מפתח רובין. פרק 1

פרק 1- אין תקווה

~~~~~ שבע שנים לאחר שג'ויס לורנס נעלמה מן העולם ללא עקבות~~~~~

אתם וכמובן יכולים לדמיין לעצמכם מה זה להיות לבד, מה זה עושה לבן אדם וכמה זה יכול להיות קשה, אך הבחירה היא בידיינו ורק אנחנו יכולים לבחור אם זה יהיה טוב או רע בשבילינו.
הסיפו שלי התחיל מאותו מכתב מוזר שהגיע איתי לבית היתומים, מאימא שלי.
הייתי בת שבע, ילדה סקרנית ובודדה שחיפשה נואשות אחר חברה, לא היה לי קושי לגנוב את המכתב בזריזות ממנהלת בית היתומים בזמן שדיברה עם ילד.
מאז שהייתי תינוקת הייתי בבית היתומים לכן לא ידעתי חיים אחרים, לא ידעתי מי אימי ולא מי אבי אבל בכללי זה לא הפריע לי עד שגיליתי שהגעתי עם פתק, פתק שיכול להיות בו מידע שאולי יוציא אותי מהמקום הזה.
מאז שגיליתי שקיים כזה פתק לא היה לי שום דבר אחר בראש, כל יום ולילה חלמתי עליו וכל הזמן תכננתי איך לגנוב אותו. ובמהרה הוא הגיע לידי.
הלב דפק בכל כוחו וידיי רעדו ובתנועה אחת חלקה פתחתי את המכתב.
כתב מסולסל אלגנטי ונוטה לצד ימין נחקק על הדף: "את תמיד לבד, וגם בעתיד כך יהיה."
הייתי תמיד בודדה והפתק קרע את הלב התמים שלי לחתיכות, כמה עוד זמן אני יהיה לבד? כמה עוד סבל אני צריכה לעבור?
ובתנועה אחת חלקה אני קרעתי אותו לגזרים.
באותו הרגע קרה משהו מוזר והכל החשיך.
לא ידעתי כמה זמן עבר אבל כשהתעוררתי הייתי במקום שקט, לא היה בו אף אדם, אבל זו הייתה עיר רגילה לגמרי. בתים, חנויות, בית חולים וספריות.
אבל לא היו בני אדם, הייתי לבדי.
לא הייתה נפש חייה.
העולם שבו התעוררתי היה ריק.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
סירקתי את השער הערמוני וקלעתי צמה לצד.
מולי עמדה נערה שלא ידעה מה לעשות והייתה מעט היסטרית, למרות שהיא נראית לגמרי שלווה ורגועה.
רציתי לנחם את הנערה הזאת,להבטיח שהכל ישתפר, אבל זאת אני וההשתקפות שלי.
מאז שהגעתי הנה לא מצאתי אף אחד, והבנתי שבאמת ובתמים אני פה הבן אדם היחיד, היצור החיי היחיד.
הייתי מוכנה לרוץ נשמתי עמוק ויחד עם הרוח התחלתי לרוץ אל המשך חיי, שחשבתי שאין להם תקווה.