מסע אל ההרים – פרק 2

"אני יודעת למה המורה שולי לא באה שבוע שעבר." אביה קידמה את פני בבוקר.
"מה קרה לה?" שאלתי.
"בעלה חלה במגיפה. היא כמעט השתגעה כשזה קרה. למזלה היו כמה שכנים בבית שלהם והם עזרו לה להירגע." אמרה אביה.
"איזה מסכנה. גם הבן שלה וגם בעלה…" אמרתי.
"כן, אני בספק אם היא תבוא היום. היי, הנה אמ!" צעקה אביה כשהיא ראתה את עמית מתקדמת לעברנו.
"היי ג'יי, היי אב." אמרה עמית כשהגיעה אלינו. כן, יש לנו קטע של לקרוא אחת לשנייה בשתי אותיות הראשונות של השם שלה.
"שמעת על המורה שולי?" שאלה אביה את עמית.
"כן. מה שלום החצ'קון שלך?" שאלה עמית.
"ג'יי הביאה לי משחה שהעלימה אותו. היא הצילה אותי!" אמרה אביה.
"תודה, ג'יי, לא הצלת רק אותה. שעות היא שיגעה אותי בגללו." אמרה עמית.
"אותי היא הפחידה למוות בגללו, אני מניחה שהצלתי את כולנו עם המשחה הזאת." אמרתי. עמית צחקה ושלושתנו התקדמנו ביחד לבית הספר. אביה, עמית ואני בכלל לא דומות, לכן כשאנחנו הולכות ביחד ברחוב, זה נראה ממש מצחיק, אביה עם השיער החום הבהיר, העיניים החומות והעור הלבן לעומתי עם העור הכהה, השיער השחור והעיניים הירוקות. עמית לעומתנו בעלת שיער שטני, עור שזוף ועיניים אפורות. כשהגענו לבית-הספר ראינו את אופיר בשער.
היי אביוש! עמית, ג'יין." אמר אופיר, הוא חיבק את אביה והם הלכו ביחד לכיוון החצר.
"מה שלום עומר?" שאלתי את עמית כשהתקדמנו לכיתה. עומר זה החבר של עמית.
"בסדר. קבענו ללכת מחר לסרט." אמרה עמית.
"מגניב." אמרתי.נכנסנו לכיתה והתקדמתי למקום שלי ליד יונתן.
"היי, יפה אחת." אמר יונתן כשהגעתי אליו ונישק אותי.
"זה השלב שבו אני הולכת ביי." אמרה עמית והלכה למקום שלה. התנתקתי מיונתן והתיישבתי לידו.
"איפה ההיסטרית?" שאל יונתן. ככה כולם מכנים אותנו, ההיסטרית, הרצינית והצינית. אביה היא ההיסטרית, עמית הרצינית ואני הצינית, כמו שבטח הבנתם.
"הלכה לאנשהו עם אופיר." אמרתי.
"הם אוהבים להתבודד." אמר יונתן. הנהנתי והשענתי את הראש שלי עליו. ישבנו ככה עד שהמורה נכנסה לכיתה ואחריה אופיר ואביה.
"תגידי, איפה ג'ון? לא ראיתי אותו הבוקר." אביה ניגשה אלי.
"הוא יצא אחרינו לבית-ספר." הסברתי.
"אביה, שבי במקום שלך." אמרה המורה שולי. אביה התיישבה במקומה ושולי התחילה ללמד. לא ממש הקשבתי למה שהיא אמרה. בסוף השיעור אביה באה אלי בריצה.
"אופיר-אמר-לי-ש…" היא התחילה בצווחה.
"וואוו, אב. את מדברת מהר מידי. תנשמי עמוק ותתחילי מההתחלה יותר לאט." אמרתי. אביה נשמה עמוק.
"אופיר אמר לי שהוא שמע שחושבים שמצאו תרופה למגיפה!" אמרה אביה.
"כן? מה?" שאלתי.
"לא יודעים, אבל הזקן בהרים יודע." אמרה אביה. עד לפני כמה שנים היה בארץ איש זקן שאמרו שהוא יודע הכל. לפני משהו כמו חמש שנים הוא נסע להרי ההימלאיה ומאז אף אחד לא שמע ממנו.
"הזקן בהרים? הוא לא מת כבר?" שאלתי.
"לא יודעת, כנראה חושבים שלא." אמרה אביה. הסתכלתי על יונתן. הוא לא זז מתחילת השיחה שלנו.
"יונתן? אתה בסדר?" שאלתי אותו. יונתן מיצמץ והסתובב אלי, הוא נראה כאילו התעורר מחלום.
"מה? כן, מצטער, יש לי קצת סחרחורת." אמר.
"לך לשירותים ותשטוף פנים, אולי זה יעזור." אמרתי. יונתן הנהן וקם. פניתי אל אביה ופתחתי את הפה לומר משהו אבל אז שמעתי בום חזק כאילו משהו נפל על הרצפה. הסתובבתי וראיתי את יונתן שוכב על הרצפה.
"יונתן!" צעקתי ורצתי אליו. ירדתי על הברכיים לידו.
"יונתן? יונתן! אתה שומע אותי?" ניערתי קצת את יונתן אבל הוא לא זז. מישהו יצא בריצה מהכיתה וחזר עם המורה שולי.
"כולם להתרחק!" צעקה המורה שולי והתקרבה אל יונתן.
"עמית! תתקשרי למד"א!!" צעקה שולי. עמית הוציאה את הפלאפון שלה. תוך עשר דקות נכנסו לכיתה כמה פרמדיקים עם אלונקה והשכיבו עליה את יונתן.
"אני נוסעת עם יונתן. עוד מעט תבוא מורה מחליפה, בסוף היום אני אודיע לכם מה קרה לו." אמרה המורה שולי ויצאה עם הפרמדיקים בריצה מהכיתה. קמתי מהרצפה והתיישבתי במקום שלי. עמית ואביה ניגשו אלי.
"ג'יי, את בסדר? שאלה מטומטמת, ברור שאת לא בסדר, אבל יונתן בסדר. כלומר, הוא יהיה בסדר. אין סיכוי שזאת המגיפה, כלומר…" התחילה אביה.
"אב. שקט. את לא עוזרת." אמרה עמית.
"לא זה בסדר. אני פשוט… בשוק." אמרתי.
"הוא בטח התייבש או משהו כזה, לא ראיתי אותו שותה כבר כמה ימים." אמרה אביה. אחרי שעה וחצי שולי חזרה לכיתה.
"כולם לשבת במקומות!" צעקה. כולם התיישבו בדממה, להוטים לשמוע מה קרה ליונתן.
"אני מצטערת, אבל יונתן חלה במגיפה." אמרה שולי.