מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק 15

לפרק הקודם

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק ט"ו+ט"ז

—
סרינה מפתיעה אותי ואני פולטת אנקה "למה שאשקר לך, אמא?".
"שיקרת לי לגבי השרשרת, אני יודעת היכן ניתן למצוא כאלה- רק אצל המלך קוסטום! והוא שומר על אוצרותיו ולא נותן להם להתחמק מעיניו," היא עוצרת ומפהקת כאילו זה קלי-קלות בשבילה לענות אותי. "אז הסבירי לי שוב, בתי היקרה- מהיכן קיבלת את השרשרת?".
"לא קיבלתי אותה!" אני צועקת בתקווה שמישהו ישמע ויעזור לי. "היא נכפתה עליי, כעונש. אבי היה חייב הרבה כסף לחברת הספנות הממלכתית של המלך קוסטום בשל טעות בספרי החשבונות שלו. לא היה לו כסף להחזיר למלך, אז זאת התוצאה!".
לא נראה שסרינה משתכנעת מהסיפור הזה.
אולי הדרך להינצל ממצב הביש הזה הוא לפנות ללב שלה, אם קיים.
"בבקשה… אמא," אני מתחילה לבכות, דבר שלא כל-כך קשה לביצוע עכשיו. "תפסיקי… להכאיב לי".
"רוצה לספר לי את האמת?" שואלת סרינה והכאב מתחזק מעט. "שתדעי- כרגע אני מרחמת עלייך בגלל שבני אוהב אותך!".
לפחות לשקר הזה סרינה מאמינה.
אני מתפתלת בכיסא "טוב! זו הייתה טעות שלי! אבא שלי נתן לי לנהל את החשבונות של חברת הספנות בשנים האחרונות ואני עשיתי טעות. העונש הזה מגיע לי!".
בין ההתמודדות עם הכאב לבין המצאת השקרים השונים, אני מתחילה לתהות למה אני בכלל מגנה על סודם של המלך והנסיכה.
אני לא חייבת להם יותר מידיי…
סרינה פותחת את כף היד והכאב מפסיק, אני מסדירה את הנשימה ומנסה לעסות את גבי.
"רק תזכרי, בתי היקרה," אומרת סרינה בטון מאיים. "אם אני תופסת אותך עושה משהו נגדי- גם הבן שלי לא יוכל להגן עלייך מפניי וגם המשרתת החמודה שלך תסבול!".
סרינה מחכה לתגובה וכשהיא רואה שהיא לא מגיעה היא לוקחת כלי מטבח, מתחילה לחתוך סלט כאילו לא קרה כלום ומבקשת-פוקדת "עכשיו, חייכי ונכין אוכל".
האיום של סרינה ברור ואין ספק שהיא מצאה את נקודת התורפה שלי- צ'יפה.
לפני שנכנסנו לאחוזה זיהיתי את תוואי השטח האופייני ליאלדורי, אז אם אצליח להבריח מכאן את צ'יפה אולי בכלל לא אצטרך לגנוב את הטבעת והשרשרת.
אני קמה בצעד לא יציב ומצטרפת לסרינה ליד השייש.
לזכותה של סרינה ייאמר שהיא באמת מלמדת אותי מתכון לסלט שנראה מעדן ואז מוציאה פרגית עוף, מבשלת אותה ופונה להכין תרכובת של משהו שהיא קוראת לו 'ריח ניחוח שאי אפשר לעמוד בפניו'.
מההיכרות שלי עם סרינה עד עכשיו- אני בטוחה שאי אפשר…
אני לא טורחת ללמוד את המתכון, בין כה-וכה לעולם לא אכין אותו שוב.
חוץ מזה, חלק מהקסם שלו בעיניי הוא החד-פעמיות שלו.
—
ארבע שעות לוקחת העבודה הזאת, וכשאני כבר מותשת מהחקירה ומהעבודה במטבח סרינה אומרת-מצווה "בואי, הולכים לאכול!".
סרינה מסמנת על הדלת ומושיטה אליי את היד עם טבעת האודם שמנצנצת על אצבעה "את באה?".
כמה קל יהיה עכשיו פשוט להחליק אותה מהאצבע המקומטת של המכשפה הזאת ולצאת מכאן.
אבל צ'יפה…
אני מחליטה לבוא איתה ולא לעשות מהלך, לפחות לא לפני שאוכל להזהיר את צ'יפה.
נראה לי רק הוגן לומר לצ'יפה שאם לא תהיה לי ברירה- אברח מכאן בלעדיה.
יש לי משימה- אני חייבת להמשיך הלאה לאלריה.
השרשרת התחממה קצת מאז אתמול, או שאני רק מדמיינת?
בזמן שאנו יוצאות מהמטבח הענקי, קוראת סרינה לעובדי המטבח ופוקדת עליהם לקחת את האוכל ש"הכנו יחד".
בצעידה חביבה של אם ובת היא מובילה אותי לחדר אוכל מרובע בעל שולחנות עץ וכיסאות.
סרינה מתיישבת על כיסא מעוצב ונוח ליד 2 חיילים, צ'יפה עומדת לא רחוק בטווח שמיעה והאוזן יושב בשולחן מול שולחנה של אימו ומסמן לי לשבת על כיסא צמוד אליו.
באותו זמן האוכל מתחיל להגיע.
אני כל כך מותשת מהכנת האוכל ומהנוכחות המאיימת של סרינה ולכן אני מתיישבת לייד האוזן ללא התנגדות.
מיד כשאני מתיישבת, שם האוזן יד מאחורי הכיסא שלי בחיבה "לפני שנתחיל, אמא, אספר לך בשורה ששמרנו לעצמנו".
סרינה מביטה בו בהתעניינות והאוזן מחייך ומודיע בקול "אשתי בהריון מתחיל" ומביט בי במבט שאומך 'תורך'.
"באמת?" סרינה מתפלאת "חשבתי שאמרתם שאתם לא מצליחים".
אני לא מצליחה להסוות גם את ההפתעה שלי "האוזן!" אני נוזפת. "חשבתי שאנחנו לא נספר לאף אחד עד החודש השלישי!".
"כן, אבל… טוב… אני לא רואה את אמא שלי לעתים קרובות" אומר. "יש איזה רוכל שמכר לי שיקוי קסום שנותן סיכוי להריון. זה לא הריון רגיל, בכלל לא בטוח שמדובר בהריון- לכן אמרנו שלא".
"זה באמת משמח," לא ברור לי מנימתה של סירנה מה כוונתה ב'משמח'. "איזה חודש את?".
"אנחנו בשבוע השביעי," אני עונה נוותנת בהאוזן מבט מצמית. "לכן אני מעדיפה עוד לא לפרסם את המאורע".
"תשמעו, אני חייבת לומר שאני מופתעת. לא הייתי מנחשת. את ממש לא נראית בהריון!" משבחת סרינה. "את יודעת- יש מסורת במשפחתי על תכשיט שעובר מאם לבת- אשמח לתת לך אותו הערב. הוא שווה הון! זאת תהיה גם מתנתי לחתונה".
השרשרת?
הלוואי שכן!
השקר הזה יכול לפתור לי כל כך הרבה בעיות.
"עכשיו- נאכל!" מכריזה סרינה ומתחילה לאכול והאוזן מתחיל מיד אחריה.
בזווית עיניי צ'יפה מלטפת ביטנה ומביטה בי בשנאה.
אני יודעת שהיא יועדה להיות אשתו של האוזן.
האם היא מקנאת בי על השקר הזה? היא עדין כמהה אליו?
אני מרימה את המזלג ומתחילה לנקר באוכל.
כל הסיטואציה הזאת חיסלה לי את התיאבון.
כשסרינה מסיימת לאכול היא אומרת-פוקדת בחיוך "בואי לחדרי, בתי היקרה" ומתחילה ללכת.
"אבל אמא, אמרנו שאת ואני נדבר על…" מתחיל האוזן.
"אמרתי- בואי לחדרי" היא נאנחת והאוזן משתתק.
אני כל כך לא רוצה לשהות עם סרינה שוב לבד באותו חדר, אבל מחליטה לחשוק שיניים.
זהו, כך או כך זו כנראה היממה האחרונה שלי בנוכחותה.
אני קמה "אשמח קודם להשאיר הוראות למשרתת שלי בנוגע להכנות לקראת הלילה" אני מבקשת.
"אחכה לך" אומרת סרינה, מהנהנת ועולה.
אני פונה אל צ'יפה "תקשיבי לי טוב!" אני לוחשת לה במהירות. "זה לא עובד. התוכניות שלי לא מסתדרות. אם לא תהיה לי ברירה- אני אהיה חייבת להמשיך הלאה. במצב כזה, אני רוצה שתיקחי את הרגליים שלך ותברחי מפה! האוזן וסרינה יהיו עסוקים מידיי זה בזה ובי- וזאת תהיה ההזדמנות שלך לברוח מכאן. את מבינה אותי?" אני מסתכלת בעיניה.
היא מהנהנת אבל לא מביטה בי.
"תסתכלי עליי!" אני מתחננת בלחישה, מלאת רגשות אשם על ניפוץ התקווה שלה.
היא מביטה בכעס ובדמעות.
עיניה אדומות.
"אני כל כך מצטערת," דמעות עולות בעיניי. "נשארתי ללא תכנית".
מחכה לסימן אישור בעיניה, או לפחות התרככות של מבטה.
צ'יפה מהנהנת והולכת משם כשגבה אליי, כעסה מופגן מאוד.
אני שואפת שאיפה קטועה כשצ'יפה הולכת וממשיכה בעקבותיה של סרינה.
מבטי מופנה לרצפה, בתקווה שאיש לא יראה את הדמעות שמתחילות להתייבש.
—
חדרה של סרינה נמצא במעלה המדרגות בקצה המסדרון ואני מנגבת את הדמעות בשמלתי לפני שאני נכנסת.
החדר גדול ומפואר; מיטה מפוארת, מנורות, תוכי בכלוב, שטיחים, שולחן איפור וכיסא ממול הכניסה.
סרינה יושבת בנוחות על המיטה והדלת נסגרת מאחוריי באורך פלא "אז.. עכשיו כשאנו לבד, אני רוצה שתספרי לי מה את יודעת על הטבעת שעל ידי- ואל תשקרי לי!".
נראה שסרינה תמיד נמצאת צעד אחד לפני כולם.
זה כבר מתחיל להתיש אותי וכשאני עייפה- אני מועדת לטעויות.
"זו טבעת כסף עם אבן אודם מרובעת משובצת בה, ואני חייבת לציין שהיא באיכות מעולה!" אני מציינת את המובן מאליו. "היא חרוטה בכתב שעוד לא הייתה לי הזדמנות לבחון ולהבין אותו".
"זה כתב אלפי עתיק," היא מסבירה בהינף יד כאילו זה מובן מאליו. "הכתב מתאר את כוח האיזון- לפתוח ולסגור. כפי שנוכחת לדעת, כוחי רב והטבעת מסייעת לי לאזן אותו. הייתי רוצה להוריש לך אותה, אך אני חייבת לדעת שאת אמינה. האם את נאמנת לי ותעשי כל שאבקש?".
"עוד לא הוכחתי לך את נאמנותי?" אני שואלת בעלבון קל.
הטבעת תהיה שלי תוך זמן קצר אבל אני מודאגת משאלתה.
בנוסף, אם הטבעת מאזנת את סרינה, מה ימנע ממנה לממש את הרשעות שלה?
"הוכחת את עצמך כאוהבת את בני אהבת אמת כולל הקמת משפחה, הוכחת שאינך שקרנית בקשר לעברך," היא מסבירה באיטיות כאילו אני טיפשה. "אך לא הוכחת לי את נאמנותך ברמה של הורשת כוחי אלייך".
"ואיך אוכל לעשות זאת?" אני שואלת ומנסה להישמע נלהבת.
סרינה נראית מרוצה מתשובתי "הו, זה פשוט מאוד- הרגי את המשרתת שלך!".
—

נשמח לקבל תגובות וביקורות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 16

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק י"ח+י"ט