מפגש עם סלבריטי[= פרק 4

ג'יימס ואני ישבנו על המיטה שלו אחרי ארוחת הצהרים.הוא היה ממש מודאג וכאב לי הלב עליו.
"מה רצית?"שאל.
"אני צריכה לדבר איתך."
"את בהריון?"הוא נבהל.
צחקתי ומיהרתי להרגיע אותו:"לא!לא!מאיפה הבאת את זה בכלל?"
"בימים האחרונים את קצת מעופפת ואת לא אוכלת אז חשבת ש…"אמר מבויש ומובך,"אז על מה רצית לדבר איתי?"
סיפרתי לו על הכל.מההתחלה ועד הסוף.לבסוף הוא שאל:"וואו.את רוצה לעשות את זה?"
"אה…אני לא יודעת."
"ליאו הכריח אותך לעשות את זה,נכון?!"שאל בזעם.
"לא!הוא רק עודד אותי."
"מה זאת אומרת רק 'עודד' אותך?"שאל בעוקצנות.
"הוא…הוא בסדר גמור.אתה רק צריך להכיר אותו!"
"אז…אנחנו עוברים?"
"כן.בית חדש,בגדים חדשים,חיים חדשים."
"אני לא רוצה לעבור."
"ג'יימס…"
"טוב לי פה!יש לי כאן חברים!בפעם הראשונה בחיים שלי אני מרגיש שאני במקום שאני צריך להיות!"
"אני לא הולכת בלעדייך."
"תשמעי,כבר חשבתי על הכל.בעוד 4 שנים,כשאני אהיה בן 17,אני אעבוד פה.אני אעזור ללזלי(המטפלת) לטפל בילדים ואהיה שותף איתה.כבר שאלתי אותה והיא הסכימה,הכל מסודר."
"מה אם יאמצו אותך?"
"אני אעשה הכל כדי לחזור לפה."
"אני לא מוכנה להשאיר אותך פה!"
"בל,אני רואה כמה רע לך פה.את לא אוהבת את המקום הזה.מאז שהגענו לפה לא ראיתי אותך צוחקת אפילו פעם אחת.רק לעיתים רחוקות את מחייכת.זה כואב לי.אני משתגע מרוב כאב כשאני רואה אותך סובלת!לכי לשם.עזבי אותי פה."
הבטתי בעינים הכחולות של שזהות לשלי.הוא דיבר אמת.הוא באמת רצה שאני אעזוב אותו.שאני אלך לשם.שאני אלך ללא נודע.לחיים החדשים שלי.
תמיד חשבתי שהוא ילד קטן,שלא מבין כלום אבל רק עכשיו ראיתי כמה הוא גדל.כמה הוא התפתחת.והתגאיתי.כמו כל אמא שרואה כמה בנה גדל.
"אתה חושב שכדאי לי?"שאלתי בחשש.אם יש מישהו שיודע מה טוב בשבילי זה ג'יימס.
"אני בטוח."הוא אמר וחיבק אותי.
שמחתי מאוד.סוף סוף ידעתי מה אני צריכה לעשות.כל החששות שלי נעלמו.

רצתי אל הבנין הגדול ונכנסתי דרך הדלתות מזכוכית,המזכירה ההיא ששנאתי היתה שם.היא הסתכלה עלי כאילו בחנה אותי אבל היא אמרה דבר,רק הרימה את גבתה הדקיקה.
עליתי לקומה השלישית ודפקתי על הדלת של האוורד,הוא הזמין אותי פנימה וחייך.
"אה,איזבל!ליאו סיפר לי על הבעיה שלך.אל תדאגי,ניתן לך את כל הזמן שתרצי."
הייתי קצת מבולבלת אבל לא אמרתי מילה בנושא.חייכתי והתיישבתי על הכיסא האפור ושילבתי ידיים בנימוס.
האוורד ביקש מהמזכירה(דרך אגב,קוראים לה אשלי)דרך מכשיר אפור קטן שתביא לו קפה.הוא אפילו לא שאל אם אני רוצה משהו.לא נראה לי שהוא מחבב אותי.
"האוורד,אני רוצ-"צלצול הפאלפון שלי קטע את דברי,סימנתי להאוורד שיחכה שניה ויצאתי למסדרון.
נרגעתי ששמעתי את קולה של לזלי,המטפלת שלי:"איזבל,איפה את?"
"אני ב…אני מוכרת את הציורים."מהירתי לשקר.עוד לא סיפרתי לה על ההצעה של האוורד.
"תשמעי,יש כאן זוג שרוצה לאמץ אותך,בואי מהר,ביי!"
לבי התחיל לדפוק במרץ.לאמץ?!אותי?!אבל כבר תיכננתי מה אני יעשה!אני צריכה להגיד להאוורד שאני אחתום ולהתחיל חיים חדשים!אני לא רוצה להיות מאומצת!לא עכשיו!
ירדתי במהירות במדרגות והגעתי לקבלה,בטעות הפלתי את כוס הקפה הרותח של האוורד על אשלי אבל לא היה לי זמן להתנצל,במיוחד לא בפני הפרחה הזו!יצאתי החוצה אל האויר הצח ורצתי במהירות אל בית היתומים.
בבית היתומים לזלי חיכתה לי יחד עם זוג צעיר,לא היה לי זמן להסתכל עליהם כי הייתי כולי בלחץ.
כשאני בלחץ נהיה לי קול כזה גבוה וצייצני ומתחיל להיגמר לי האוויר,זה מה שבדיוק קרה לי.פדיחה.
"לזלי!אני לא רוצה להיות מאומצת!אני רוצה להיות ציירת!את מבינה פגשתי מישהו ו…"שוב נגמר לי האוויר ולזלי לקחה את ההזדמנות ומיהרה לומר בחיוך מזויף:"איזבל.אלה הם ג'וי וביל.הם יהיו ההורים החדשים שלך.כבר ארזתי לך הכל.דרך אגב,איזה נער בא וביקש לראות אותך אבל אמרתי לו שאת הולכת לגור אצל ג'וי וביל.זה בסדר."
התעצבנתי מאוד.איך היא יכולה להחליט על החיים ככה?!
אבל לא הצלחתי לדבר,השילוב של הריצה הארוכה מהבנין הגדול עד לבית היתומים וחוסר האויר מהלחץ לא היה טוב.
ג'וי וביל גררו אותי לאוטו היוקרתי שלהם בלי רצוני.ניסיתי לצעוק אבל לא היה לי אויר,הייתי חלשה מהריצה ובכללי אני חלשה משאר בני גילי אז היה להם יתרון עליי כי הם היו מבוגרים.
הם הושיבו אותי באוטו וחגרו אותי.ביל שם פול גז וטסנו ברחובות המלוכלכים.
הם לא דיברו ואני לא דיברתי.לא התאמצתי לצאת משם כי הייתי כבר רחוקה מבית היתומים או מהבנין הגדול.התרחקתי במהירות מהילדות שלי.מאחי הקטן.מליאו.