מעיל גשם צהוב ~ פרק 1
ישבתי על הבר. אחרי כל היום הזה שעבר. השעה מאוחרת, בערך אחד בלילה. נמאס לי כבר, נמאס לי.
״תמזוג לי עוד אחת, ג׳ו.״ אמרתי לברמן, הוא כבר רגיל לראות אותי כאן.
״את בטוחה שעדיין לא הספיק לך?״ הוא אמר. מה הוא חושב לעצמו? שבגלל שאני פה מעשר וכמעט כל יום יש לו זכות לדאוג לי ? כאילו שהוא מכיר אותי.
״כן. בטוחה.״ אמרתי לו תוך כדי שאני נאנחת קלות.
״מה קרה הפעם אם?״ הוא שאל אותי. כבר בפעם המיליון, רק היום.
״אני לא יודעת ג׳ו. אני לא יודעת.״ אמרתי שנייה לאחר שבלעתי את השוט החריף הזה.
״פשוט אין לי חשק כבר. אין לי חשק לכלום.״ עניתי לו. האלכוהול גורם לי להיות טיפה הפכפכה.
״אוקיי. הכוסית הזו על חשבון הבית, אבל, בתנאי שאחר כך את נותנת לי להזמין לך מונית הביתה. ברור?״ הוא אמר לי. זו לא הפעם הראשונה שהוא אומר את זה.
״בסדר ג׳ו. בסדר.״ עניתי לו מצפה כבר לכוסית החינמית והאחרונה שלי.
״אוקיי, לאט לאט. תלכי בזהירות ותזהרי לא ליפול״ ג׳ו אמר לי תוך כדי שאני נשענת עליו והוא מוביל אותי למונית.
״המונית כבר הגיעה ג׳ו?״ אמרתי תוך כדי שאני מצחקקת משכרות.
״כן אם, כן.״ הוא ענה בחיוב.
אני יושבת לי במונית, כבר עברו עשר דקות בערך. זה אומר שעברנו כבר כמחצית מהדרך. אני רוצה פשוט לחזור כבר הביתה להישכב במיטה וללכת לישון. אני יודעת שאני אתעורר בבוקר עם האנגאובר ע-נ-ק. אין לי מושג כמה כבר שתיתי אבל אני בטוחה שזה היה הרבה.
״תודה״ אמרתי לנהג המונית כשהגענו לביתי.
״אין בעד מה גברתי. זאת העבודה שלי זה יוצא לך 100 שקלים.״ הוא אמר.
״אוקיי ו……בבקשה״ אמרתי בעודי נותנת לו את הכסף.
יצאתי באיטיות מהמונית מנסה לשמור על שיווי משקל, מתקדמת לכיוון הבית הלא בדיוק ריק שלי.
״שלום בית״ צעקתי כדי אולי לנסות להעיר ולקבל את תשומת הלב של שותפתי לבית. אני יודעת שזה מאוד אנוכי. אבל היום יום שישי היא לא עובדת מחר, וגם אני צריכה אותה עכשיו.
״הו. הגעת הביתה סוף סוף.״ היא אמרה כשבקולה הקלה.
״כן, כן זה ממש לא הזמן להטפות מוסר, שר.״ אמרתי לה בחזרה.
״טוב, טוב. בואי אני אעזור לך לשים פיג׳מה ולהשכיב אותך לישון״ היא אמרה. היא תמיד הייתה מבינה ותומכת כזאת. היא החברה הכי טובה שאי-פעם יכולתי לבקש.
״בוקר!״ שמעתי את שר צועקת, תוך כדי שהיא נכנסת לחדרי ופותחת את הווילונות לרווחה.
״אחח יותר מדי אור״ אמרתי חלושה.
״לא אכפת לי. עכשיו את תספרי לי מה קרה בשבועיים האחרונים שאת כל יום חוזרת כל כך מאוחר הביתה״ היא אמרה. אני די מתחמקת איתה כל פעם כשהיא שואלת, והיא שואלת אותי את זה כבר הרבה זמן.
״אני לא יודעת שר. באמת. פשוט אין לי מושג״ אמרתי בכל הכנות שיש. באמת לא ידעתי. טוב אולי כן.
״טוב, האמת שלאחרונה אני מרגישה ריקה מתוכן. לא יודעת. אני פשוט חושבת שמגיע לי יותר. אני מרוצה מהעבודה שלי, אבל אני לא מאושרת. אני רוצה אהבה, אני רוצה חיים. אני רוצה לחיות!״ המשכתי במהירות.
״סמכי עליי. כולנו רוצים. זה דבר שמאוד קשה להשיג בימינו. אבל זה שכל יום תשתי עד שפשוט תירדמי, לא ישיג את זה״ האמת, שהיא די צודקת. היא תמיד צודקת. היא חכמה.
״טוב. מעכשיו אני יפסיק לשתות. למרות שבטח ג׳ו יהיה מאוד עצוב שאני כבר לא יבוא לבר״ נאנחתי קלות.
״כן. אני בטוחה אם.״ היא צחקה בקול. הצטרפתי לצחוק שלה. הוא פשוט מידבק.
״טוב ועכשיו את תקומי, ואנחנו נלך לבית קפה ונחפש לנו בנים חמודים ברור?״ היא אמרה בשמחה אחרי שהצחוק פסק.
״אוקיי שר, אוקיי.״ עניתי.
תגובות (2)
ממש אהבתי את הסיפור ממש יפה לפעם ראשונה אני אוהבת את בחירות המילים שלך מחכה לראות לאן העלילה תתפתח!
מקסים.
ממליצה לך להתעמק יותר ברגעים מסוימים ולא לרוץ קדימה. אל תמהרי לשום מקום (:
בססך הכל מעולה, ואני מחכה להמשך.