מסע אל ההרים – פרק 20

רוהן הוביל אותנו לבניין. כשהתקרבנו יכולתי לראות שכתוב עליו באנגלית ובהודית "בית מלון האוורסט".
"לא ידעתי שיש פה בית מלון." אמרתי.
"זה לא באמת בית מלון." אמר רוהן. רק כשהגענו למלון שמתי לב שהרי ההימלאיה רחוקים מאיתנו.
"הזקן לא גר על האוורסט?" שאלתי.
"לא, אי אפשר לגור על האוורסט." אמר רוהן.
"אז איפה הוא נמצא?" שאלתי.
"מתחת לאוורסט." אמר רוהן. הגענו אל המלון, רוהן הוציא צרור מפתחות מכיסו ופתח את דלת הכניסה. המלון היה נטוש.
"אני רואה שהמקום שוקק חיים." אמר כפיר.
"אתה בכלל יודע מה זה שוקק?" שאלה אותו עמית.
"לא, סתם שמעתי את המשפט הזה בתוכנית טלוויזיה." ענה כפיר. עמית גילגלה עיניים. רוהן ניגש לדלפק הקבלה שהיה ריק וכוסה בשכבת אבק. רוהן בחן אותו מכל הכיוונים ואז נתן לו בעיטה.
"מה אתה עושה?!" שאלתי.
"מביא אתכם לזקן." ענה. רוהן בעט שוב בדלפק והוא התהפך. איפה שהוא היה מונח היה עכשיו חור ענק.
"אפשר גם להרים את זה, אבל בבעיטה זה יותר מרשים." אמר רוהן.
"באמת מרשים." אמרתי. רוהן קרץ לי והשחיל את רגליו לתוך החור. הוא התחיל לרדת לאט.
"בואו." הוא אמר. עמית התקרבה אל החור והתחילה לרדת אחרי רוהן. אחריה אני התחלתי לרדת ואביה אחרי. היה גרם מדרגות שהוביל למטה ושורה של מנורות האירה את הדרך. כשהגעתי למטה חיכיתי ליד רוהן ועמית שכולם ירדו. כשכפיר ירד מהסולם רוהן חייך.
"זה לא רחוק, בואו." אמר והתחיל ללכת.
"עוד מעט הסיוט הזה נגמר." אמרתי והתחלתי ללכת אחרי רוהן.
"אני מקווה שאין הרבה ללכת." אמרה אביה.
"רוהן אמר שזה לא רחוק." אמרה עמית.
"מה לא רחוק?" שאל ג'ון.
"בוא נחשוב, לאן אנחנו הולכים? נכון, לזקן! אז הזקן לא רחוק." אמרתי. ג'ון הוציא לי לשון.
"מאוד בוגר." אמרתי. הלכנו בערך רבע שעה בדממה.
"תגיד, רוהן, למה אמרת לי ולג'יין להגיד שאנחנו בני דודים שלך?" שאל ג'ון את רוהן.
"לפעמים ליד המלון מסתובב מישהו חטטן, שלא נותן לאף אחד להיכנס אלא אם כן יש לו מפתח. למזלנו הוא לא היה שם, אבל אם הוא היה והייתם אומרים שאתם בני דודים שלי הוא היה עוזב אותנו בשקט." אמר רוהן. הוא נעצר מול דלת גדולה.
"הגענו." אמר.
"פה נמצא הזקן?" שאל אייל.
"כן." אמר רוהן ופתח את הדלת. מאחורי הדלת היה חדר גדול מלא בפוסטרים של להקות וזמרים, על רצפת החדר היו מונחות חמש גיטרות, שני פסנתרים, אורגן ושלוש מערכות תופים. על שולחן היה חליל, חליל צד, חצוצרה וסקסופון. על הקיר היה תלוי כינור ולידו צ'לו וויולה.
"וואוו, אתה בטוח שהזקן גר כאן?" שאלתי.
"כן, גם אני גר כאן." אמר רוהן.
"כל הכלים האלה שלך?" שאלה אביה.
"חוץ מגיטרה ומערכת תופים אחת הכל של סבא שלי." אמר רוהן.
"והוא יודע לנגן בהכל?!" שאלה עמית.
"כן." אמר רוהן.
"וואוו." אמרתי. רוהן הוביל אותנו לתוך החדר.
"חכו כאן." אמר והלך. ג'ון התקרב למערכת תופים.
"אל תיגע בזה!" אמרתי.
"למה?" שאל ג'ון.
"כי זה לא שלך." אמרתי. ג'ון נאנח והתרחק מהמערכת. רוהן חזר לחדר.
"איפה הזקן?" שאלה אביה.
"את יודעת, הוא לא כל כך אוהב שקוראים לו 'הזקן'." אמר רוהן.
"אה, אופס." אמרה אביה.
"אז איך נקרא לו?" שאל כפיר.
"אולי בשם שלו?" הציע רוהן.
"מה השם שלו?" שאל אייל.
"מנג'יט-יהודה-שלמה-מנגש." נשמע קול. כולנו הסתובבנו. הזקן.