מסע אל ההרים – פרק 22 ואחרון!

לאחר כשלוש שעות טיסה –ההליקופטר הזה ממש מהיר- עמדנו בשדה פתוח בארץ.
"מה זה המקום הזה? איך ידעת לנחות כאן?" שאלה עמית את רוהן.
"זה שדה שיהודה קנה, אנחנו תמיד נוחתים כאן כשאנחנו באים לארץ." אמר רוהן.
"אתם באים לארץ?" שאלה אביה בהפתעה.
"כן, מידי פעם." ענה רוהן.
"לא ידעתי." אמרה אביה.
"אף אחד לא ידע." אמר רוהן והתחיל ללכת כשכולנו אחריו. יצאנו מהשדה והגענו לכביש.
"מה עושים עכשיו?" שאלה עמית.
"נוסעים לבית שלכם." אמר רוהן.
"איך ניסע לבית שלנו אם אין לנו מושג איפה אנחנו?" שאלתי.
"אני אסיע אתכם." אמר רוהן.
"ומאיפה תשיג מכונית?" שאלתי.
"אחרי." אמר רוהן. הלכנו אחרי רוהן למגרש קטן שבמרכזו הייתה מכונית.
"אתה מודע לעובדה שאנחנו שבעה אנשים?" שאלה אותו עמית.
"כן, זה מכונית לשבעה אנשים." אמר רוהן.
"משהו פה מוזר, הכל…" התחלתי.
"הכל מה?" שאל רוהן.
"הכל מתוכנן מידי." אמרתי.
"צירוף מקרים." אמר רוהן במהירות ונכנס למכונית. כולנו נכנסנו אחריו.
"זה לא צירוף מקרים. המסע הזה הלך חלק מידי…" אמרתי. רוהן נאנח.
"טוב, אני מודה. לא חשבתי שתהיי כל כך חדת הבחנה. יהודה ואני ידענו שכולכם תבואו לחפש את יהודה כדי לשאול אותו על התרופה, לכן מראש הכנו את כל הדברים – המכונית, המסוק, אפילו הקרוואן. בכוונה שמנו את העלון הזה בחדר שלכם במלון." אמר רוהן.
"למה עשיתם את זה?" שאלה עמית.
"ידענו שהמצב בארץ נוראי, אבל לא יכולנו להביא את יהודה ישר אליכם, לכן החלטנו להקל עליכם את המסע כמה שאפשר." אמר רוהן.
"וואוו, זה ממש נחמד מצידכם. תודה!" אמרה אביה.
"על לא דבר." אמר רוהן. הוא התחיל לסוע. כל הנסיעה עברה בדממה, לאף אחד לא היה מה להעיר. אחרי כשעה רוהן עצר ליד הכיכר שבה התאספנו לפני שיצאנו למסע להודו.
"אני מניח שמכאן אתם יודעים מה אתם צריכים לעשות, בהצלחה." אמר רוהן ונסע.
"מה עושים עכשיו?" שאל אייל.
"אנחנו צריכים להשמיע מוזיקה לכל האנשים שחלו במגיפה." אמר כפיר.
"איך נעשה את זה?" שאלה אביה. לא לקח לי הרבה זמן לעלות על התשובה.
"יעל!" ג'ון ואני קראנו ביחד.
"איך יעל קשורה לזה?" שאלה עמית.
"באייפוד החדש שלה יש כבל שאפשר לחבר איתו את האייפוד לרמקולים, לכן ההורים שלנו קנו לה רמקולים – והם ממש חזקים! אפשר להשתמש בהם!" אמרתי.
"רעיון גאוני!" אמרה אביה. כולנו לקחנו אוטובוס לבית שלי ושל ג'ון. אחרי חצי שעה כבר עמדנו בחדר של יעל, כשבידיים שלי האייפוד שלה עם הרמקולים.
"יעל תהרוג אתכם אם היא תדע שנגעתם לה באייפוד כשהיא בבית הספר." אמרה אביה.
"כרגע יש לנו משהו חשוב יותר, בואו לבית חולים הקרוב." אמרתי ויצאנו מהבית.
"כשנסענו לכאן ראיתי כתבה בעיתון שהעבירו את כל האנשים שחלו במגיפה לבית חולים שליד העיר. בואו נלך לשם." אמרה עמית. עלינו על אוטובוס לבית בחולים, כשהגענו לשם הסברנו לפקידות בדלפק הכניסה מי אנחנו ומה אנחנו עושים, הן הסכימו לעזור לנו והתלהבו קצת יותר מידי. תוך כמה דקות בכל רחבי בית החולים השמיעו את השירים שיעל אוהבת. רופאים התחילו להתרוצץ בין החדרים. פה ושם הצלחנו לשמוע שאנשים שחלו מתחילים להתאושש ולחזור לעצמם.
"זה עובד!" אמרה עמית.
"ברור שזה עובד, הזקן אמר." אמר כפיר.
"יהודה." תיקנה אותו אביה.
"טוב, כל הקטע עם המוזיקה לא נשמע לי הכי הגיוני." אמרה עמית. אחת האחיות ניגשה אלינו.
"אתם אמרתם להשמיע את המוזיקה?" היא שאלה.
"כן." עניתי.
"זה עובד! כל האנשים שחלו מתרפאים ומתחילים להתאושש! כל הכבוד לכם!" אמרה והלכה.
"אז אני מניח שאפשר לחזור." אמר ג'ון. יצאנו מהבית חולים והלכנו לתחנה.
"טוב, אני בטוחה שכולנו יצאנו עם מסקנות חשובות מהמסע הזה. מי רוצה להתחיל?" שאלה עמית.
"אני! אני!" צעקה אביה.
"תתחילי." אמרה לה עמית.
"המסקנה שלי היא ש… מוזיקה זה דבר טוב." אמרה אביה.
"המסקנה שלי היא שהזקן הזה ממש זקן." אמר כפיר.
"עמוק." אמרתי.
"המסקנה שלי היא שאני כן יכול להועיל למישהו." אמר אייל. עמית הביטה בי ובג'ון.
"אני חושבת שאני יודעת מה המסקנה שלכם. המסקנה שלכם היא שמשפחה זה הכי חשוב ולא משנה כמה רבים, אתם עדיין אוהבים אחד את השנייה כי אתם אחים." אמרה עמית. הבטתי בג'ון. ג'ון הביט בי.
"לאא!!" אמר ג'ון.
"אני עדיין שונאת את ג'ון." אמרתי.
"לא, ואני מת עלייך." ענה לי ג'ון.
"ידעתי את זה." אמרתי לו ג'ון הוציא לי לשון וכשהאוטובוס הגיע הוא הלך עם כפיר ואייל והתיישב הכי רחוק ממני שאפשר.
"טוב, אז אני מניחה ששום דבר לא השתנה." אמרה עמית. שום דבר לא השתנה. והאמת? אני מעדיפה את זה ככה.