מפגש עם סלבריטי[= פרק 1

ישבתי על המיטה הקטנה שלי בחדר היתומים.הבטתי מסביבי בילדים המאושרים שהסתובבו סביבי ושאלתי את עצמי למה אני לא יכולה להיות כמוהם?למה אני לא יכולה להיות שמחה וחסרת דאגות?למה אני חייבת תמיד להיות המבאסת?הדאגנית?הורסת השמחות?אולי זה האופי שלי?אבל תסתכלו על אחי!הוא מקובל ומאושר.כולם אוהבים אותו.כולם מכבדים אותו.כולם רוצים אותו בסביבתם.ואותי רק רוצים להרחיק.רוצים להרחיק כאילו אני נגועה במחלה.אבל אני לא שונה מהם!אז למה הם מתנהגים ככה?אח שלי אמר לי שהם מתנהגים ככה כי אני משדרת הרגשה לא נעימה.האם אני מגעילה אותם?האם אני תמיד אהיה החנונית?
דווקא פעם הראשונה שהגעתי לבית היתומים כולם התפלאו ממני.הם ציפו לעוד ילדה מלוכלכת ובמקום זה קיבלו נערה שגדולה מהם בכמה שנים.המטפלת אמרה שיש לי יופי מיוחד.שונה.האמת?לדעתי אני מכוערת.יש לי שער ארוך שתמיד מפריע לי,המטפלת אומרת שהוא מבריק אבל אני אומרת שהוא שומני.הדבר היחיד שאני אוהבת בעצמי זה העינים.יש לי עינים כחולות בהירות בהירות.המטפלת אומרת שהעינים הן הפתח לנשמה.אני לא מאמינה בזה כי אם העינים הן הפתח לנשמה אז איך אף אחד לא מצליח לראות את הנשמה הפצועה שלי?לדעתי המטפלת קצת משקרת.
כדי לצאת מהמציאות הנוראה שבה אני חיה אני מתחמקת לעולם הפרטי שלי שכולו עוסק בליאו גרין.הוא נראה לי כל כך מושלם.כל כך נחמד.כל כך מצחיק.הוא נראה לי כל הדברים שאני רוצה להיות.פופולרית.מצחיקה.נחמדה.פתוחה.יפה.כל הדברים שאני אף פעם לא אהיה.
ייום אחד המטפלת ביקשה ממני לצאת למכור את הציורים שלי.היא חושבת שהם יפים ושאני אוכל למכור אותם בכסף טוב ולעזור לבית היתומים.אנ אף פעם לא האמנתי בזה אבל לא יכולתי להתווכח איתה.אז יצאתי עם שלושה ציורים שלי,העמדתי אותם ברחוב ליד בנין גדול ומבריק והצבתי מכיר:500 דולר לכל הציורים ביחד ו250 דולר לכל ציור.
עברה שעה,עברו שעתיים ואף אחד לא בא.כרגיל.
הוצאתי את הMP3 הישן שלי ונכנסתי לעולם המתוק שלי.לפתע הופיע מעלי צל.הבטתי למעלה וראיתי עיני דבש מביטות בי בסקרנות.
הבטתי בעינים המדהימות שהביטו בי.הן התחילו לעצבן אותי.מה הוא רוצה ממני?!רוצה לקנות ציור?תביא כסף ותיקח את מה שאתה רוצה!מצדי שיקח את הציורים המכוערים האלה בחינם רק שיפסיק לבהות בי.לבסוף הוצאתי את האוזניות ואמרתי:"מה אתה רוצה?"הוא אמר בקול שקט כזה מוזר:"אני רוצה לקנות את הציורים."
הצבעתי על המחיר והמשכתי לשמוע מוזיקה.הוא הביט בציורים בעניין,כאילו בוחן אותם. עכשיו לקחתי לעצמי זמן להסתכל עליו.הוא היה בערך בגיל שלי,הכובע הסתיר לו את הפנים ופתאום היה לי חשק להוריד לו את הכובע ולהסתכל טוב טוב בפנים שלו.הוא לבש בגדים יוקרתיים,כאלה שאני רק הייתי חולמת לקנות אותם.המשכתי להסתכל עליו בענין,בעיקר הוקסמתי מעיני הדבש שלו,היה בהן ניצנוץ מהשמש שמשך אותי.הדבר היחיד שרציתי היה להמשיך להסתכל עליו.על העינים היפות שלו.
אחרי כמה דקות של נעיצה בציורים שלי הוא אמר באותו קול שקט:"אני קונה את כולם.700 דולר לכל ציור."
פתחתי את הפה בהפתעה.700 דולר לכל ציור!הבחור השתגע!מאיפה לנער כזה צעיר יש כל כך הרבה כסף??
הוא הושיט לי את הכסף,לקח את הציור ורץ משם אל הבנין הגדול.
מוזר.