מפחדת לומר בקול- פרק עשרים ואחת.

בפרק הקודם:
פיגי מתה ולבנדר מנסה להתרגל לעובדה שלא תראה אותה יותר.
וויל ולבנדר מתקרבים קצת יותר. דלת חדשה נפתחת בפני פיגי והמון שאלות נזרקות לאוויר כמו-
האם ריין מדברת עם פיגי? האם לבנדר יכולה לדבר עם פיגי?

מפחדת לומר בקול- פרק עשרים ואחת:

"פיגי?" שאלתי בעודי מתקרבת בעדינות אל מרכז החדר, אל מול המיטה שלי. "ריין?" ניסיתי אחרת.
"פיגי!" צעקתי, "למה את לא עונה לי?!" צרחתי בקול. פיתחתי תקוות, ציפיות ועכשיו הכל מתפרק. בטני התהפכה בתחושת ייאוש, צמרמורת מעיקה אפפה את כל גופי. הרגשתי מגעיל. הרגשתי לבד.

~~~~~

זאת הפעם הראשונה שהייתי בשוק. המקום היה הומה אנשים, מתרוצצים, עייפים, מחפשים וקונים. כולם דוחפים, לא רואים בעיניים, עיוורים למוצרים הזולים המצויים לנגד עיניהם. הגעתי לפה עם אמא שלי, נזכרתי. "אמא." הסתובבתי לראותה בצד ימיני כשהיא מחזיקה לי את היד, אך היא לא הייתה שם. "אמא!" צעקתי. "אמא!" חזרתי על כך. נשארתי בודדה, הייתי מפוחדת. אנשים ונשים עברו דרכי בלי שום רצון לעצור ולעזור לילדה הקטנה, נשארתי עומדת שם עד שהחלטתי לרוץ מפני שראיתי שיכור אחד שהתקרב אלי בצעדי ענק. כל הצבעים התערבבו בראשי. רגלי קמו לתחייה ונשאו אותי אל עבר דוכן הנעליים. פי המשיך לצעוק, כמעט נכנע, מבקש לשמוע את קולה של אמי.
"את בסדר ילדה?" שאלה אישה מבוגרת אחת וליטפה את ראשי בקרבה יותר מדי מוגזמת לפי דעתי. התנגשתי בה כאשר רצתי. "איבדת את אמא?" ניחשה נכונה בעת שהתכופפה אלי.
הסתכלתי עליה בעיני הגדולות, הפקוחות והירוקות. תלתליה הצהובים נחו על כתפיה המחוסות והסתירו מספר שיערות לבנות. חיוכה היה יותר מדי מתוק. עיניה החומות כמעט נעצמות וקמטים מופיעים מתחתיהן. למרות היום החם, האישה לבשה חליפה שעטפה את כל גופה מכף רגל ועד ראש. נהיה לי חם רק מלהיסתכל עליה, סובבתי את ראשי וראיתי שוב את השיכור ההוא ממקודם.
"סליחה." מלמלתי וברחתי קדימה. "אמא!" המשכתי לצעוק. הרגשתי מפוחדת. הרגשתי לבד.

~~~~~

לחשושים הפריעו לי בשנתי. "אמא?" התעוררתי בבת אחת. "פיגי?" שאלתי כששמעתי שוב קולות מוזרים מרחפים בחדר, קולות שלא הצלחתי לפענח. "אוף." נאנחתי בעצבנות. "ריין?" קיוויתי שלפחות היא תענה לי, אך גם היא נעלמה כלא הייתה. מה קורה פה? חשבתי. איפה כולם? למה אני מרגישה כל כך לבד? קמתי ממיטתי בשיפשוף עיניים ובניסיון סידור שיער הנחושת הפרוע שלי לכיוון הסלון. "מישהו?" אמרתי בלת ברירה, בתקווה שקטה שאני שוב לא לבד. "פה." ענה לי קולו הגברי של אבי. "יופי!" קראתי יותר מדי בשמחה וקפצתי אליו להגיד לו בוקר טוב. אבי ישב שם על כיסא הבר במטבח וניקה בשיפשוף בד את משקפי הראייה החדשים שלו. "בוקר טוב אבא. אמרתי לך כבר שהמשקפיים הולמים אותך?" התחנפתי כהרגלי. "כן." ענה ביובש. "מה קרה?" שאלתי בחשדנות בעודי מתקרבת אליו. "מה צריך לקרות?" שאל בקרירות. "לא יודעת." אמרתי בנימה נעלבת אך הוא אפילו לא הביט בי. "אבא?" שאלתי, "אתה בסדר?" הוספתי, אך הוא רק המשיך לנקות את משקפיו.
"שמעת מה קרה?" התחלתי להמציא משהו בכדי לנסות לעורר את התלהבותו אך הוא לא הניד ולו עפעף. "אתמול משפחת קריסטון ראו חייזרים!" פלטתי כהמומה מחכה לראות את תגובתו של אבי.
"טוב." מלמל והרכיב את משקפיו. "אבא? החייזרים היו אמיתיים. אחר כך הם באו אלי! והציעו לי לבוא איתם!" המשכתי בסיפור הממומצא שלי אך הוא לא נראה מסוקרן כלל וכלל. "אתה מקשיב?" שאלתי ואחרי שהמשיך להביט קדימה המשכתי, "אה ואבא? אני בהריון." נאנחתי מקווה שלפחות זה יעורר אותו. "אני שמח." אמר, לא יכולתי לראות שום רגש או דאגה בעיני השקד החומות שלו.
הבנתי שאבא שלי הוא לא אבא שלי. הוא תחת שליטה של מישהו אחר, אולי מהופנט או משהו בסגנון ואני בטוחה שאני יודעת מי אשמה. ריין. כמה שאני צריכה לדבר איתה.
~~~~~~

כולם כל כך גבוהים ממני, מתרוצצים בשוק ממקום אחד למקום אחר, משאירים אותי לבד עומדת באמצע , לא שייכת לשום מקום. השיכור כבר נעלם ואותה האישה נעלמה גם היא. החלטתי לנוח לרגע מכל ההשתגעות בחיפוש אחר אמי והתקרבתי אל דוכן המוצרים, היו שם חפצים קטנים כמו אודמים זולים, ערכות איפור קטנות, ארנקים מקושטים בצורות צבעוניות, בלונים לימי הולדת, אוסף מחקים קטן, מראות ועוד כמה. לקחתי את המראה הקטנה בעלת המסגרת הורודה אל ידי, הבטתי בבבואתי, ילדה קטנה בעלת שיער נחושת אסוף בקשת כחולה, עיניים ירוקות בוכות ואדומות, אף סולד קטן ואדמדם כשל ליצן, מעט נמשים עדינים שהתפזרו על פניי באיזור האף והלחיים והפה הקטן שמבקש עזרה. זאת אני. ילדה שהכרתי בכל חיי. ילדה שהייתה איתי בכל חיי וכעת? נשארתי רק אני והיא. אני ואני. למה אמא לא מנסה לחפש אותי? למה אמא לא שמה לב שהלכתי לאיבוד?

~~~~~

"אבא שלך מה?" שאל וויל כשקפצתי עליו משום מקום עם החשדות המופרכות שלי. אין כזה דבר היפנוט וכשפים, או שאולי כן? בזכות ריין הכל יכול להתקיים. "לא רק אבא שלי…גם אמא שלי." אמרתי בעודי נכנסת לתוך חדרו השומם. חדר די מואר כשממול הדלת עומד ארון מעץ חום ולידו שולחן כתיבה עמוס בדפים ובספרים מאותו העץ. המיטה בצד החדר הייתה מסודרת והשמיכה עליה הייתה שכובה כהרגלה כמו הסדינים הלבנים המקופלים בצורה מושלמת האלו מבתי המלון, מה שאני תמיד ניסיתי ולא הצלחתי לעשות. הורדתי את נעלי ועמדתי על השטיח באמצע החדר, תחושה של נעימות אפפה את רגלי הקרות. לאחר שהייה ממושכת שלי על השטיח ובהייה של וויל בי התקדמתי לעברו והתיישבתי לידו במיטתו. "מה זאת אומרת?" שאל ברוגע. "אני לא יודעת. הם מתנהגים מוזר." אחזתי את ראשי בשתי ידי כסמל לעייפות וייאוש. "עד כמה מוזר?" ניסה לברר פרטים, חבל שחברי הטוב לא יודע עד כמה המקרה מוזר. הסתכלתי עליו, עיניו הירוקות מביטות בי בציפייה, מחכות, שיערו הפרוע רטוב בקצת וידיו כמעט נוגעות בידי. לסתו המרובעת תמיד ריתקה אותי וקוצי השיער שהופיעו לאחרונה- בשנים האחרונות, פיתו אותי לגעת. "דר?" שאל כלא מבין על מה אני מסתכלת. "אה…" מילמלתי במבוכה ומעט התרחקתי, ריחוק שרק אני הרגשתי. "מה שאלת?" שאלתי כשלא הצלחתי להיזכר במה שאמר.
"למה הם מתנהגים מוזר?" חידש את שאלתו. "הם לא ההורים שלי. אמא שלי כבר לא מעירה לי על שאני שמה את רגלי על השולחן בסלון. אבא שלי רק קורא עיתון כל הזמן. הם מסכימים לי ללכת לאן שאני רוצה. אמרתי לאבא שלי שאני בהריון ושחייזרים הזמינו אותי אליהם והוא לא אמר כלום!" סיפרתי. "את בהריון?" שאל כלא קשור. "מה?" הופתעתי שזה עניין אותו, "לא," צחקתי והוספתי, "ממש לא! למה?" חיפשתי שמץ של רגש בעיניו. לפתע הוא רכן אלי, עצמתי את עיניי כל כך מהר וליבי דפק כמו משוגע כמחכה למפגש הפיות שלנו. כמה שניות. עיניים סגורות. שום דבר לא קורה. פקחתי את עיניי וראיתי אותו מדפדפף באיזה שהוא ספר. יופי, אמרתי לעצמי, הוא פשוט רצה לקחת ספר! אני כל כך מובכת עכשיו. "את בסדר?" שאל בלי להביט בי. "כן," הצלחתי לומר. וויל החזיק ספר שנקרא 'היפנוזה' ודיפדף בו כל כך מהר כאילו הכיר כל דף ודף בעל פה. "גם אני חשבתי שזה היפנוט." אמרתי מאושרת מהעובדה ששנינו חשבנו על אותו הדבר אך מוטרדת מכך שיכול להיות שההורים שלי באמת מהופנטים. "יש לך מושג מי היה רוצה לעשות את זה להם?" שאל בחשש.
"לא." שיקרתי. ידי החלו לרעוד, אני לא יכולה לשקר לוויל, הוא רק רוצה לעזור. "את ממש לא יודעת לשקר," אמר כאילו קרא את מחשבותי. "מה? לא. אני לא משקרת." מיהרתי להסביר. "אני רק רוצה לעזור." מלמל בחיוך. "תגיד, אתה קורא מחשבות?" צחקתי עליו, אבל הוא היה די רציני. "אני רק רוצה שתדעי שאת יכולה לספר לי, את לא לבד."

~~~~~~

הרעש היה מזוויע, צרחות, צעקות, מלא מילמולים ודיבורים שהפריעו לי בחיפוש אחר אימי. למה ילדה קטנה בת שבע צריכה כך לחפש את אמא ולא ההיפך? נמאס לי לנסות. עצרתי שוב באמצע כולם, כשאני עוצמת את עיני בחוזקה ומדמיינת את דמותה של אמי לפני. דמיינתי את השקט. דמיינתי את תחושת הפחד נעלמת. דמיינתי שהכל יהיה בסדר. "לבנדר?" שמעתי את אמי מאחור.
"אמא!" התלהבתי ורצתי אליה. "אמרתי לך אני לא קונה לך שטויות כמו הנעליים המזוויעות האלו, בואי כבר." אמרה בכעס ומשכה אותי אליה.

~~~~~~

"אתה שומע את זה וויל?" שאלתי, שוב הליחשושים, המון מילמולים שכאילו מעופפים ברחבי החדר ומנסים להישמע על ידי. "מי זה?" שאלתי את האוויר. "לבנדר?" שאל וויל, "מה אני צריך לשמוע?" הוסיף. "דיבורים שקטים כאלו. אתה שומע?" שאלתי אותו שוב בזמן שנעמדתי על רגלי והסתובבתי סביב עצמי. "פיגי אם זאת את תעני לי. וגם אם זאת ריין. אני חייבת לדבר איתכן. בבקשה." אמרתי בקול. "פיגי מתה!" וויל התקרב אלי מאחור. "בבקשה." התחננתי מהן, אני יודעת שהן פה, רק שמשהו מחזיק אותן רחוקות כל כך. "פיגי מתה." חזר על עצמו. "אוי די וויל. אתה לא יודע מה קורה. שב בשקט עד שאני אמצא אותה ואחר כך? אני אסביר לך הכל!" אמרתי בכעס מתוח. וויל המשיך לעמוד, אך רחוק יותר ממני. עצמתי את עיני, כל כך חזק שראיתי רק את החושך. דמיינתי את השקט. דמיינתי שהכל יהיה בסדר. דמיינתי ששתיהן יופיעו כאן מולי, או לפחות אחת מהן. דמיינתי שלווה.
"לבנדר?" שאל קול שנחסם על ידי משהו.
"פיגי?" אני שואלת כמחכה, מקווה.
"היי דר." קולה שמח בקצת.
"פיג! אוי זה מעולה! את שומעת אותי? איפה את?" מיהרתי לדבר איתה לפני שתיעלם.
"אני מפחדת. אני לבד. קר לי. והמקום נורא." אמרה בשיניים חורקות.
"די. אל תבכי." לא ידעתי מה עוד להגיד.
פיגי פרצה בבכי וויל עמד שם מאחורי המום, לא מבין מה אני עושה.
"פיגי! את יכולה לדבר איתי! זה הכי חשוב." ניסיתי לעודד את רוחה.
"אני רוח. אני כלואה פה." אמרה כמיואשת.
"מי הרג אותך?" שאלתי, לא ידעתי למה לצפות, האם היא יודעת שאחותי התאומה המתה הרגה אותה?
"את כבר יודעת מי." אמרה בקול קר.
"תגידי את זה." דרשתי ממנה.
"לא רוצה." אמרה כילדה קטנה מפוחדת.
"פיגי תגידי, אני רוצה לשמוע אותך אומרת את זה בקול. אני לא רוצה לשמוא עוד סודות בפנייך."
"אני לא רוצה! אני מפחדת." לא הקשיבה לי, ממה היא כל כך מפחדת?
"ממי?" שאלתי בעדינות.
"ממנה." אמרה בשארית כוחותיה עד שצרחה ואת קולה החליף לא אחר מאשר קולה של ריין.