מסתכנים- פרק 3

״ג׳ין!״ הוא קרא לי, קריאה חזקה. לא ראיתי אותו. כמה שבועות עברו מאז ההתרסקות שלנו באי. הכל נכנס לערבוביה כזו, והכל נראה אותו דבר.
כמו אחרי הנגאובר. מייקל בנה בקתה, שאולי נראת קטנה אבל היא שימושית. קטנה אומנם, והכל בנוי מעצים, אבל מסתבר שהיא שומרת על החום במשך הלילה. הימים חמים, הלילות קפואים. מייקל הוא נגר במקצועו, ותוך כמה ימים ספורים הצליח לסדר לנו מחסה מהגשם ומאיתני הטבע המטורפים.
אני לא רעבה, והגרון שלי לא יבש. הבגדים שלי קצת דביקים.. אבל זה לא ממש מציק לי.
ניצלנו 6 איש מתוך ההתרסקות. לפחות ככה נדמה לי.. זה לא הרבה בכלל. נשארנו אני, רוג׳ר, מייקל, לורן, ד״ר סילביה ודרק.
״אני באה!״ השבתי. רצתי על החוף הלבן לכיוונו. אני יכולה להתרגל לזה.. לא חסר לנו יותר מדי דברים. הנוף יפהפה. יש לנו מזוודה אחת, שכנראה הייתה של מישהו שחשש להתרסקות. פראנואיד מדרגה ראשונה. יש שם בעיקר דברים למקרי חירום, כמה פחיות שימורים, בגדים חמים, סכין חדה, ספרים על מקומות נידחים בעולם, שקי שינה, ובקבוקי מים. אומנם לא היינו זקוקים לחלק מהדברים, כי דרק היה מדריך טיולים. הוא הצליח לזהות כמה צמחים אכילים וכאלה שאפשר למרוח כתרופות, ולהרכיב מין מנגנון הגנה שכלל כמה כלי נשק מאולתרים מאבנים ובמבוקים. הוא מצא גם אגם מים מתוקים בקרבת מקום, ועל הגדה שלו בקתה חצי הרוסה. היו שם ספות, ספרים, תרשימים ועוד כמה מדפים שלא הספקנו עוד לחקור. אי אפשר להגיד שהיא לא הגדילה את סקרנותי, שהתחפרה עמוק במוחי, לגבי האי הזה.
התקדמתי לעבר הבקתה שלנו. היא מסוות בכמה ענפים עבים של צמח שלא ראיתי לפני ההתרסקות, וכשמתקדמים עוד, אפשר להבחין בשרידי אנושות. הבקתה עצמה עומדת על חלקת עשב קטנה, ומגודרת לאורך אורכה בענפי במבוק שבקציהם אבנים משוננות שדרק הרכיב. אין לבקתה דלת מוגדרת בדיוק, אבל יש כמה ענפים עבים שמייקל חיבר בסיב גמיש יתר על המידה, וכשרוצים להיכנס צריך לעקור את הדלת ממקומה.
עקרתי את הדלת ופסעתי לתוך המפתן, הסתובבתי והחזרתי אותה למקומה. לא בקושי רב, היא לא הייתה כבדה יותר מדי.
סילביה ישבה על אחת הספות החומות שהוצאנו מתוך הבקתה על גדת האגם, וידיה נחו על מצחה של לורן ומרחו משחה ירוקה מעט על הפצע הפתוח על מצחה.
סילביה היא דוקטור.
היא תחבה בפיה של לורן מדחום לבן שטבלה לפני במין חומר שקוף. כנראה אלכוהול.
סילביה אמרה שהיא טסה כדי להשלים פערים עם אחד מהרופאים המפורסמים היותר בעולם. אלירן ג׳ורג׳ן משהו. למזלנו, היא נשאה איתה תמיד תיק קטן של עזרה ראשונה. תחבושות, בדים סופגים, משחות חיוניות, מדחום.
״ג׳ין?״ מלמלה לורן. ״היי.״ לשונה דוחפת את המדחום מפיה וסילביה עיקמה את אפה ודחפה אותו חזרה. חייכתי לעברה חיוך ונופפתי בידי בתנועה קטנה. התקרבתי לעברה וליטפתי את שיערה הבלונדי והארוך. היו לה עיינים נוצצות כאלו בצבע חום כהה. היא לבשה חולצת טריקו ירוקה, אותה אחת שלבשה לטיסה והג׳ינס שלה היה קרוע עד הברכיים.
״היי ג׳ין. רוג׳ר קרא לך.״ ציינה סילביה. לסילביה היו עיינים אפורות עמוקות, וגבות דקות שהשוו לה מראה עדין. שיערה היה חום כהה, ותמיד היה אסוף לצמה על גבה. היא הצביעה על החלון, שדרכו היה אפשר לראות את החוף הלבן.
מייקל בנה גם סוג של חלונות. הם היו מין ריבועים רבועים בעץ, שבד עבה ומחוספס, כנראה שאריות שמיכה שאחד מהניצולים הספיק לאחוז, היה ממוסמר לעץ והיה אפשר להסיט אותו.
״הא,״ עטיתי מבט מבולבל, ״חשבתי שהוא קרא לי מפה.״
״כנראה שלא.״
יצאתי מהבקתה ורגלי היחפות שקעו בחול הרך. נדמה שלא היו בו אבנים בכלל, ולכן הרשנו לעצמנו ללכת יחפים. את הנעליים השארנו בביקתה, מנסים לא לשחוק אותם יותר מדי.
מייקל ודרק ישבו על החוף, משפשפים אבנים בשיטה הכי סתמית בעולם, מעל ערמה של עצים ועשבים צהבהבים. ניצוץ. מסתבר שזה עובד. ״טוב!״ צעקתי להם. הם חייכו בתגובה. ״איפה רוג׳ר? ראיתם אותו?״
״כן, הוא קרא לך.״ אמר מייקל בקול המחוספס שלו.
״הוא שם-״ הצביע דרק, ״איפה שהקוקוסים.״
רצתי מהר, והרוח בידרה את בגדי, איווררה את בגדי והניפה את שיערי. הרגשתי טוב. נעים.
״רוג׳ר?״