מסע אל ההרים – פרק 12

הרגשתי הרגשה עילאית, אני מרחפת, מתנתקת מהקרקע, ועפה.
ההרגשה הזאת המשכה בדיוק שלוש שניות עד שנחתתי נחיתה כואבת במיוחד על הכביש. שמעתי את עמית ואביה צורחות משהו ושנייה אחר כך הן הופיעו מול הפרצוף שלי.
"ג'יין?! ג'יין!! את שומעת אותי?!?!?" צרחה אביה.
"את לא חייבת לצעוק." אמרתי.
"אני לא צועקת!" צעקה אביה.
"את כן." אמרה עמית.
"אוופסי." אמרה אביה בשקט. התרוממתי לישיבה.
"איך את מרגישה?" שאלה עמית.
"בסדר." אמרתי.
"בטוחה? נפילה כזאת יכולה להיות מסוכנת." אמרה עמית.
"אני בסדר." אמרתי. עמית עזרה לי לקום וביחד חזרנו לקרוון שחיכה על הכביש. טוב, זה לא בדיוק כביש, זה יותר דרך עפר בין המון שדות. בדרך היו המון בורות, זה מה שגרם לקרוון לקפוץ. עלינו לקרוון ועמית סגרה את הדלתות ונעלה אותם. היא הביאה לי בקבוק מים. והתיישבה איתי על המיטה.
"אני לא מאמינה שהבנים עדיין ישנים." אמרתי. הבנים עדיין נחרו במיטות שלהם, והם לא נראו כאילו הם עומדים להתעורר בקרוב.
"אולי נצייר להם שפם?" הציעה אביה לפתע.
"אני בעד!" אמרתי. עמית גילגלה עיניים.
"בסדר." היא אמרה. אביה קפצה מאושר. הוצאתי טוש מהתיק וניגשתי לג'ון.
"איזה סוג של שפם?" שאלתי.
"שפן." אמרה אביה. ציירתי לג'ון שלושה פסים בכל צד של הפרצוף.
"מתאים לו." צחקה עמית.
"עכשיו אני!" אמרה אביה. היא לקחה את הטוש והלכה לאייל.
"קבלו את… השף הצרפתי!" אמרה אביה והראתה לנו את השפם הצרפתי שציירה לאייל.
"מהמם! עכשיו תורי" אמרה עמית. אביה הביאה לה את הטוש ועמית ניגשה לכפיר.
"טא-דה!" קראה עמית והציגה לנו את השפם העבה שציירה לכפיר.
"מה עכשיו?" שאלה אביה.
"עכשיו אנחנו מעמידות פנים שאנחנו ישנות כדי שהבנים לא יעלו עלינו." אמרתי. עלינו במהירות למיטות והתכסינו בשמיכה. אביה לקחה את הנעל שלה וזרקה על כפיר.
"מה את עושה?" שאלתי.
"מעירה אותו." אמרה אביה ועצמה עיניים. משכתי בכתפיי ועצמתי עיניים. שמעתי את כפיר מתמתח.
"כולם עדיין ישנים." אמר לעצמו. די, באמת?! היו עוד כמה רעשים ואז כפיר התחיל להתגלגל צחוק.
"ג'ון, ג'ון, תקום." אמר כפיר.
"למה?" מלמל ג'ון בעייפות.
"יש לך שפם." צחק כפיר.
"מהה?!?!?!?!?!?!" קם ג'ון בצרחה. כפיר התגלגל מצחוק.
"יש שם מראה." אמר כפיר. נשמעו צעדים.
"לא! איך זה קרה?!" שאל ג'ון. שמעתי 'בום' חזק שהעיד על כף שכפיר נפל מהמיטה מרוב צחוק.
"גם לך יש שפם." אמר ג'ון. כפיר הפסיק לצחוק בבאת אחת.
"מה?" שאל.
"גם לך יש שפם." חזר ג'ון על דבריו.
"לא!" צעק כפיר ונשמעו צעדים מהירים, כנראה הוא רץ למראה.
"איך זה קרה?" שאל כפיר.
"אני לא יודע, זה– יוואוו!! גם לאייל יש שפם!" צעק ג'ון. ידעתי שאם אני לא "אקום" עכשיו אני אתפוצץ מצחוק ואסגיר אותנו. הסתובבתי קצת במיטה ואז התמתחתי ופקחתי עיניים. מצמצתי קצת והבטתי בכפיר וג'ון במבט עייף.
"מה קרה? הצרחות שלכם נכנסו לי לחלומות." אמרתי בקול עייף (משהו שלא קשה לזייף).
"יש לנו שפם!" אמר כפיר בהיסטריה שמתאימה לאביה.
"אז? אתם פשוט צריכים להתגלח." אמרתי.
"לא שפם כזה, שפם שמישהו צייר לנו!" אמר כפיר.
"מי יצייר עליכם שפם?" שאלתי בתמימות.
"אני לא יודע!" אמר ג'ון בתסכול.
"אולי זה אייל?" הצעתי.
"אבל גם עליו ציירו." אמר ג'ון.
"טוב, זה ברור, הוא בטח צייר לעצמו כדי שלא תחשדו בו." אמרתי בהיגיון.
"איך נדע שאלו לא את והחברות שלך?" שאל אותי כפיר.
"אני ישנתי עד עכשיו, עמית בחיים לא הייתה עושה דבר כזה ואביה הייתה שואלת אותנו אם היא הייתה רוצה לעשות, והיא ישנה ולא יכולה לשאול. ברור שזה אייל." אמרתי.
"כשאייל יקום נראה לו מה זה." אמר כפיר.
"הוא לא יעז לקשקש עליכם שוב." אמרתי בהסכמה. זה הולך להיות מעניין…