מעיל גשם צהוב ~ פרק 4

כבר עבר שבוע מאז ששר עברה מפה. מאז שהיא עזבה אותי להתמודד לבד. טוב, היא לא ממש עזבה אותי, אנחנו עדיין נפגשות. עברתי לא מעט בשבוע הזה.

~עוברים עכשיו אל השבוע שעבר עליה~
אחרי ששר עזבה נסעתי לבר. נסעתי לג׳ו. אני יודעת שאני צריכה להפסיק, שזה לא פתרון לשתות. אבל הייתי מבואסת. הייתי בדיכאון. לא בא לי לחזור להיות לבד שוב.
״היי ג׳ו״ אמרתי, יותר נכון צעקתי, בזמן שנכנסתי אל הבר הישן והאהוב.
״הו, היי אם״ הוא אמר לא מבין.
״מה את עושה פה?״ הוא המשיך ושאל.
״באתי לשתות. זה בר לא?״ שאלתי מצחקקת.
״כן, טוב זה כן. ״ הוא ענה מצחקק.
״הרגיל ג׳ו״ אמרתי לו מתיישבת על הכיסא שמולו.
״אז, למה את פה היום?״ הוא שאל במין ציניות מעצבנת שכזו.
״שר.״ עניתי באנחה.
״מה? סוף סוף אמרת לה שאת מאוהבת בה?״ הוא צחק. תמיד חושבים שאנחנו ביחד כי אנחנו מחוברות נורא. אבל אנחנו לא. באמת.
״חה חה קורע. ״ עניתי לו.
״שר בהריון. היא עברה לגור עם ג׳ים״ ככה. פשוט אמרתי לו את זה.
״או, אני מצטער״ הוא ענה. באמת נראה שהוא מצטער בשבילי.
״כן, טוב. אין על מה. מגיע לה להיות מאושרת. ״ באמת.
הוא התקדם עם ראשו לעברי. ידעתי מה עומד לקרות. לא עצרתי את זה. הוא בחור נחמד. בחור טוב. בעודי חושבת על מה עומד לקרות, הרגשתי את זה. זהו. התנשקנו. הנשיקה הייתה נעימה. אי אפשר להגיד שלא. הוא מנשק טוב. הוא הכניס את לשונו. זה היה נעים. (סורי. יותר מדי פרטים)
״ג׳ו״ אמרתי בעוד גניחה קלה נפלטת מפי.
״מה?״ הוא אמר מחייך. החיוך שלו באמת מדהים.
״אני חייבת ללכת. מצטערת. המשמרת קוראת לי. ״ אמרתי מעט עצובה.
״זה בסדר״ הוא אמר מבין.
״נמשיך אחר כך?״ שאלתי
״בטח״ הוא ענה ואני יצאתי.

כל הדרך לבית החולים חשבתי על הנשיקה הזאת. אני חושבת שלא הייתי צריכה לעשות את זה. אני חושבת שזו הייתה טעות. אני מצטערת על הנשיקה הזאת. או שלא. אני לא יודעת. ג׳ו ואני ידידים טובים, אני לא רוצה להרוס את זה.

במשך השבוע הזה שעבר יצא לי להיתקל הרבה באלכס, לא קרה משהו מיוחד ניסיתי בעיקר להתחמק. גם מאלכס וגם מג׳ו. מוזר. כל כך רציתי אהבה, כל כך רציתי מישהו לאהוב, וכשזה מגיע, ועוד פעמיים אני משתפנת. כל הכבוד אם. כל הכבוד.

״היי אלכס״ אמרתי כשנכנסתי לבית החולים והתקדמתי לכיוון הקפיטריה. הבוקר קמתי מדוכאת במיוחד. פשוט הרגשתי רע.
״היי דוקטור״ הוא ענה. הוא אוהב לקרוא לי דוקטור. פשוט נשברתי. כשהוא אמר לי היי נשברתי. התחלתי לבכות בזמן שאני רצה לכיוון השירותים. הוא שם לב. הרגשתי מישהו רץ אחרי.
״היי, אם.״ הוא קרא לי אם. הוא לא קרא לי דוקטור. הוא תמיד קורא לי דוקטור.
״מה?״ אמרתי בזמן שניסיתי לעצור את הדמעות שפשוט רוצות לפרוץ החוצה.
״אל תבכי.״ הוא פשוט אמר את זה. איך זה אמור לעזור?
״איך אני אמורה לא לבכות?!״ אמרתי והבכי פרץ. התיישבתי על הרצפה.
הוא התיישב לידי, אימץ אותי לחיקו. הרגשתי יותר טוב. הנחתי את ראשי על הגוף החסון שלו.
״למה את בוכה, אם?״ הוא שוב קרא לי אם. זה לא עושה לי טוב. בכל פעם שהוא קורא לי ככה הוא מחליש את הלב שלי. גורם לו לרטוט. גורם לבטן שלי לגדל פרפרים.
״אני לא יודעת אלכס, אני לא יודעת. אני מתוסבכת. ״ אמרתי.
העלתי את ראשי לכיוונו. הסתכלתי לכיוון עיניו ונישקתי אותו. הוא הפסיק אותי.
״לא למה הפסקת?״ אמרתי מצחקקת, מתחילה להוריד את חולצתו.
״לא, אם״ הוא אמר. למה?
״למה אלכס למה?״ אני רוצה את זה עכשיו.
״לא. אני לא מוכן. את לא מרגישה טוב עכשיו. אני לא מתכוון לתת לך לעשות את הטעות הזאת.״ למה הוא אמר את זה. אני רוצה אותו.
״מה? אתה לא אוהב אותי?״ אמרתי לו כשהדמעה עומדת לצאת.
הוא פשוט הלך משם. מבלי לענות לי.

הוא שבר אותי יותר. הלכתי לבר. אני חייבת להשתכר. חייבת לשכוח.
״ג׳ו!״ צעקתי.
״תמזוג לי״ אמרתי כשהתקרבתי יותר.

עבר כבר הרבה זמן. אני לא יודעת כמה. אני שיכורה מדי. שתיתי הרבה.
״אם? אני עכשיו הולך אוקיי?״ הוא אמר. בטח נגמרה לו כבר המשמרת.
״לא. אני באה איתך.״ נשענתי עליו מצחקקת ושיכורה.
הגענו אליו הביתה, הוא פתח את הדלת תוך כדי נשיקה סוערת.

התעוררתי בבוקר למשמע הזימונית שלי.