מפחדת לומר בקול- פרק עשרים וארבע.

בפרק הקודם:
לבנדר החליטה להתחמק מהמציאות ולהעמיד פני אחרת. "אין לי כוח להיות יותר אני," הודתה בפני וויל. בסופו של דבר לבנדר תצטרך להבין שבריחה מן האמת זאת האפשרות האחרונה שלה ושיש כוח מאיים הרבה יותר והוא- ריין.

מפחדת לומר בקול- פרק עשרים וארבע:

אני יודעת שהתנהגתי לא כשורה. התאכזרתי לחברי הטוב והעמדתי פני אחרת בזמן שתמיד ידעתי שאני לבנדר. כן, אני לבנדר. עם כל המגרעות…ואני צריכה להשלים עם כך. אחרי שהמצאתי תירוץ עלוב לוויל שרצה להתוודות על רגשותיו, משהו שאני לא יכולתי לעשות באותו הרגע, נעצרנו באמצעו של הפארק הירוק ביותר בעירנו והתיישבנו על הספסל הקרוב מתחת לעץ תפוחים פורח. "עכשיו תספרי לי, בלי לדלג על שום פרט חשוב." עיניו התחננו לאמת שכנראה חבויה עמוק אצלי. "בסדר," הסכמתי בחוסר ברירה. "אז ככה," פתחתי את השיחה, הייתי חסרת מנוחה ולכן ניסיתי למצוא את התנוחה המושלמת לישיבה- לקפל רגליים מעל הספסל בישיבה מזרחית או להוריד אותן כשרגל אחת על השנייה? בסוף בחרתי את האפשרות הראשונה. "נו," ביקש שאתחיל.
"הכל התחיל כשחטפו אותי," אמרתי כשאני נתקפת בכמות אדירה של זיכרונות כגל ענק שמאיים להטביע. "חטפו אותך? מה?" לא האמין לדבריי. "וויל, אני מדברת ואתה מקשיב, כפיש?" נעצתי בו את עיני הירוקות והמשכתי בסיפורי, "שני ברנשים חטפו אותי מפני שהם ראו תמונה שלי שודדת בנק. לא באמת שדדתי בנק. זאת לא הייתי אני, אבל היא הייתה ממש דומה לי, למעשה היא נראתה בדיוק כמוני. החוטפים רצו שאצטרף אליהם למעשי הפשע שלהם ואני כמובן סירבתי לקשר את עצמי לנערה הזאת ובסופו של דבר הם נאלצו להאמין לי. אחרי המקרה הזה, נדלקה בי נורה אדומה.
היו עוד כל מיני מקרים כאלה, למשל זה שאמרו שאני ביטלתי את ההרשמה שלי למחנה השירה. או ששני מכוניות התנגשו בצירוף מקרים בשני רחובות שאם מחברים אותם נוצרת מילת קוד- השם שלי. הבנתי שמישהו קורא לי, מישהו בלתי נראה. והנשיקה שלי ושלך אתה זוכר? הנשיקה הראשונה," הסמקתי אך מיד המשכתי בלי לתת לו לקטוע את דבריי, "אני לא הייתי שם! זאת לא הייתי אני…ולאחר מכן, פגשתי שתי תאומות קטנות באמצע הרחוב שאמרו לי 'הביטי במראה, תלמדי את העבר, תודי בחיים לאלוהים ותפתחי את השער למתים', נשמע מוזר לא? מילאתי את ההוראות. הבטתי במראה וכלום. ואז התחלתי לחפור בעבר וגיליתי שאני תאומה. ושאחותי התאומה נפטרה ביום שנולדתי משום שאני נדחפתי ראשונה לצאת אל אוויר העולם. אני זכיתי לחיות והיא למות. עמדתי באמצע החדר וקראתי לה, והיא הופיעה. וויל, תאר לעצמך, שש עשרה שנה היא הביטה בי מתבגרת, גודלת וזוכה לגעת בכל החי הזה כשהיא שקועה באפלה ובמסדרון הלבן הזה." מחיתי דמעה שקופה שטשטשה את דמותו של וויל. דמות שכל כך אהבתי לראות. "ומה זה קשור לפיגי?" הוא אמר לאחר שתיקה ארוכה. "אחותי דרסה אותה," אמרתי בחטף והשארתי את וויל המום מכך. "אני לא מאמין. וזאת הפעם הראשונה שהיא רוצחת?" ביקש לדעת. "לא," אמרתי. "היא רצחה גם את החתול שלי, את הסנאי, הפנטה את ההורים שלי ואתמול היא שלטה בגופי!…עם כל התכונות הטובות שלה, עם כל אהבתי אליה, היא הופכת להיות למטרד. אני לא יודעת מה לעשות," התבכיינתי כשאני נצמדת אל חולצתו הריחנית והמלאה בבושם גברי ובריחו של וויל שאני כל כך אוהבת. "אנחנו חייבים למצוא דרך להעלים אותה." פסק. "אני יודע מה לעשות," וכשאמר זאת התרומם בבת אחת מן הספסל והמשיך ללכת סתם כך בדרך ההפוכה לביתו.
במבט לאחור, עברתי כל כך הרבה בזמן האחרון. וריין, אחותי המתה, מקשה עלי כל כך. למה היא לא יכולה להיות כמו אחות רגילה? למה היא צריכה כל הזמן לאיים עלי בנוכחתה?
"אני עושה את זה כדי להתקרב אליך," אמרה לי לפתע כקוראת את מחשבותיי.
"אל תתקרבי אלי," אמרתי כמעט בצעקה כשנעמדתי בבהלה על שתי רגלי.
ריין התקרבה אלי, מעופפת כמו תמיד עם שמלתה הארוכה שכמעט כיסתה לה את אצבעות רגליה השקופות.
הקעקוע השחור עם הצורה המשונה עדיין נמצא על זרועה העדינה ושיערה נפול על פניה החיוורות.
"למה להרוס לי את החיים? למה?" שאלתי כשאני צועדת כמה צעדים אחורה.
"אני לא הורסת…אני רק מנסה לבנות," מלמלה בביטחון. "אה, את חושבת שאת עוזרת ככה? שאת מתעללת בחברתי שמתה בגללך? שאת מהפנטת את הוריי? איך את בדיוק עוזרת?!" צעקתי עליה בעצבנות.
"את לא יודעת איך זה להיות אני…" אמרה בלחש ובמבט מתחנן, "ככה אני מנסה להתקרב."
"את זוכרת רק את הדברים הרעים, מה עם הטובים? מה עם השיחות שלנו עד השעות הקטנות של הלילה? מה עם הצחקוקים והבדיחות? אני לפחות, הרגשתי שקיבלתי את אחותי בחזרה," דבריה הכו בי כל כך חזק. כאב לי. ולא כאב לי בגלל שדבריה שיקרים אלא בגלל האמת וההזדהות שלי איתם. גם אני נהניתי איתה.
"בגלל זה זה כל כך כואב," עניתי לה כשהעברתי את אצבעותיי בשיער הנחושת שמסגר את פני, הגן עליהם.
"לבנדר?" שמעתי את קולו של וויל מאחורי. הסתובבתי ולהפתעתי גיליתי את הנער שחור השיער אותו נישקתי בחוצפתי הרבה כשניסיתי להוכיח לפיגי שגם אני יכולה להעז. "היי," נופף לי בביישנות. "היי," עניתי ושבתי להסתכל על ריין שכבר מזמן נעלמה כלא הייתה. עפה לה עם הרוח הנושבת.
"מה הוא עושה פה?" שאלתי את וויל בלחש, אך ידעתי שגם הנער שומע. "דרך אגב, קוראים לי סם." הוסיף הנער. "טוב סם, מה אתה עושה פה?" שאלתי בלי שום התייחסות לצורה הגסה בה שאלתי זאת אותו. "תרגעי ילדונת, אני באתי לעזור." ענה וברק שובב ריצד בעיניו. מעולם לא הבחנתי בצד הזה שלו. את האמת? מעולם לא הבחנתי בו. "איך הוא יעזור?" שוב פניתי אל וויל. "אממ…בואי נראה, ידעת שהוא מצייר מלאכים וכל מיני יצורים קסומים בזמנו הפרטי?" שאל בתיחכום חבוי. "כן, אבל מה זה קשור? אני לא צריכה צייר." אמרתי. "כן, אבל את זקוקה למישהו שיודע את סודות המוות." דבריו הרטיטו את עולמי, וויל סיפר זאת לסם?
"מה? למה אתה מתכוון?" שאלתי דורשת לדעת עוד.
"לבנדר? אנחנו עוד נעיף את אחותך לכל הרוחות." חייך אלי בניצחון.
ואני? שתקתי.