מפחדת לומר בקול- פרק עשרים וחמש:

בפרק הקודם:

לבנדר פותחת את ליבה בפני וויל וסוף סוף מדברת. אך אחרי שוויל נעלם, אחותה המתה מופיעה ומציגה בפניה את הדברים הטובים ביחסים ביניהם, ידידה הטוב חוזר ולידו הנער שחור השיער, סם, שהתברר כיודע את סודות המוות. האם ריין תסתלק? לבנדר עדיין שותקת.

מפחדת לומר בקול- פרק עשרים וחמש:

עדיין שתקתי. לא ידעתי מה לומר. כל המחשבות התערבבו בראשי והמילים נעתקו בפי כמתחננות לעולם לא לצאת אל האוויר הקר שבחוץ. הבלבול שתקף אותי הביא עמו תחושת בחילה מגעילה שנבעה מכאב בטן קל בעקבות הלחץ והמתח בו הייתי שרויה.

"מה את אומרת?" שאל וויל בהתלהבות כשהוא והנער שחור השיער, סם, בחנו אותי בקפידה.
"אני לא יודעת אם זה יצליח," אמרתי את שהצלחתי לומר מבלי להקיא.
"למה שלא? סם הסכים לעזור כל עוד הוא יוכל. אנחנו רק צריכים לבחון את המיומנות שלו וזהו. אז, נעיף אותה."

הסתכלתי עליו, כל כך נחוש לעזור לי. עיניו הירוקות נצצו בשמחה מכך שיצליח לעזור לי. פיו העדין והמזמין זורק כל מיני מילים לגבי התכנית העתידית שאני לא מצליחה לשמוע מרוב המחשבות, ידיו מונפות לכל הצדים בכדי לתאר את שאמר. דבריו הפגינו ביטחון. ידעתי שאיתו אני אהיה בטוחה, שאם אחליט ללכת עם התכנית שלו הכל עשוי להצליח. אבל מצד שני יש את ריין. אחותי. התאומה שלי. איך אני יכולה לזרוק אותה כך סתם כאילו היא לא שווה דבר בשבילי? נכון, היא עוללה יותר מידי דברי שפל ורוע, אבל יש בה גם טוב לב, אני בטוחה. עם הזמן נעשינו להיות חברות, הפכנו לאחיות אמיתיות. איך סוגרים את הדלת בפני אחותך? אני יודעת שכשהיא פה, איתי, היא הרבה יותר מאושרת מאשר כשהיא במסדרון הלבן והמשעמם בו היא מצויה ברוב זמנה, לנצח בעצם, עד שתבחר במוות סופי, תבחר לפתוח את דלת העץ בסוף המסדרון, דלת ממנה היא כל כך נרתעת.

אני מרגישה אנוכית, למה זו בחירה שלי מי יישאר ומי ילך? זהו לא טבע העולם. אני מפחדת לעשות בחירה שגויה, לעשות טעות ולשלוח את האדם הלא נכון הרחק ממני, ללא אפשרות חזרה. מה אעשה?
וויל שילב את ידיו על חזהו וחיכה לתשובתי וסם שלידו חייך חיוך צדדי מוזר, כאילו צוחק מהצד על מצבי.
"משהו מצחיק אותך?" התעצבנתי. לפתע עיניו הכחולות ננעצו בעיני הירוקות. עיניים עמוקות ומושכות. הרגשתי כטובעת במערבולת בים הכי כחול ועמוק שיש. "רק את, לא משהו מיוחד," קרץ בלעג. "יש לך איזו שהיא בעיה איתי?" דרשתי לדעת. "לא, למה שתהיה לי?" אמר בחיוך מעצבן, רציתי כלכך להחטיף לו איזו סטירה שתעיף לו את העין.
"אתה יודע, מלפני כמה רגעים חשבתי לעצמי- איך זה שלא הבחנתי בך קודם לכן? ועכשיו, אני יודעת למה," עקצתי אותו במבט קפוא.
"אווץ', הכאבת לי, אבל השאלה היא אם את רוצה להמשיך לשתוק כי אם כן, אני אדע שאני צריך ללכת,"
שני בחורים עכשיו מחכים לאישור שלי, להחלטה שלי. רוח פראית העיפה את שיערי לאחור בנשיפה אחת, מאות עלים מתנוססים באוויר, קור חודר לעצמותי, הרוח מכה בי כלכך חזק שאני נותרת חסרת מילים מחכה שתחדל.
לפתע, מאחורי אחד מעצי התפוח שבפארק, הופיעה ריין. מרחפת ומחכה. לא מתקרבת. מבטה ממוקד בכיוון שלנו, לא הצלחתי בדיוק להבחין אם היא מביטה בי או בסם. "היא פה נכון?" שאל בלחש. פערתי את פי למשמע שאלתו, איך הוא יודע? "אני מרגיש את האנרגיה שלה," ענה לי לפני שהספקתי לשאול, כנראה בגלל הפרצוף המופתע שלי. "אתה רציני?" שאל וויל, שוב בהתלהבות. העניין הזה כלכך חדש בשבילו שזה מלהיב אותו יותר מידי, הרבה יותר מידי. "כן," ענה בחיוך. "איך אתה מרגיש? מה אתה מרגיש? אתה יודע כאילו איפה אחותה?" וויל הוסיף שלוש שאלות חדשות ונרגשות. "אני מרגיש את האנרגיה הרוטטת שלה, חום שמציף את הגוף. אתה יכול לקרוא לזה חוש שישי אם אתה רוצה," אמר כמעט בשחצנות.

העפתי מבט בריין, היא התקרבה יותר מהפעם הקודמת כשהסתכלתי עליה ויכולתי להבחין עכשיו שהיא נועצת את עיניה המתות בסם שחור השיער. מה היא יודעת עליו? למה היא מסתכלת עליו ככה? מה סם בדיוק יודע?
ריין רק הלכה והתקרבה ואפשר היה לראות כבר את הסמל המוזר והשחור על זרועה. ניסיתי לרמוז לה בעיני שכדאי לה ללכת, לברוח לפני שסם יעשה לה משהו שאני לא רוצה. אולי הוא צד אותה? אני לא רוצה שהיא תפגע.
אבל היא אפילו לא הנידה עפעף לכיווני, עיניה היו שקועות בדמותו המסתורית כחולת העיניים של סם.
"ריין," אמרתי והיא הסתובבה אלי. שני הבנים הביטו בי חסרי מילים מנסים להבין מה אמרתי. "תלכי," לחשתי והיא התעופפה לה משם, יותר מידי ממושמעת מהרגיל. "מה זה ריין?" שאל וויל. "ככה קוראים לאחותי," השבתי בחוסר מנוחה. הייתה לי הרגשה שסם כבר ידע את שמה. התקשתי לעמוד כאן, הרגשתי מחנק ובחילה מוגברת. "קראת לה בשם?" שאל וויל כאילו מתוך גועל.
"למה לא? היא אחותי!" התעצבנתי. "מי קורא למישהו בשם כינוי אם הוא מתכוון להיפטר ממנו?" שאל לא מבין.
"אני לא בטוחה שאני רוצה להיפטר ממנה," מלמלתי, הסתובבתי ובלי לומר עוד פניתי אל ביתי. לחשוב ואולי להחליט. לחשוב טוב טוב לפני שאני אומרת משהו בקול.