מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק 7

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה/ספר ראשון: המשימה – פרק ו'

—
"אז, נתחיל שוב- מה שמך?" שואלת צ'יפה.
אני מהססת.
שאומר לה את שמי האמיתי או את השם הבדוי שלי?
איזה יתרון ייתן לי כל אחד מהם?
"שמי הוא- ליהד" אני מחליטה להשתמש בשם הבדוי.
אם השמועה ש'איילקס' כלואה כאן תתפשט- הקריירה שלי הרוסה.
"שלום ליהד!" היא מחייכת ומביטה על הסכינים שהסתרתי. "חבל שהלורד האוזן יראה אותך עם נשק כשיחזור. תאמיני לי, אם את רוצה לצאת מזה בשלום ולא להימכר על ידו- כדאי שתשתפי פעולה".
"זו פעם שלישית שאני שומעת את המילים האלה היום- ואף אחת מהן לא נגמרה בטוב," אני אומרת לה ומשמיטה את העובדה שברוב המקרים זו הייתה אשמתי. "כן, זה היה יום רע מאוד ולא, אני לא מוותרת על הסכינים שלי".
צ'יפה מושכת בכתפיה כאילו אומרת 'כרצונך' וניגשת לצד המוסתר ממנו באה "למזלך, יש לי משהו אחר שאולי הלורד יאהב".
היא מתקרבת עם שמלת משי ירקרקה עם כוכבים, שגם היא, כקודמתה, בעלת צווארון עם שסע עמוק, שלדעתי גדול קצת יותר מקודמו.
חוטים בצבע זהב מהדקים את השמלה החדשה מקדימה וריצ'רץ' סוגר אותה מאחור.
אני בוחנת את השמלה שוב- היא לא נוראית כמו הקודמת לשם שינוי ואוכל להחביא בה את הסכינים שלי.
"בסדר, אלבש אותה" אני אומרת באנחה.
"אעזור לך עם האזיקים" מציעה חברתי החדשה.
אני לא יכולה לסרב להצעה הזאת, האזיקים כבר מתחילים להשתפשף בעורי ולכן אני מושיטה את ידיי לפנים.
צ'יפה, לאחר מאמץ רב, מצליחה להלביש אותי ולהחביא בשמלה את הסכינים.
אבל מעצבן אותי שהאזיקים עדיין נשארים עליי ושהשמלה כל-כך הדוקה.
אני מרגישה כמו חיית תצוגה בפינת חי!
כשנייה לאחר שאני מסיימת נפתחת הדלת, האוזן נכנס עם שני אנשים שנראים כמו חיילים והם חמושים בחרבות כשידיהם על הנדנים.
הם מפחדים ממני.
טוב מאוד!
"היי צ'יפה, מה שלומך? מה שלום אשתי הטרייה?" אומר האוזן ומביט רק בי כשמדבר אליה.
אני מסתכלת על צ'יפה- היא מביטה על האדמה ולא עונה.
האוזן סורק אותי במבטו במבט שגורם לי לרעוד "וואו התלבשת ממש יפה, אשתי! צבע השמלה מתאים לעינייך".
אני לא יכולה שלא לגלגל את עיניי.
כמה שטויות!
אשתו? יפה? לא עם השיער והפנים האלה שלא נשטפו או סורקו כבר קרוב לשבועיים.
חוץ מזה, הירוק הזה פשוט מחריד, והוא בכלל לא מתאים לי לעיניים.
הוא שורף אותן!
"ובכן, אשתי, עכשיו כשאת יודעת מהן שתי האפשרויות שלך," אומר האוזן בחיוך נבזי "באיזו אפשרות תבחרי?".
"את האפשרות שתסתיים בכך שאני אעזוב את המקום הזה, חופשיה ממך ומצמר הפלדה הזה שאתה קורא לו שמלה ונתחיל עם האזיקים!" אני אומרת בהתרסה ומושיטה את ידיי קדימה.
אני כנראה מקרינה יותר ביטחון ממה שבריא לי, אבל הרעב, הצמא והמחסור בשינה מתחילים לגרום לי לאבד את מעט האלגנטיות שעוד נותרה בי.
האוזן צוחק מסיבה מסוימת ואומר דבר מפתיע "אומר לך מה, אמא שלי מגיעה לארוחת הערב. אם תתנהגי בשלמות כמו אשה אוהבת במשך כל הסעודה- אתן לך סוס וחרב לאחר שהיא תלך ואשחרר אותך".
אני ממצמצת בהפתעה מוחלטת.
גם ארוחה, גם כלי נשק וגם חופש בתמורה להעמדת פנים?
"מה דעתך?" הוא שואל.
"ומה יוצא לך מזה?" אני שואלת בחשד.
"זה פשוט- שאקבל את הירושה ממנה," אומר ואז מוסיף "אבל היא לא תשתכנע רק משמלה ובגדים יפים, היא תחקור אותך- וזה יהיה קשה. אסור שהיא תחשוד".
הכול, כמו תמיד, מסתכם בכסף.
אבל כך גם אצלי!
"אני רוצה אחוזים!" אני אומרת לו באומץ. "כפיצוי על החוויות הטראומטיות שעברתי בדרך לכאן בגללך".
אני מקווה שהכסף הזה יסייע לי להמשיך במסע שעד כה נחל כישלון חרוץ.
האוזן מתרגז "הצלה משוק העבדים ונתינת חרב וסוס זה לא תשלום מספיק, אשתי?" שואל. "וכדאי שתתחילי להתרגל לכנות אותי 'בעלי' כשאת פונה אליי".
"בלעדיי אין לך כלום!" אני מזכירה לו. "חמישה ש"ז ואני אהיה האישה המושלמת," ואז מוסיפה "בעלי היקר".
כשהייתי צעירה, הבטחתי לעצמי שאני לא אמכור את עצמי בתמורה לשום הון שבעולם.
זה לא נחשב, נכון?

—

נשמח לקבל תגובות וביקורות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 8

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק ח'