מסע אל ההרים – פרק 9

"לקום! קדימה! לקום, לקום, לקום!!" אביה צווחה בקולי קולות והעירה את עמית ואותי.
"אין לי כוח." אמרתי והסתובבתי לצד השני.
"נוו קדימה ג'יי! אנחנו צריכות לסוע לצ'אנדיגר!" אמרה עמית.
"מה?!" קמתי בבאת אחת.
"הסיור לנפאל יוצא משם." אמרה עמית.
"איך קוראים לעיר הזאת??" שאלה אביה.
"צ'אנדיגר." ענתה עמית.
"איך לעזאזל את הוגה את זה?" שאלתי.
"איפה זה בכלל?" שאלה אביה.
"ג'יי, אני פשוט קראתי. ואב, בואי תראי." אמרה עמית. היא ירדה מהמיטה שלה וניגשה למחשב, היא הדליקה אותו ונכנסה לאינטרנט.
"הנה!" היא אמרה והראתה לנו מפה של הודו. עמית הצביעה על נקודה קטנה שנכתב לידה 'צ'אנדיגר', ליד זה היה אזור שסומן כ'הרי ההימלאיה'.
"מגניב! איפה אנחנו?" שאלה אביה.
"כאן מגיע החלק הבעייתי, אנחנו נמצאים פה." אמרה עמית והצביעה על הקצה השני של המפה.
"היינו חייבים לנחות בקצה השני של הודו? לא יכולנו לנחות ליד הצ'אנדי-משהו?!" שאלה אביה.
"כן, בכוונה נחתנו במומביי כדי שנהיה הכי רחוקים שאפשר! לא יכולנו לסבול את המחשבה שננחת קרוב להימלאיה." אמרתי בציניות.
"זה מגעיל מצידכן." אמרה אביה. אני נאנחתי ועמית גילגלה עיניים.
"זה היה בציניות! לא ידעתי שאנחנו צריכים לנחות בצד השני של הודו!!" אמרתי.
"אהה, אז איך אנחנו מגיעות לצ'אנדי הזה?" שאלה אביה.
"צ'אנדיגר, ולצערי בנסיעה." אמרה עמית.
"כמה זמן נסיעה?" שאלתי
"שבועיים וחצי." ענתה עמית.
"מה?!" צעקתי.
"אני חושבת שהבנים מתו." אמרה אביה שהצמידה את האוזן לקיר שמחבר בין החדר שלנו לחדר של הבנים.
"אנחנו לא מתים." נשמע הקול של ג'ון.
"אני הולכת לראות מה עם הבנים. ביי." אמרה אביה ויצאה מהחדר.
"אז זה אומר שרק בעוד חודש וחצי בערך נחזור הביתה." אמרתי.
"אלא אם כן אין טיסות מצ'אנדיגר, ואז זה שבועיים וחצי לצ'אנדיגר, שבוע לאוורסט, שבוע חזרה מהאוורסט, שבועיים וחצי חזרה למומביי ואז הביתה, בערך חודשיים." אמרה עמית.
"את יודעת מה הדבר הכי טוב שיוצא לי מהמסע הזה?" אמרתי לעמית.
"מה?" היא שאלה.
"יש לי חודשיים חופש מיעל." אמרתי.
"אל תשמחי כל כך, אני מוכנה להתערב איתך שהיא השתלטה לך על החדר." אמרה עמית.
"צודקת. המסע הזה דפוק ומיותר!" אמרתי. לפתע נשמעו רעשים מוזרים מכיוון הארון, הוא נפתח ואביה יצאה ממנו.
"אב?! מה את עושה בתוך הארון?! לא היית בחדר של הבנים?!" שאלה עמית.
"הייתי בחדר של הבנים, חיטטתי להם בארון ומצאתי דלת, עברתי דרכה והגעתי הנה." הסבירה אביה.
"הארונות שלנו מחוברים?!" שאלתי והצצתי לתוך הארון. ראיתי את ג'ון, כפיר ואייל מציצים מהצד השני. סגרתי את הארון.
"תזכירו לי לנעול את הארון בלילה." אמרתי.
"אם נישאר פה הלילה." אמרה עמית.
"למה שלא נישאר פה?, שאלה אביה.
"כי מצאתי הסעה מיוחדת שיכולה לקחת אותנו לצ'אנדיגר." אמרה עמית.
"את והאינטרנט…" מילמלה אביה.
"זה לא אינטרנט, זה עלון פרסום שהיה פה." אמרה עמית והרימה עלון מהשולחן והראתה לנו אותו.
"זה כמו קרוון על גלגלים. רק צריך לוודא שיש להם רכב לשישה אנשים." אמרה עמית.
"אי אפשר להשאיר את הבנים פה?" שאלתי.
"הצעה מפתה, אבל לא." אמרה עמית. אביה לקחה את העלון וניסתה לקרוא אותו, אבל אחרי כמה שניות היא התייאשה.
"אני בחיים לא אבין את השפה ההודית!" אמרה אביה. הסתכלתי על העלון.
"זה באנגלית." אמרתי.
"יותר גרוע." נאנחה אביה.
"אוי, אב, את לא יכולה להיות חברה של ג'יי ולא לדעת אנגלית." אמרה עמית.
"למה?" שאלה אביה.
"כי ג'יי עלתה מארצות הברית, והיא דוברת אנגלית שוטף." אמרה עמית.
"אז למה אני צריכה לדעת אנגלית?" שאלה אביה. עמית גילגלה עיניים ולקחה את העלון.
"החיים היו הרבה יותר פשוטים אם כולם היו מדברים עברית." נאנחה אביה. עמית לקחה טלפון והתקשרה לחברה של ההסעות. אביה הלכה לבר חטיפים ואני סידרתי קצת את החדר. אחרי כמה דקות עמית ניתקה את השיחה.
"הכל מסודר! תגידו לבנים להתחיל לארוז." אמרה עמית.
"למה?" שאלה אביה בפה מלא חטיפים.
"קבעתי עם הנהג של הקרוון עוד שעתיים למטה. הוא ייקח אותנו לצ'אנדיגר." אמרה עמית.