מסע אל ההרים – פרק 7

"עוד כמה זמן נוחתים?" שלה אביה.
"אביה, שאלת את זה חמישים ושבע פעמים בחצי השעה האחרונה. אולי תהיי קצת בשקט?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"אבל…אבל…" התחילה אביה.
"אבל מה?" שאלתי.
"אבל עוד כמה זמן נוחתים?" שאלה אביה. גילגלתי עיניים והרגשתי רצון עז לדפוק את הראש בקיר.
"לא יודעת." אמרתי. אביה זזה במקומה באי נוחות ועמית בדקה באינטרנט איך אפשר להגיע לנפאל.
"איפה אנחנו נוחתים בכלל?" שאלתי.
"במומביי." ענתה עמית.
"מתי אנחנו נוחתים בכלל?" שאלה אביה.
"עוד שעה וחצי." ענתה עמית. אביה קמה והסתכלה על הבנים שלפני חצי שעה בערך הפסיקו להראות סימנים שהם בחיים.
"הבנים נרדמו!" הכריזה.
"רעיון מצוין! תיישמי אותו." אמרתי.
"אבל אני בהיפר." אמרה אביה.
"את כל הזמן בהיפר." אמרתי.
"נכון. אבל אני לא אצליח להירדם עכשיו." אמרה אביה.
"תנסי." אמרתי. אביה נשענה אחורה ועצמה עיניים, אחרי כמה שניות היא נרדמה.
"היא לא תצליח להירדם.." מילמלתי בשקט. עמית צחקה והמשיכה לחפש דרכים להגיע ממומביי לנפאל. החלטתי לחקור קצת את האוורסט. נכנסתי לויקיפדיה וחיפשתי 'הר האוורסט', הופיעו מולי המון פרטים עליו ואני התחלתי לקרוא. 'הר האוורסט הוא ההר הכי גבוה בעולם, בלה בלה בלה….. רוב האנשים שניסו לטפס עליו מתו.' איזה כיף לנו! עם מזל כמו שלנו אנחנו נמות עוד לפני שנתחיל לטפס.
"אוי, ג'יי, את לא חייבת להיות כל כך פסימית." נאנחה עמית.
"איך את יודעת?" שאלתי.
"את קוראת על מספר האנשים שמתו בטיפוס על האוורסט. זה לא יכול להיות אופטימי." אמרה עמית.
"יש בזה משהו." אמרתי והמשכתי לקרוא. עמית נאנחה שוב.
"יש רק דרך אחת להגיע לנפאל, וזה סיור מודרך בסוג של כרכרות מוזרות כאלה, וזה יכול לקחת פחות או יותר שבוע." אמרה עמית.
"וואוו, המסע הזה הולך ומשתפר." אמרתי. נכנסתי ליוטיוב ועשיתי רשימת השמעה של השירים האהובים עלי, שהשמות שלהם (בתרגום חופשי) הם: חיים מבאסים, בואו נתאבד וכאלה, המוזיקה ממש משקפת את האופי שלי. עמית הציצה במסך.
"את חייבת להפסיק לשמוע את השירים האלה." אמרה.
"זה יפה!" אמרתי.
"זה חולני!" אמרה עמית.
"אולי. אבל זה עדיין יפה." אמרתי.
"אני בטוחה." לחשה עמית. אביה מלמלה משהו מתוך שינה והתהפכה לצד השני.
"שקט פה." אמרתי.
"אני מעדיפה את זה ככה." אמרה עמית. היא בדקה עוד משהו.
"נכון יש א הסיור המודרך שסיפרתי לך עליו?" שאלה.
"כן…." אמרתי.
"אז הוא לא יוצא ממומביי, הוא יוצא מעיר שקוראים לה צ'אנדיגר, אנחנו צריכים לסוע לשם." אמרה עמית.
"כבר אמרתי שהמסע הזה הולך להיות סיוט?" שאלתי.
"כן." ענתה עמית.
"לא, לא! אל תעשה את זה!!" צעקה לפתע אביה מתוך שינה.
"מה-?!" התחילה עמית לשאול.
"את לא רוצה לדעת." קטעתי אותה.
"אני באמת לא רוצה." אמרה עמית.
"נוסעים יקרים, אנו ננחת עוד כרבע שעה, אנא…" אמרה אחת הדיילות ברמקול, לא שמעתי את המשך ההודעה כי אביה בדיוק התעוררה.
"נוחתייייייייייים!!!" היא קמה בצווחה.
"וואו, היסטרית. את ממש היסטרית, אמר כפיר ואייל צחק, כנראה גם הם התעוררו.
"מה אתה אומר." אמרתי.
"וואו, צינית. את ממש צינית." אמר אייל וכפיר שאג מצחוק.
"אוי, סתמו." אמרה עמית.
"וואו, רצינית. את ממש…. אההה… ממש.." התחיל כפיר. עכשיו אביה, עמית ואני התחלנו לצחוק. אחרי עשרים דקות (איזה חוסר דיוק בזמנים) המטוס נחת וכולנו ירדנו ממנו, לקחנו את המזוודות ויצאנו מהשדה תעופה.
"טקסי!!" צעקה אביה ונופפה בידה אבל אף מונית לא עצרה.
"וואוו!! טקסי! טקסי!" הצטרפתי לצעקות של אביה.
"תנסו את זה," אמר ג'ון, הוא שם שתי אצבעות בפה ושרק. תוך שניה נעצרה לידינו מונית.
"שונאת אותך." אמרתי לג'ון ופניתי לנהג.
"אתה מדבר אנגלית?" שאלתי (באנגלית). הנהג הנהן.
"אנחנו צריכים שתיקח אותנו למלון." אמרתי.
"איזה מלון?" שאל הנהג במבטא הודי כבד.
"המלון שהכי קרוב לכאן." אמרתי.
"אין בעיה, תיכנסו." אמר הנהג. נכנסנו למונית והתחלנו לסוע.