מפחדת לומר בקול- פרק חמישי!! :)

"לבנדר?" שאלה חברתי הטובה, פיגי. "כן?" עניתי מייבבת.
"תפסיקי…אני בטוחה שוויל מאמין לך." ניסתה להרגיע אותי על ידי מילים וליטוף עדין בגבי.
"הוא לא, הרסתי. הרסתי לו. הוא רצה שנבלה ביחד ועכשיו? הוא יהיה שם לבד." מחיתי את דמעותיי.
"הוא לא מוכן לדבר איתי" הוספתי במרירות.
"לבנדר…הכל עוד יסתדר" חיבקה אותי חזק. הכרתי את פיגי בכניסה לחטיבת הביניים, כבר שלוש שנים מאז תחילת החברות בינינו. אנחנו נפגשות הרבה, מדברות על הכל…כמעט הכל, לפחות לא כמו עם וויל.
"דרי!!" צעקה לי אמי מהקומה הראשונה. "מה?!" צרחתי בחזרה.
"אולי תרדו לעזור לי עם המסמכים?" שאלה בקול. סימנתי בראשי אל פיגי ושתינו ירדנו למטה בדילוג, אחרי שניגבתי את פניי כמובן.
מצאתי לפניי ספרים מרחפים ומתחתם רגליה של אמי.
"מה את עושה?" גיחחתי לעצמי למראה המגוחך, שוכחת לרגע מכל מה שקרה.
"מסדרת. את יכולה להביא את ארגז המסמכים ששם?" סימנה לי בעינייה.
"תביאי אותם לחדר העבודה של אביך" אמרה והלכה באיטיות ובכובד רב אל החדר.
פיגי ואני הרמנו יחדיו את הארגז, מחזיקות אותו משני הצדדים ומובילות אותו אל החדר. בדרך, הצלחנו להפיל מאות של מסמכים, להרים אותם תוך כדי דפיקת ראשינו בשולחן הקרוב, לצחוק בקול רם ולדרוך על אחת השנייה בלי שום כוונה.
"הנה," הנחתי את הארגז וצפיתי באמי ממיינת את הספרים במדפים על פי שם הסופר.
"תודה" פלטה.
עיניי נחו על דבר מה. עיתון פתוח, בעמוד כלשהוא. תמונה. אני. אוי לא!
מיהרתי אל העיתון שנח קרוב כל כך אל אמי העסוקה. פיגי סקרה אותי לא מבינה, מופתעת מהמהירות שלי. תפסתי את העיתון לפני שאמי תתחיל לתחקר אותי, לגבי מה אני עושה שם בתמונה? למה אני בזירת הפשע? למה אני שודדת חנויות בזמני הפנוי? ועוד כל מיני שאלות בסיגנון.
"ביי אימא." מילמלתי וברחתי בזריזות אל חדרי.
"מה זה?" שאלה פיגי.
"שום דבר," דחפתי את העיתון עמוק-עמוק לתוך המגירה.
"נו…" ביקשה לדעת.
"סתם," גיחחתי בעצבנות.
"לבנדר…אני מכירה אותך, אני יודעת איך את נראית כשאת מסתירה משהו. אדומה, עצבנית, לחוצה. נו…תראי לי כבר!!" קפצה מחטטת במגירה.
"די! פיגי…תפסיקי!" צעקתי. באמת שניסיתי לעצור אותה, אבל כשפיגי רוצה משהו? היא מקבלת אותו.
"מה זה?" חטפה את העיתון מידיי ובהתה בתמונה. באותה התמונה שאני הסתכלתי לפני כמה ימים.
"מה עשית שם?" שאלה מופתעת וכשראתה שאינני מגיבה ניערה אותי כדי שאקשיב לה.
"מה?" שאלתי.
"תעני." פקדה.
"לא…" אמרתי.
"למה לא? אני לא החברה הכי טובה שלך?" נעלבה וזרקה את העיתון הצידה.
"זה לא קשור." עמדתי על שלי, אני לא רוצה להכניס אותה לסיבוכים שלי.
"תשתפי אותי," חזרה על בקשתה.
"לא." אמרתי בתוקף.
"למה?" שאלה כועסת.
"ככה." עניתי מעוצבנת. למה היא לא מבינה?
"לבנדר!!" צרחה.
"פיגי!!" החזרתי לה באותו הטון.
אבל משהו אחד הצליח להסיח את דעת שתינו. משהו מוזר, משהו על טבעי.
הדפים בעיתון שהיה מונח סגור על המיטה החלו לזוז, לדפדף את עצמם בכוחותיהם.
התקרבנו, הבטנו זו על זו. שואלות מיליון שאלות במבט שלא יכלו להיאמר במילים.
חיכינו בצפייה לאיזה עמוד יגיע הקורא הדמיוני. והנה הוא הגיע. הדפדוף נעצר.
שוב הכתבה. שוב התמונה. הדגשה משמיים.
אני יודעת שהדבר הראשון שאפשר לחשוב זה שזאת הרוח שנשבה מהחלון,
אבל את האמת? החלון היה די סגור.