מפחדת לומר בקול- פרק עשרים ושתיים (איבוד שליטה)

בפרק הקודם:
לבנדר מנסה לקרוא לפיגי, שתדבר איתה ולא מצליחה. בנוסף לכך, היא שמה לב לשינויים באביה, כאילו הוא מהופנט ואפילו כששיקרה לו "אני בהריון! וחטפו אותי חייזרים," לא השיב לה ביותר מדי דאגה או רגש.
עצובה ומבולבלת לבנדר מיהרה אל וויל ושם שמעה את פיגי…
"ממי את מפחדת?" שאלה ואת קולה של פיגי החליף קולה של ריין.

מפחדת לומר בקול- פרק עשרים ושתיים:

"ריין? מה את עושה לה?!" צעקתי כשדמעות בלתי נראות עומדות בעיניי. "לבנדר!" ידיים חזקות תפסו אותי מאחור, מחבקות ומבקשות ממני להירגע. אבל איך אוכל? חברתי מוחזקת שם בידי אחותי.
"את יכולה להסביר לי מה הולך פה?" וויל לחש באוזני. "אין לי כוח להצטמרר ממך! חכה רגע!" התנתקתי ממנו בעצבנות ועמדתי שוב, לבדי, באמצעו של החדר. "למה את עושה את זה?" מלמלתי בצפייה, לא יכולתי לסבול את העובדה שריין עושה לי את זה, שריין עושה את זה לפיגי. "למה אני עושה מה? אוי דרי דרי קטנה שלי, אני אחותך אני יודעת, אבל את שוכחת משהו, אני לא בת אדם, כבר לא." אמרה בתוקף, רגועה ובטוחה בעצמה עד מאוד.
"אבל את אחותי," לחשתי בהתנשפות איטית. "אני, אני יכולה לעצור אותך! כמו בפארק, כשכמעט גרמת למותה של הילדה בדריסה, אני יכולה להעלים אותך מפה, מחיי!" גמגמתי בשמחה על מציאת הרעיון החדש שלי.
צחוק מרושע הדהד ברחבי החדר כך שנשימתי נעתקה.
"את חושבת ש*את* יכולה להעלים אותי?" התגרתה בי בצחוקה המצלצל.
"למה את מתכוונת?" שאלתי בקול יותר מדי רועד לטעמי. וויל ניסה להתקרב אך הנפת ידי מנעה ממנו זאת.
"למה אני מתכוונת? אמ…אני מתכוונת שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה פרח שלי," שלחה את דבריה המלגלגים אלי.
"את לא יכולה לעשות לי כלום," אמרתי לריין אבל יותר אמתי זאת כדי לשכנע את עצמי.
"עוד נראה."
בלי שום הערה מוקדמת, זוג ידי החלו להתרומם למעלה. "לא!" צרחתי בבכי וניסיתי למנוע מהן להקשיב לקולה של אחותי המרשעת. ורידים כחולים בלטו מבין עורי הבהיר והאצבעות התכוננו לבלוע את פני.
לפתע רגלי קמו לתחייה והסתובבו אחורה לכיוון וויל. צעד ועוד צעד. הרגשתי כמו בובה על חוטים, איבדתי שליטה.
"לבנדר!" שמעתי את קולה של פיגי בוקע מבעד לידה של ריין שחוסמת כל יציאת צליל מפיה.
הדמעות היו היחידות שהקשיבו לי, צנחו כמו גשם על לחיי היבשות שהפכו במהרה לספוגות במי מלח.
וויל שנבהל צעד צעד אחורה למראה שלי צועדת לקרתו בעודי בוכה וכל איבר בגופי לא מתקשר עם השני.
"מה קרה?" ביקש לדעת. "תספרי לי כבר!" צעק בכעס בלתי נשלט כשידי כמעט הונחו על צווארו החשוף.
"אני מפחדת!" צעקתי אליו בחזרה, "אני לא רוצה שתהיה מעורב בזה," ייבבתי כשנעמדתי סנטימטרים ספורים אל מול וויל. "אני כבר מעורב בזה," העביר קצוות שיער שלי מאחורי אוזני וליטף את לחיי הרטובה.
"וויל תרחיק אותי ממך, אני עלולה לפגוע בך," המשכתי לבכות. הרגשתי את ידי עולות לאט לאט בהסתערות על צווארו ברצון לחנוק, להרוג.
"מה את עושה?" הביט בזוג ידי שכבר עמדו בגובה עיניי. "וויל, הגוף שלי לא ברשותי עכשיו. הידיים רוצות לחנוק. קח מהר את הספר הזה של ההיפנוזה ותרביץ לי בראש, עכשיו!" פקדתי עליו באומץ כשאני סוגרת את עיניי.
"פחדנית!" התגרתה בי מאחור, מניפה יד אחת שלי לצד כך שהיא חובטת במנורה שנופלת ונשברת על הריצפה ומזיזה רגל שלי קדימה כך שהיא בועטת ברגלו החזקה של וויל.
"אווץ'" נאנק בכאב. "עכשיו!" צעקתי עליו כשהרגשתי את מבטה המלגלג של ריין נח על עורפי וחיוכה מתנוסס על פניי רוח הרפאים שלה.
"לא," אמר והצמיד אותי לנשיקה. שפתיו על שלי. מושכות וכובשות. טעמן מלוח בקצת אך עדיין מתוק.
שפתיים שהשכיחו ממני את כל הצרות בעולם. לאט לאט ידי הפכו להיות בחזרה לשלי, ועלו מעצמן כדי ללטף ברוך את שיער המשי של וויל.
"זוג יונים ממש, חכי לבנדר. הוא לא יוכל להיות לידך כל הזמן." ציחקקה ברשעות והשאירה אותי בידיו החזקות והשומרות של וויל.