מפחדת לומר בקול- פרק שמונה עשרה.

בפרק הקודם:
ריין אשמה בכך שהוריה של לבנדר מסכימים לה להכל. וויל, פיגי, לבנדר וריין הלכו לים.
ריין היא זאת שנכנסה בלבנדר בהיותה ילדה קטנה כדי שתקפוץ מהצוק אך וויל הציל אותה.
אל מול השקיעה, סוף-סוף, וויל ולבנדר התנשקו.
אך לא הכל מושלם כמו שחושבים- מסתבר שלפיגי יש תוכניות אחרות.
"אנחנו ביחד," אמרה ללבנדר המופתעת.

מפחדת לומר בקול- פרק שמונה עשרה:

עמדתי שם, שקטה, מופתעת, קפואה כלא יודעת מה לומר. בררתי בראשי את המילים הנכונות להוציא מפי, אך לא הצלחתי, פשוט לא. הבטתי דוממת בפיגי המבולבלת בעודי לא מאמינה שהיא עשתה זאת. פיגי אמרה לי בעצמה, בכל ריב וריב כי היא מרגישה שיש משהו ביני לבין וויל, משהו שאני לא מספרת, משהו שהיא רואה במבטי. אז איך היא יכלה לבגוד בי ככה מאחורי גבי?
וויל…איך הוא יכל לנשק אותי בזמן שהוא מחוייב לאחרת? לחברה הכי טובה שלי? איך הוא יכל לתת לי לדמיין שיש בינינו משהו שהוא יותר מידידות ארוכת שנים?
תחילה דמעה קפואה ומלוחה כמי הים החזיקה את עצמה מנפילתה ארצה, ולאחר מכן דמעות רבות מילאו את שתי עיני עד כדי עיוורון. שום קול לא פצח מפי. שום צליל. פחדתי לומר משהו שקרי, פחדתי לפגוע, פחדתי להיראות חלשה. נשארתי במקומי, כשמבטי נודד מפרצוף מתוח אחד לפרצוף מתוח שני של חברי הטובים. איבדתי את התחושה באצבעות ידי השמוטות לצידי גופי. רגליי שהתחפרו עמוק בתוך החול כבר לא צייתו לפקודתי. רציתי לברוח, להסתתר, להיעלם, אך הם פשוט נשארו עומדות ודוממות.
"תגידי משהו," שמעתי את פיגי אומרת משהו במעורפל.
ברגע שפיגי דיברה, וויל קיבל את ההיזדמנות להתקרב אלי.
ראיתי את דמותו מתרחבת במטושטש כשידו נשלחת לכיווני.
"לבנדר? אני מצטער." התקרב ולחש לי מילות סליחה.
"למה את לא מדברת?" שאלה פיגי, כנראה מתחילה להתחרט על שעשתה, כנראה הבינה כמה כוח הרסני היה למילים שאמרה.
"א…אנ…" ניסיתי בכל כוחי לומר משהו, אך שוב ללא הצלחה.
"לא התכוונתי," מלמל וויל כשתפס את מבטי נח עליו.
"את בסדר? עשיתי משהו לא בסדר?" שאלה פיגי בליטוף כתפי הלחה. ברור שהיא עשתה משהו לא בסדר, איך היא לא רואה את אשמתה? רציתי לצעוק עליה, רציתי לצעוק עליו, רציתי לקפוץ מהצוק, רציתי להפיל אותם מהצוק, רציתי לעשות הכל על מנת להביע את הכעס הרב שנצבר בלבי.
"ריין," לחשתי.
"מה?" שאלו שניהם יחדיו, שמיעת שניהם מדברים כך כמנגינה אחת הגעילה אותי.
ראיתי את ריין עומדת מאחוריהם כשהיא קוראת לי בידה.
פתאום כוח בלתי מוסבר דחף אותי אליה, רגלי חזרו לפעול, אט אט התחלתי ללכת שוב עד שעברתי לריצה מהירה לכיוון תחנת האוטובוס בעודי מוחה את דמעותי שירדו במורד לחי עם כיוון הרוח הנושבת, הכיוון הנגדי, הכיוון של וויל ופיגי.

~~~

כמעט הגעתי לביתי. אחרי שירדתי מהאטובוס, ריין קיבלה את פניי בארשת פנים כעוסה.
"איך היא עשתה לך את זה?" מלמלה לעצמה בעצבנות. "לא יודעת," אמרתי בקול רועד.
דמעה נוספת איימה לפרוץ אל העולם הגדול והאכזרי אך מיהרתי להסיר אותה מעיני.
"תפסיקי לבכות." אמרה בתוקפנות. "אני לא יכולה לראות אותך בוכה, לא בגללה," קולה היה מלא בכל כך הרבה כעס שלא ידעתי אם להצטרף אליו או לעצור טרם יתפרץ.
"היא תשלם על זה…" פלטה במרירות.
*לעצור את זה*
"ריין, לא משנה. זה סתם. אני אדבר איתם והכל יסתדר." ניסיתי לעשות עליה רושם של סלחנית.
"את לא תעבדי עליי, אני התאומה שלך שחכת? אני יודעת מה את מרגישה." אמרה ונשימותיה הפכו להיות יותר מדי קולניות.
"ריין," קראתי לה אך היא עדיין הייתה במחשבותיה שלה, "ריין." חזרתי על דברי אך היא לא הסתובבה. פחדתי שתתחיל לרתוח כקנקן מבעבע.
"וויל אמור להיות שלך." אמרה בשיניים חורקות.
"זה בסדר. הוא ידיד שלי." ניסיתי להרגיע את רוחה.
"זה לא נראה ככה…" חייכה אלי חיוך מטריד, "אם הוא לא יהיה שלך, הוא לא יהיה של אף אחת." אמרה ולאחר מכן נעלמה.
"ריין!" צעקתי אחריה אך היא השאירה אחריה רק את האנרגיה הרעה שנבעה ממנה. פחדתי.
כך שוב נשארתי לבדי, עומדת ברחוב, בוהה במכוניות העוברות ושבות בדרכן, מחכה לנס שיבוא ויחזיר את חיי לקדמותם, לפני שנישקתי את וויל, לפני שהכרתי את ריין, לפני היום הראשון בגן בו הכרתי לראשונה את וויל.

~~~

בחלומי ראיתי את שני חברי הטובים, וויל ופיגי, מתהלכים יחדיו בשילוב ידיים לאורך טיילת חוף הים ברומנטיות כשהם מאבדים כל זיכרון ממני, שוכחים אותו מאחור. לפתע שניהם נעצרו. כל אחד מתבונן בעיני האחר. ידו של וויל ליטפה את לחייה וידו האחרת משכה אותה אליו. עיניהם נעצמו ושפיתהם עוד שנייה נפגשו. חיוך קל התרצד על פניהם והם ספרו עד הרגע בו יתנשקו.
"אחת, שתיים, שלוש…" ספר וויל בקולו הגברי והנמוך, קולו הנוגע והמושך.
"ארבע, חמש, שש…" המשיכה פיגי בקולה הצוחק, בהנאה, בצפייה.
"שבע, שמונה, תשע…" לא חדל מספירתו. מספר אחד הפריד בין מפגש שפתיהם.
"לא!" צעקתי. "עשר," שניהם לחשו ביחד. "לא!" צעקתי שוב והתעוררתי.
ניגבתי את הזיעה הקרה ממצחי והתבוננתי מסביבי. החדר היה יחסית מואר חוץ מהצלים הבודדים שנפלו על שולחן הכתיבה והמראה. שמתי לב לכך שלא החלפתי בגדים כשנכנסתי, כנראה הייתי כל כך עייפה שנרדמתי טרם תיכננתי זאת.
אותיות בודדות קרצו לי מהתקרה הגבוהה. "מה זה?" שאלתי את עצמי. דמותה של ריין כותבת משהו על התקרה עלתה בזיכרוני ומיהרתי לקחת כיסא ולבדוק את הכתוב.
*שלושה יכולים לשמור סוד, אם שניים מהם מתים. (בנג'מין פרקלין)*
מה?
איזה סוד?
איזה שלושה אנשים ולמה שניים מהם צריכים להיות מתים?
אולי…אולי זאת האזהרה שלא אגלה את סודה?
צילצול פלאפון מבהיל קטע את מחשבותיי. כמעט נפלתי מהכיסא עליו בקושי עמדתי אך הקפדתי לרדת בזהירות ועניתי בזריזות לנייד שלי. "הלו?" עניתי כשאני עדיין מביטה בתקרה.
"לבנדר? תודה לאל! למה את לא עונה? למה?!" צעק עליי הקול המוכר והבוגדני.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בקרירות.
"מה אני רוצה ממך? שתבואי לכאן במהירות! תזמיני כבר עכשיו מונית ל-" קולו נשמע טרוד, מפוחד, המום ובעיקר לחוץ שאגיע.
"למה?" קטעתי אותו, סירקתי את שיערי בזריזות בכדי להיות מוכנה לצאת למקום אליו אני חייבת כל כך לצאת על פי דעתו של וויל.
"פיגי נדרסה." צמרמורת מקפיאת דם עברה בכל גופי.
הרגשתי טישטוש. סחרחורת. אובדן קרב. רק לא זה.
צנחתי על הריצפה כשאני מדמיינת את התעלפותי, לא התעלפתי אבל שכבתי דוממת על הריצפה במשך כמה שניות.
"לבנדר?" שאל בחשש.
"היא חיה?" הצלחתי לומר.
"עדיין לא יודעים. בבקשה תבואי," התחנן בקול רועד.
"בטח." עניתי בעודי לוקחת בקבוק מים ושופכת את תכולו על ראשי בכדי לא לאבד שליטה.
יצאתי במהירות מחדרי כשאני מדלגת בריצה מעל כל המדרגות שמובילות לקומה הראשונה.
הלב שלי דפק כמו מטורף. הזעתי כמו ספורטאי במכון כושר. כעסתי כמו שלא כעסתי בכל חיי.
ידעתי מי אחראי לכך, אך פחדתי לומר זאת בקול.