מסע אל ההרים – פרק 3

"אני מצטערת, יונתן חלה במגיפה." אמרה המורה שולי.הרגשתי איך כל העולם מתכווץ עלי. מה זאת אומרת יונתן חלה במגיפה?!
"הוא… הוא יהיה בסדר?" שאלתי.
"טוב, אני מניחה שהוא יהיה כמו כל אחד אחר שחלה במגיפה, אבל תמיד יש תקווה." אמרה שולי. כל הכיתה נאנחה בשקט.
"אתם משוחררים." אמרה שולי. הכנסתי את החפצים שלי לתיק והלכתי לכיוון דלת הכיתה, עמית ואביה חיכו לי שם.
"ג'יי, אני כל כך מצטערת." אמרה עמית.
"כן, לא חשבנו שזה יכול לקרות." אמרה רביה.
"זה בסדר." אמרתי. הלכנו בדממה לכיוון היציאה מהבית-ספר ובדרך ראינו את ג'ון.
"הי, שמעתי על יונתן. מצטער." אמר. לא עניתי לו והמשכתי להתקדם. באמצע הדרך עמית נפרדה מאיתנו ופנתה לרחוב שלה. כשהגענו לבניין שלי ושל ג'ון נפרדתי מאביה ועליתי למעלה. נכנסתי הביתה ובלי להגיד שלום לאימי נכנסתי לחדר וטרקתי אחרי את הדלת. שמעתי את ג'ון מסביר לה מה קרה ליונתן. לקחתי את אחת הכריות מהמיטה והעפתי אותה על הרצפה. למה? למה? למה???
. . . . .
בימי הראשונים אחרי שיונתן חלה הייתי מנותקת, לא רציתי לדבר עם אף אחד ולא ממש התייחסתי לאנשים. לאט לאט התחלתי לחזור לעצמי.
. . . . .
"יודעות מה אופיר סיפר לי?!" אביה קפצה עלי ועל עמית בהפסקה.
"מה?" שאלתי.
"הממשלה מחפשת אנשים שיתנדבו לצאת לחפש את הזקן בהרים. אבל אף אחד לא רוצה." אמרה אביה.
"טוב, בהתחשב בעובדה שזה מסוכן, ארוך, מעייף, ואף אחד לא באמת יודע אם הזקן הזה חי, אני בספק אם מישהו ירצה לצאת." אמרה עמית.
"מה את אומרת, ג'יי? היית יוצאת לחפש את הזקן?" שאלה אותי אביה.
"בטח, אני רצה." עניתי בציניות.
"באמת? את תעשי את זה?" שמעתי קול נרגש מאחורי. הסתובבתי וראיתי את המורה שולי.
"כל הכבוד ג'יין. באמת כל הכבוד.חכי כאן." אמרה שולי ויצאה מהכיתה בריצה.
"מה לעזא-?" התחלתי.
"זה לא נשמע טוב." אמרה אביה.
"ג'יי, יש לי הרגשה שהסתבכת יותר מהפעם ההיא שאביה ננעלה בשירותים של הבנים והיינו צריכות להוציא אותה." אמרה עמית.
"אתן מאוד מעודדות." אמרתי. לפתע נשמעה הודעה ברמקולים של בית הספר.
"ג'יין ואלדס, גשי בבקשה לחדרו של המנהל." נאמר.
"וואוו, ג'יי, ממה הסתבכת." אמרה אביה.
"תודה רבה שיש לי חברות כמוכן שיתמכו בי." אמרתי וירדתי לחדר של המנהל.הוא ישב ליד השולחן שלו ושלי עמדה מאחוריו, נרגשת.
"ג'יין, אני ממש שמח לשמוע שלקחת על עצמך את המשימה למצוא את הזקן בהרים. אומנם את קצת צעירה אבל זה שירות גדול למדינה כולה." אמר המנהל.
"אבל אני לא-" התחלתי.
"אין צורך, המזכירה שלי בדיוק סיימה את השיחה עם ראש העיר, הוא בדרך לכאן." קטע אותי המנהל.
"מה?!" שאלתי, קצת בהלם.
"ראש עיר, הוא רוצה לראות אותך לפני שאת יוצאת למסע." אמר המנהל.
"יש פה אי הבנה." אמרתי.
"איזו אי הבנה? את לא מבינה למה ראש העיר רוצה לראות אותך? טוב, זה כבוד גדול לצאת למסע הזה, הוא רוצה לברך אותך. הוא צריך להגיע כל רגע." אמר המנהל.
"זה לא זה, אני פשוט לא-" נקטעתי שוב כשהדלת נפתחה ואיש מבוגר לבוש בחליפה נכנס, מאחורי עמדו עוד שני אנשים בחליפות, אחד דיבר בטלפון והשני הקליד משהו במחשב הנייד.
"אדוני ראש העיר." המנהל נעמד מיד. גם אני נעמדתי והמורה שולי צייצה משהו מאחור.
"שבו." אמר ראש העיר והתיישב על אחד הכיסאות. כולנו התיישבנו אחריו, האיש עם הטלפון יצא החוצה והאיש עם המחשב המשיך להקליד במרץ.
"זאת הנערה?" שאל ראש העיר והצביע עלי. נאבקתי בדח לומר לו, 'לא, אני סתם קישוט'.
"כן. זאת ג'יין ואלדס." אמר ראש העיר.
"נעים להכיר, ג'ן." חייך אלי ראש העיר והושיט את ידו ללחציה.
"ג'יין." עניתי ולחצתי את ידו.
"כן, אני שמח שהחלטת לצאת לחפש את הזקן." אמר ראש העיר.
"אני לא-" ניסיתי שוב.
"זה בסדר, אני אדאג שתקבלי את כל מה שאת צריכה. נעשה טקס גדול לפני שתצאי לדרך." אמר ראש העיר.
"לא, בלי טקסים." פלטתי בלי לחשוב. וזאת הייתה הטעות שלי, עכשיו הם בטוחים שאני רוצה לחפש אותו. הם לא יקבלו ממני לא.
"איזה ילדה צנועה. בלי טקסים." אמר ראש העיר.
"התלמידה הטובה ביותר שלנו." התרברב המנהל. כמעט פלטתי נחרת בוז, אני תלמידה גרועה.
"אני בטוח. אבל ג'יין בטח תרצה לצאת עם עוד כמה אנשים למסע הזה. מי תרצי שייצא איתך?" שאל אותי ראש העיר. אחרי שהבנתי שאני צריכה לצאת ל'מסע' האידיוטי הזה, תיארתי לעצמי שאני אצא עם עוד אנשים, ואני חושבת שהבחירה שלי דיי ברורה – עמית ואביה. פתחתי את הפה כדי לענות אבל המורה שולי קפצה פתאום.
"יש לה אח תאום! הם יכולים לצאת ביחד!!" צעקה. מה?! לא רק שמכריחים אותי לצאת למסע הזה, אני צריכה לצאת אליו עם ג'ון?!
"נכון, זה רעיון מצוין." אמר המנהל.
"איך קוראים לאחיך?" שאל ראש העיר.
"ג'ון." עניתי.
"ג'ון ואלדס, רד בבקשה לחדר של המנהל." אמר המנהל ברמקול. חיכינו כמה דקות ואז ג'ון נכנס לחדר.
"מה ג'יין עשתה?" שאל. כמעט קמתי להחטיף לו כאפה אבל החזקתי ר=את עצמי.
"ג'יין התנדבה לצאת לחפש את בזקן בהרים, לבדוק אם הוא יודע את התרופה למגיפה. היא הציעה שאתה תצא איתה." אמר המנהל. עכשיו כמעט החטפתי לו כאפה, נראה לו שאני ארצה לצאת עם ג'ון למסע כזה?!?!
"המורה שולי הציעה את זה." אמרתי לפני שג'ון יסיק מסקנות.
"נכון, נכון, המורה שולי הציעה את זה. כל אחד מכם ייבחר שני חברים וביחד תצאו למסע." אמר המנהל.
"כן, אנחנו נדאג לכם לכסף, אוכל, וכרטיסי טיסה." אמר ראש העיר.
"כרטיסי טיסה?" שאל ג'ון.
"כן, בפעם האחרונה שבדקנו, הזקן גר בהרי ההימלאיה, אבל יכול להיות שהוא עבר מקום מאז." אמר ראש העיר.
"אז איך נדע איפה הוא?" שאלתי.
"הנכדה שלו גרה בארץ. אנחנו ניע אליה לשאול אותה." אמר ראש העיר.
"איפה היא גרה?" שאלתי.
"באחד הקיבוצים, או בעיר קטנה. לא יודע." אמר ראש העיר.
"אז איך נמצא אותה?" שאל ג'ון.
"אל תדאגו, אני אלווה אתכם ואעזור לכם עד הטיסה. עכשיו תעלו לכיתה ותחליטו מי יבוא איתכם. כל אחד יכול שני חברים. בהצלחה." אמר ראש העיר. יצאתי מהחדר של המנהל ועליתי לכיתה. אני יוצאת לחפש את הזקן בהרים. אני יוצאת לחפש את הזקן בהרים…