INFINITY ("מסע אל העבר" בשם חדש) -פרק 4-

קמתי מהכיסא לכיוון השולחן שבו מונח האוכל והתחלתי להערים אוכל על גבי הצלחת. וואי כמה שאני רעבה, אני מרגישה כאילו לא אכלתי שנים. אחר כך הגעתי לדוכן של השתייה. הוא היה מלא בכל מיני סוגים של מיצים מכל העולם, מיצים שבחיים לא שמעתי עליהם. וכמובן כיאה לערפדים היה שם גם דם. אני כבר 5 שנים חייה פה במעון בתור ערפדית ואיכשהו עוד לא הצלחתי להתרגל לדם. אולי בגלל שהייתי אנושית קודם? אין לי מושג. אני יודעת שרוב הילדים החיים במעון הם צאצאים של ערפדים. כלומר ערפדים מלידה, ואילו אני? הייתי ילדה רגילה. "הייתי ילדה רגילה" המשפט הזה הדהד בראשי, איך זה קרה? נאנחתי. לפעמים אני רוצה לחזור להיות רגילה. לפעמים אני מרגישה לא שייכת, אני מרגישה שמקומי הוא בעולם בני האנוש. מאז אותו הלילה חיי נלקחו ממני, פשוט ככה. ואני אפילו לא זוכרת את מה שקרה. הרגשתי שמישהו נוגע לי בכתף. "מיה, את בסדר?" נשמע קול. הסתובבתי וזה היה אלכס שהביט בי בפנים מודאגות. "כן, בסדר גמור" אמרתי כשאני מנסה להסתיר את הדמעה שזלגה מעיני . פתאום לא הרגשתי רעבה יותר, כל מה שקרה באותו הלילה שננשכתי רץ לי מול העיניים, או לפחות מה שאני זוכרת שקרה. "אני לא רעבה יותר, אני צריכה לנוח" אמרתי בעודי מניחה את הצלחת המלאה באוכל על גבי הדוכן. "מיה אני מכיר אותך, משהו קרה, אולי אני יכול לעזור?" אמר אלכס בעודו מרים את פני בעזרת ידו. מבטינו נפגשו. ראיתי את הדאגה בפניו. וברגע אחד הדמעות פשוט יצאו בזרם מטורף, לא הצלחתי להשתלט על עצמי. יצאתי מחדר האוכל בריצה. מזווית עיני אני רואה את כולם מסתכלים ותוהים מה קרה. ואת אלכס, הוא פשוט עמד שם המום. רצתי לכיוון שער הכניסה של המעון. "תתנו לי לצאת" צעקתי, "אני לא שייכת לכאן!". הדמעות המשיכו לצאת ללא הפסקה. התיישבתי ליד השער, בוכה ומבולבלת. אותה שאלה חוזרת שוב ושוב, למה דווקא לי זה קרה? הייתי יכולה להיות עכשיו בחוץ עם אחותי ועם המשפחה שלי, ללכת כמו כל ילדה רגילה בת 17 לתיכון. ובמקום זה אני פה במעון, ילדה בת 17 שהפכה בן לילה לערפדית. השמש התחילה לצוץ מבעד לעננים, העיניים שלי שרפו, ערפדים לא יכולים להיות באור. נרגעתי קצת והלכתי באיטיות לכיוון החדר שלי. אמה לא הייתה בחדר, הם בטח עדיין המומים ממה שקרה בחדר האוכל, לא מאשימה אותם. נשכבתי במיטה ועצמתי את עיניי. באותו רגע ממש קיוויתי שאם אני אפקח אותן שוב אני סופסוף אתעורר מהחלום הזה. פקחתי את עיניי לאט, זה לא חלום. אני לא רוצה את החיים האלה יותר, אני עייפה, ולא רק פיזית. אני פשוט עייפה.