מערכי חיים (ב')

2.
אתה מתעורר בשנית ומערכי החיים המושבתים מתחילים-מרחיפים את המחטים הקבועים במקומם על פני סקאלת המספרים הצבעונית, ולבסוף נעצרים בתוצאה אדישה על 99.9 כמעט מושלם, שמעורר בך איזו קנאה בגאלן הכפוף על מחשבו האיטי, העומד על 100 קבוע.
אתה יושב אל מול מסך המחשב הפרטי שלך, המהבהב בשחור וירוק זוהרים, נוגים, המלטפים את החושים המתעוררים מחדש. זה מרטיט את מערכי החיים רק במידה, ואתה חוזר ומתמקד. עברו כבר יותר מארבעים ושמונה שעות של ניתוק, אתה מגלה על-פי השעון שעל הקיר, ועל מסך מחשב נפרש בתמונה מוגדלת אותו גרף משונה, מצומצם לטווח העלייה הקצרה והירידה החדה של חצי האחוז. מנתונים קרים המועברים ממערכי חיים מושבתים לפועלים אתה מסיק כי במהלך ארבעים ושמונה השעות האחרונות התקשר יוסטון פעם אחת בלבד, וריצ'י התעוררה מהניתוק. אתה מציץ בקצה ראשה האדום מעל מסך המחשב שלך, איך היא מקפצת לרגע אחד, ואחרי שנדמה כי נתקבעה במקום היא חוזרת ומזנקת, מתנתקת מהכיסא הצבעוני שלה ומתחילה להתהלך בחדר בסערת מוחות המעוותת את כל מערכי החיים, הפרטיים והכלליים יחד.
“אדמונית של ממש, מה?” גאלן מרים את ראשו ונותן בך מבט משועשע, מעביר אותו בינך ובין ריצ'י מספר פעמים, וחוזר ושוקע במסכו הכחול, מצמיד אצבעותיו אל הלחצנים הקטנים של המקלדת וממשיך בפעולתו המונוטונית.
“כן” אתה ממלמל, עוד מחייך כמעט ומכווץ את הגבות בכעס רציני בבת-אחת, מבולבל למדי מבפנים. זה משפיע עליו, מחליק על פניו לרגע ונראה כמו מעביר חוסר מנוחה במחטים שלו. הוא חוזר מיד לאיזון ממוצע ונרגע.
בניעור קל אתה חוזר ומתמקד בתמונה המוגדלת שלפנייך. את הירידה אתה סוקר כמה פעמים ומגיע למסקנה כי אין עוד טעם לעסוק בה. חתולים. חוזר ומהדהד בראשך. התמונה שלהם שוכבים באפס מוחלט על פני המדרכות הלוהטות צפה ועולה אל הזיכרון לטווח קצר שלך. זה מעביר בך צמרמורת קרה של הד, אך זו נעלמת במהירות. משהו בך מכריח אותך לחזור אל הגרף הריקני, המתימטי לאין-שיעור.
אתה סוקר במהירות את הגרף כולו במהירות ואחר מתמקד בנקודה הראשונה המפרידה בין השחור אל הירוק הקווי בהגדלה כפולה מזו ששהתה בה התמונה הדוממת לפני כן, כאשר עוד היית מנותק.
מה שהתחיל בתור גרף אחיד מתגלה כאין-סוף קווים קטנים, מקוטעים, העולים ויורדים, גואים וחוזרים לנקודה נמוכה יותר, ממוקדת יותר. מאות אלפי תנודות קטנות של המחטים, כמעט לא מורגשות, המצטברות ביחד לתנודה גדולה. קפיצת מתח במערכי החיים המקצרת את כולם ומשביתה אותם לנצח אל אפס מוחלט.
“מה לעזאזל?” נשמעת לחישת תדהמה חרישית מאחורי גבך, אתה קופץ לרגע אחד ומערכי החיים מזנקים, פעימות לב מואצות ואחר-כך שום דבר ממוצע. אתה מגלה את ריצ'י עומדת מאחורייך, בטח נעצרה לרגע אחד בריקוד הסוער שפצחה בו ברחבי החדר. היא מזמנת לאט ובלי קול את שאר הגברים להצטופף מאחוריה ולבהות במסך הירוק-שחור שלך, לצמצם את עיניהם ולנסות לסקור בצורה מיכאנית את האפשרויות הגלומות בגילויי הזה. שום דבר אנושי, כמובן, לא יכול היה לשחק כך במערכי החיים הכלליים, אלא אם כן היה מורכב מיותר ממיליארד בני-אדם גם יחד בבת-אחת, ורק לרגע אחד. ועל כן היו כולם שקטים למשך דקה או שתיים, עוד מנסים לסרוק כל אפשרות קיימת. שום תוצאה של ממש.
“זה מטורף” קובע לבסוף לאייס, סוחט הנהוני הסכמה נוספים מיוהאן וגרג, המהנהנים בראשם הזהה. כל שאתה יכול לעשות הוא להנהן יחד איתם. לוקח לכם זמן נוסף עד אשר כולם מתאוששים לחלוטין, ומוחותיכם חוזרים ופוצחים בסערה מיוחדת של מערכי חיים, מנסים לנתח את הנתונים המשונים והקופצניים של הגרף הלא ישר. הירידה של כל אחת מן הקפיצות חדה לגמרי, אתה מוודא, וכך גם כל האחרים. אין כאן טעות, משהו הקפיץ את הגרף קרוב לאין-סוף פעמים. משהו לא אנושי אתם חוזרים ואומרים ומערכי החיים של הפחד מזנקים אל הטווח הכתום-כהה.
רעש סטטי בוקע מהרמקולים ומנתק את כולכם מהמסכים. כאן יוסטון, קורא הקול הסמכותי. ענו, האבל.
“האבל?” מוחה גרג בשקט ומתכופף ללחוש משהו ליוהאן. “חשבתי שסיכמנו על פול” הוא ממשיך ומתרומם, נועץ מבט מיואש בריצ'י והיגנס, מחפש תמיכה שקטה כגון זו שזכו לה הרעיונות האחרונים בחדר הקטן.
“אתה יכול לפנות אליהם בבקשה לשנות,” היגנס מחייך, “אבל אני לא הולך להתעמת עם יוסטון.”
גאלן משתלט על עמדת השידור לפני שמישהו מספיק למחות, משנה את תנוחתו מספר פעמים לפני שאצבעותיו מקלידות את פקודת השידור. באיחור של שתי שניות וחצי המסך השחור הופך לנקודות צבעוניות המתחברות בצורה שטוחה לתמונת פני אדם. בחור צעיר בעל שיער בהיר וקצר מישיר מבט חד במצלמה וקדימה אל גאלן, לבוש בבגדי הצוערים הרשמיים.
“הצוער סטון, אדוני, מנותק” קורא הבחור את הברכה המוכרת בקול המיכאני המודיע לבדו על התרדמת העמוקה של מערכי החיים הפרטיים.
“טכנאי אחראי-צוער לשעבר גאלן, חי למדי” גאלן משיב בצורה המקובלת ומעלה חיוך קל על קצות שפתיו. הצוער נשאר דומם עד אשר מפגן הרגש דועך.
“האבל” קורא הצוער אל הצוות כולו. אתה זע באי נוחות, תוהה מה כבר יכול היה לגרום ליוסטון להתקשר שלא לבדיקת מערכות. “האם הגיעו אליכם כל נתונים המודיעים בדבר קפיצה בשדר הרגיל של מערכי החיים?” הצוער ממשיך ושואל. שתיקה לרגע אחד, עמוקה מבדרך כלל. גאלן מגיב אחרי עשרים ושלוש שניות.
“אין ביכולתנו להעביר מידע על הנתונים המגיעים אלינו ללא כל צו כתוב” גאלן משיב, מכווץ את גבותיו.
“יוסטון מבקש את תוצאות הגרפים,” יורה הצוער המנותק בקול רשמי. אתה מעביר את המבט הקר על פני השאר, בודק את התגובות המתונות של פני השטח. שרירי הצוואר של לאייס התקשו, ועל פניהם של השאר נתהווה הבעת חוסר שביעות רצון מהולה בגועל של ממש מפני יוסטון. המחטים נרעדים, מותחים את מערכי החיים אל 271.8 קודר.
“האבל צריך לקבל מידע על הסיבה לדרישת הגרפים לפני שחרורם.” כעס מתפרש על פניו של גאלן.
שקט מצד יוסטון למשך דקות אחדות. התמונה החדה הופכת בחזרה לכלום-כהה ואחרי ארבע דקות ושלושים ושבע שניות מופיעה התמונה. מן הצד השני של יוסטון יושב כרגע אדם אחר.
“מפקח גרנט, מקוון” הבחור מחייך בעדינות. העיניים שלו מתרוצצות על פני המסך וסוקרות במהירות את התמונה המשודרת אליו מרחק מיליוני קילומטרים. לרגע הוא נעצר על הפינה השמאלית העליונה, ותחושת רטט עוברת בגופך. המפקח גרנט נועץ בך מבט סקרן, וחוזר ונועץ אותו בגאלן. “אני מניח שברצון האבל לשמוע את החדשות האחרונות של יוסטון” הוא מדבר בבהירות, מקרב את שפתיו אל המיקרופון הקטן והשחור המוצמד לדש המקטורן שלו. גאלן מהנהן.
“בשעה חמש עשרים ושמונה בבוקר נרשמה העלייה הראשונית במערכי החיים. העלייה נמשכה נמשכה עד לחמש ארבעים ואחת בבוקר, וצנחה מיד לאחר מן בצורה חדה,” מקריא המפקח גרנט, מכווץ את גבותיו ונשען קדימה קרוב יותר אל המצלמה, אצבעותיו המקפלות בצורה אובססיבית את קצוות הדף מרשרשות במיקרופון. “מערכי החיים התייצבו על אפס נקודה שמונה אחוז מתחת לממוצע ונשארו שם ללא כל שינויי ניכר עד עכשיו.” קולו משתתק ברגע אחד, מאיות השנייה לאחר מכן השפתיים מפסיקות לזוז, והעיניים העירניות חוזרות אל המסך, מקפצות וחולפות על פני קווי המתאר האנושיים.
“חתולים” לאייס לוחש ממקומו, גורם לך להפנות אליו את המבט בתנועה אינסטינקטיבית.
אתה שומע את קולו של גאלן פוגם במרקם הדק של הדממה הנהדרת, אך משהו מונע ממך מלהתרכז בדבריו, הנשמעים כמו התמשכות אחת ארוכה. אתה מתנער לאחר רגע אחד או שניים, מוצא את עצמך מתהלך אל הפינה הרחוקה יותר של החדר, מתיישב בכסא הריק של היגנס.
ריצ'י מתקרבת אלייך לבסוף, מחייכת חיוך רך ונשענת על קצה השולחן האפור, נועצת בך מבט חם. “הכל בסדר?” היא לוחשת, מניחה את היד הרכה על הברך שלך. אתה מהנהן.
כבר זמן רב שלא הרגשת מגע כזה, אנושי כל-כך. משהו רועד בין שניכם, בתוך עצמכם. משהו בוער ב-67.54 אנושי.