.
"הבהלת אותי!"הוא אמר בצחוק קטן.
"מצטערת."חייכתי חלושות.
"הכל יהיה בסדר."חיבק אותי בחוזקה וגרם ללבי לפרוח.
אחרי שיחה ארוכה על המון דברים שונים הלכנו לישון.הייתי כל כך עייפה מהיום הזה עד שאפילו לא הנחתי את הראש על הכרית וכבר נרדמתי.

קמתי בבוקר ושמתי לב נרדמתי מחובקת עם ליאו.היד שלו שימשה ככרית לראש שלי והיד השניה שלו נחה על המותן שלי.הסתכלתי על היד שלו ולקחתי אותה.התחלתי לשחק איתה.לפתע הוא אמר לי:"בוקר טוב."
כל כך נבהלתי,ממש קפצתי במיטה!הוא צחק ואני דחפתי אותו קלות.
"איך נבהלת!זה היה כל כך מצחיק!"
"לא נכון!"צעקתי וצחקתי.פתאום הצחוק שלי נבלם ולחשתי:"ג'וי וביל!"
צחוקו של ליאו גם נעצר.
לחשתי אליו:"כמה זמן אתה ער?"
"כמה שעות טובות…"הוא צחק.
"מה עשית כל הזמן הזה?"
"הסתכלתי עלייך ישנה."
הסמקתי עד שורשי שערי.
"את כל כך יפה כשאת ישנה אבל את עוד יותר יפה כשאת ערה…"עכשיו היה תורו להסמיק.חייכתי אליו ואמרתי:"הלוואי שאני אוכל לראות אותך ישן…"
"אל תדאגי,יהיו לך עוד הרבה הזדמנויות."
לפתע ג'וי נכנסה לחדר.עכשיו תחשבו,אמא שלכם נכנסת לחדר שלכם כשאתם מתחבקים וצוחקים עם בחור\בחורה שהאמא כמעט ולא מכירה.איזו פדיחה!
מיהרנו להיפרד,קמתי מהמיטה בקפיצה ויצאתי יחד עם ג'וי ההמומה למסדרון.
"מה את עושה?!"שאלה בצעקה ג'וי.
"אני רק-"
"איך את יכולה להיכנס למיטה ככה בחוסר אחריות!?"
"אולי תפסיקי לצעוק עלי?!"צרחתי עליה,"לא עשיתי איתו כלום!אנחנו רק ידידים!בטעות נרדמנו מחובקים!מה את עושה מזה עניין?!"
"אני עושה מזה עניין כי אני אמא שלך!"היא צעקה עלי בחזרה.
"את לא אמא שלי!את בחיים לא תהיי!אין לי אמא,אין לי אבא ואני מסתדרת פשוט מציון בלעדיהם!"
ג'וי הסתכלה עלי בתדהמה.היא לא האמינה שאמרתי לה את זה.אני לא האמנתי שאמרתי לה את זה.
היא הסתכלה עלי עם מבט מאוכזב שכמעט שבר אותי.היא באמת ראתה בי בת.היא רצתה אותי בתור בת.אבל אני לא רציתי אמא.לא רציתי ולא ארצה.
שאלתי את עצמי מה היא תעשה עכשיו והתשובה לא איחרה לבוא.
היא אמרה בקול שבור:"הבנתי.אנ אתקשר ללזלי ואגיד לה ש…שאת לא מתאימה לנו."
הבחנתי הנצנוץ של דמעות העיניה.אתן מאמינות לי שלא רציתי לגרום לה לבכות,נכון?כי באמת לא רציתי.
אם רק זה היה קורה לפני שליאו קנה את הציורים שלי!הייתי יכולה להיות מאושרת.חברה חדשה,משפחה חדשה,שכונה חדשה.אולי הייתי משכנעת אותם לאמץ גם את ג'יימס.
ועכשיו?עכשיו יש לי אמא מאמצת שבוכה על זה שצעקתי אליה,אבא שאין לו מושג מה לעשות,בחור מפורסם שמחכה לי בחדר ואח קטן שנמצא הרחק ממני.החיים פשוט מושלמים.
נכנסתי לתוך החדר.ליאו עדיין ישב שם על המיטה עם שער סתור.הוא שאל:"הכל בסדר?"
"אני חוזרת לבית היתומים."אמרתי בקול חלוש.
"נהדר."הוא חייך.למה הוא מחייך?זה לא חדשות טובות!אני חוזרת למקום הנורא הזה!אוי,לא.
התחלתי לארוז,לא שמתי לב מה אני מכניסה למזוודה.הייתי בטרנס.
המשכתי לארוז מבולבלת עד שליאו תפס את ידי ואמר שהוא אורז.יצאתי מהטרנס והתיישבתי על המיטה ליד המזוודה.הסתכלתי על תוכנה והופתעתי לגלות שהיו שם דברים שהם בכלל לא שלי אבל היו לי בארון.אלו היו בגדים חדשים.הם קנו לי בגדים.אף פעם לא קנו לי בגדים.אף פעם לא קניתי בגדים.הכל היה תמיד יד שניה. וואו.כנראה הם תיכננו את זה.
שניה,אם הם תיכננו את זה אז זה אומר שבאותו יום שהם באו לאמץ אותי הם לא באו ולקחו.לא,הם באו לפני שבועותאני זוכרת במעורפל שג'יימס אמר לי על איזה זוג שהולך לאמץ אבל אני לא התייחסתי כי ידעתי שהם תמיד לוקחים את הקטנים.
וואו.הם חיכו לי.הם ביקשו אותי.לא האמנתי.לראשונה מאז שהגעתי אליהם הרגשתי חיבה אל הזוג המוזר.וואו.
בכל הזמן הזה שהייתי עסוקה במחשבות שלי ליאו המשיך לארוז.הסתכלתי עליו.עלתנועותיו.הוא כמעט ולא זז אבל עדין נראה גמיש.שערו עף קצת עם כיון הרוח שבאה מהחלון.עיניו הבריקו באו השמש.בגדיו נראו פשוטים אך עם זאת הם נראו עליו יוקרתיים.שמתי לב שהוא לבש את אותם הבגדים.שתקתי.לא רציתי להפר את הדממה הנעימה.אפילו לא העזתי לזוז.ניסיתי לדמיין איך אנחנו נראים בעיני צופה מהצד.שני בני נוער בגיל 16,אחד,חתיך הורס,אורז מזוודה באופן כמעט אוטומטי,והשניה יושבת מוקסמת וצופה בו אורז.המשכתי לצוף במחשבות.חשבתי על ג'וי.על ביל.עדיין הרגשתי קצת יותר חיבה אליו מאשר אליה.חשבתי על ג'וי.היא היתה יפה.תווי פנים יפים.רעמת שער אדמונית,עינים חומות.גוף נאה.ניכר עליה שהיא מתאמצת לשמור על גיזרתה הדקה.היא גבוהה.נעלי העקב עוד יותר מגביהים אותה.תמיד לובשת חליפות עסקים.או בלבן או בשחור.לפחות ממה שאני ראיתי. מעניין למה היא אהבה אותי?אפשר היה לראות בעיניה שהיא אוהבת אותי.היה לה מין רוך בעינים.ואני ממש לא אהבתי אותה.האמת,עכשיו שאני חושבת על זה,זה לא שלא אהבתי אותה אלא לא אהבתי את העובדה שהיא זו שמשכה אותי מהחלום שלי.שהיא זו שמנעה ממני לקבל את מה שרציתי.
בנתיים ליאו סיים לארוז.שמעתי את ביל קורא לנו מלמטה.ליאו לקח את המזוודה ביד אחת וכרך את ידו סביב כתפי ביד השניה.הוא נישק אותי בלחי ושיחרר אותי.בהחלטה נחושה לקחתי את ידו בחזקה וירדנו למטה.ביל היה בסלון.ג'וי לא הייתה שם.שמחתי.לא יכולתי לראות את פניה המאוכזבות.ביל הציע לנו שהוא יקח אותנו הביתה אבל ליאו אמר שניסע במכונית שלו.ליאו העלה את המזוודה למכונית ופתח לי את הדלת כמו ג'נטלמן אמיתי.לפני שנכנסתי למכונית נופפתי לביל.הוא נופף לי בחזרה וחייך חיוך כואב.ידעתי שאתגעגע אליו.