מעבר לחרב- חלק א'

הנפחייה שבה עבד הייתה מלאה בעשן לבן מהכבשן. אוון בדיוק סיים להשחיז את גרזן הקרב של פיירן על הגלגל, כאשר איל נכנס בחיוך מבעד לדלת העץ השחוקה.
"אוון, סיימת לתקן את הגרזן?" הוא שאל, וזיק קטן של דאגה נשמע בקולו.
"כן, בדיוק עכשיו סיימתי." אמר אוון והסתובב להביט בדמותו של איל.
הוא הופתע מעט מנימת קולו, שכן איל היה גבר גבה קומה ושרירי. עיניו הכהות ושיערו הבהיר הפרוע שבדרך כלל היה שחרחר מפיח הכבשן שיוו לו מראה מאיים מעט, אף על פי שהיה אדם עדין, כלפי אנשים. השאלה על דאגתו של איל סקרנה את אוון, אך הוא החליט לעזוב אותה לזמן מה, שכן הייתה לו עבודה לעשות.
"יופי. תוכל ללכת אל ביתו ולתת לו אותו? הוא אמר שהוא ממהר עם איזו עבודה שהוא קיבל, ות'ור צריך להגיע לפגישה, כך שאיני יכול לצאת." אמר איל שבינתיים סידר את שולחן העץ העבה ששימש אותו כשולחן העבודה.
ת'ור היה אדם גדול ואגרסיבי בעל רעמת שיער שחורה ומתולתלת ועיניים חומות חודרות שנתנו תוקף אמיתי לפתגם "אילו מבטים יכלו להרוג". הוא היה חבר טוב של פיירן, אך לעומת חברו, ת'ור היה חסר גבולות. אוון לא התלהב לפגוש אותו, ולכן הנהן לעבר איל במהירות, הכניס את הגרזן לתיקו ויצא מהנפחייה, צועק לאיל לשלום.
הדרך לפיירן הייתה ארוכה, וכשאוון ראה את ביתו של לקוחו מרחוק, אור הדמדומים כבר החל לצבוע את האופק בצבעי אש מרהיבים.
הגבעה שעליה נבנה ביתו של פיירן הייתה יפה במיוחד בשעה זו של היום. היא הייתה ירוקה כמעט לגמרי, אך קיבלה גוון כתמתם בשל האור. הבית שהיה בראש הגבעה נראה כצומח מתוך האדמה, כשערוגות פרחים צבעוניות מקיפות אותו ומייחסות למקום שמחה ואושר.
מראש הגבעה היה אפשר לראות חלק קטן מיער היידן המתפרש אלפי קילומטרים מצפון לכפר הורדיי מאחורי המחסום.
אוון התקדם במעלה הגבעה לכיוון ביתו של פיירן. הוא דפק על דלת הכניסה, אך שום קול לא נשמע. תפיחות חלושות הגיעו לאוזניו של אוון, והוא הלך בעקבות הקול אל אחורי הבית, שם מצא את איב, אשתו של פיירן, חופרת גומחה קטנה באדמה הפוכה.
"עוד פרחים לערוגה שלך גבירתי?" שאל אוון בשקט כדי לא להבהילה, ובאותה עת בדק אם פגע בפרח כלשהו כשעבר בין הערוגות. איב נבהלה בכל זאת.
"אוי אוון, הבהלת אותי. ברוך בואך." היא אמרה וחייכה אליו חיוך רך ומואר.
אוון גירד את עורפו במבוכה, "מצטער, לא התכוונתי להפריע, רק באתי.." הוא לא הספיק לסיים את המשפט כשטפיחה חזקה על גבו העיפה אותו כמה צעדים קדימה. הוא הסתובב במהירות, מוכן לכל הפתעה.
"אוון, טוב לראות אותך פה. באת בשביל הגרזן?" שאל פיירן שעמד מאחוריו בחליפת יער חומה מעור משובח ועבה, וחיוך גדול שמתנשא על פניו הגדולות.
"הגרזן פה. אני מקווה שתאהב את העבודה." אמר אוון והוריד את התיק מגבו. הוא הוציא את גרזן הקרב הדו להבי והושיט אותו לפיירן.
פיירן הוריד את כיסוי העור מעל גרזנו ובחן את הלהבים ואת מוט ההנפה המשויף בקפידה. הוא לא חייך או דיבר. הוא הפך את הגרזן בידיו המחוספסות כמה פעמים בחיפוש אחר פגמים. "ילד אני חושב שמצאת את המקצוע שלך." אמר פיירן לבסוף וחייך אל אוון.
"תודה אדוני, אני מאוד מעריך את זה." השיב אוון בחיוך מזויף. הוא לא רצה להיות נפח, הוא רצה לעבוד במודיעין, כך אולי יתאפשר לו למצוא את הוריו, אבל הוא לא אמר זאת לפיירן, שכן לא רצה לפתוח את הנושא.
"היכנס פנימה, אני אכין תה. זו דרך ארוכה בחזרה, כדאי שתנוח מעט לפני שתצא." אמר פיירן והחל להתקדם אל הדלת האחורית של ביתו מבלי לבדוק אם אוון עוקב אחריו.
"אוון אני מצטערת, אבל תוכל לעזור לי רגע? חתכתי את אצבעי, ולא כדאי שאזהם את הפצע כשהוא פתוח. תוכל לנקש את העשבים השוטים שליד פינת המחסן?" שאלה איב מעט במבוכה.
"העשבים האלו?" שאל אוון שהתקדם לעבר המחסן והצביע על קבוצת עשבים שהיו גבוהים קצת יותר מהדשא, ובהירים יותר ממנו.
"בדיוק. אני נכנסת פנימה לשטוף את האצבע, ואז אחזור לעזור לך." היא חייכה אליו וניקתה את האבק ממכנסי העבודה שלה, "תודה." היא הוסיפה כעבור כמה רגעים.
אוון התקרב אל העשבים השוטים. הוא לא שם לב לעיניים העוקבות אחריו מחריץ בדלת המחסן. הוא התכופף אל העשבים וראה קבוצה גדולה יחסית של דשא מעוך, כאילו מישהו דרך עליו עם נעלי שלג רחבות. לפני ששם לב למשהו שונה, קול נפץ הרעיד את אוזניו של אוון, ויצור גדול קפץ מתוך המחסן, דורך ברגליו הגדולות על שברי הדלת ומעיף את אוון אל האדמה בידו הארוכה למרחק של שלושה מטרים מהחסן.
לפני שאוון הספיק להגיב, היצור קפץ עליו וקיבע אותו לאדמה עם טפריו.
אוון לא הצליח להזיז את ידיו ורגליו אפילו מעט, ומשקל היצור ממנע ממנו לנשום באופן סדיר. הוא הרגיש כאילו הוא נמצא תחת סלע ענק המנפץ את צלעותיו. נשימתו של אוון התקצרה והוא החל להתנשם בלחץ. הוא התפתל ונאבק ביצור, מנסה להשתחרר מאחיזתו האימתנית, אבל האחיזה רק התחזקה עוד יותר.
אוון צרח בכאב כאשר הרגיש את טפריו הארוכים והחדים של היצור ננעצים בבשרה של ידו השמאלית. הוא הרגיש עקצוצים מתפשטים ממקום הפציעה אל שאר גופו, עוברים דרך נימיו ומשאירים שובל של כאב.
הוא עצם את עיניו בחוזקה, מפחד לראות את מכת המוות שעמדה לנחות עליו.
מבעד לפחד השוטף את איבריו, הבין אוון שהוא מסוגל שוב לנשום, אפילו אם בקושי מסוים, ושהיצור לא נמצא עוד מעליו.
הוא פקח את עיניו לקול התגוששות. לקח לו קצת זמן להבין שהיצור הוטח על קיר העץ של המחסן שהתנפץ תחת עוצמת התנופה ומשקל היצור. פיירן אמנם נחשב לאדם גדול מהממוצע, אבל היצור היה גדול יותר ממנו, ואפילו שרירי יותר.
פיירן נופף בגרזן הקרב שלו, מוכן למתקפה של היצור. "רוץ אוון!" הוא צעק, בזמן שהמפלצת ניערה את ראשה על מנת להתאושש, "רוץ, ואל תעז לעצור!"
אוון קם על רגליו, ולפני שהבין מה קורה, הוא שוב היה על האדמה, כשצלעותיו נמחצות עליה בכאב שמנע ממנו לשאוף אוויר. זרועו פעמה בכאב, והעקצוצים חזרו לשרוף את נימי ידיו וחזהו.
הוא התרומם מעט מהקרקע במאמץ רב שסחרר אותו עוד יותר, וסובב את ראשו כלפי ידו הפצועה. שלוש שריטות עמוקות קישטו את זרועו הימנית. סיבים מעטים משרוולו הקרוע נתלו על קצוות הפצעים, ונוזל ירוק ומוגלתי מעורבב בדם ירד מהשריטות לכיוון האדמה.
אוון הסתכל שוב ביצור באימה הולכת וגוברת. הוא היה גבוה מפיירן בשלושה ראשים, כפות רגליו היו באורך של זרוע, וידיו היו ארוכות כל כך שהגיעו לאדמה גם כאשר עמד. שני חורים במרכז פניו המאורכים סימנו את נחיריו, אוזניו היו ארוכות ופנו אחורה, ועיניו היו גדולות וחומות בעלות אישונים רחבים. צבעו היה של מי ביבים ירוקים ומלוכלכים מאוד.
אף על פי שהיצור נראה טיפש ומסורבל, הוא היה מהיר באופן מפתיע, והתקפותיו הביעו מחשבה מכוונת. הוא הצליח להתחמק מכל מכה שפיירן ניסה להנחית עליו.
אוון שמע צעדים מהירים על האדמה הקשה שעליה שכב. הוא עצם את עיניו בחוזקה, מפחד שמא היצור הצליח לעקוף את פיירן ובא לתקוף אותו, אבל מה שמשך בידו השמאלית והחזיק בכתפיו על מנת לייצב אותו היה אנושי.
איב הייתה חזקה יותר משחשב, אף על פי שידע שהאדרנלין הוא זה שעושה את רוב העבודה. היא הצליחה להרים אותו ללא כל עזרה מצידו, ולא ליפול בעצמה תחת כובד משקלו.
הוא לא הצליח להתייצב, ולכן השעין את גופו על איב, שבינתיים השחילה את ידה השמאלית תחת בית שחיו, כדי שיהיה לה קל יותר לזוז עמו. כאשר היא הצליחה להסתדר מעט עם המשקל העודף שעליה, היא החלה ללכת הכי מהר שיכלה מבלי שיפול שוב על האדמה.
אוון כמעט נפל כמה פעמים בזמן שבו ירדו במורד הגבעה בשל המהירות. הוא שמע אותה ממלמלת כמה דברים, אבל הצלילים לא חדרו אל אוזניו, אלא עברו לידן, ולכן לא הבין את משמעותם. הוא לא הבין לאן איב לוקחת אותו, ולא הצליח לזהות את כיוון הליכתם. סביבתו היטשטשה, וקצה שדה ראייתו החל להיצבע בשחור מוחלט כמו הריק. הוא לא הרגיש שזז ממקומו, אבל ראשו הסתחרר כאילו זה אתה ירד מנדנדה אחרי כמה שעות. הוא הרגיש את ידיה של איב מתחת לבית שחיו ומעל חזהו, תומכות בו שלא ייפול לאף כיוון, ובמקביל דוחפות אותו להתקדם קדימה.
ראייתו המשיכה להתערפל במהירות, וכאשר ראה שביל ארוך שמשני צדדיו צומחים עצים גבוהים וירוקי עד, הוא איבד את הכרתו.