מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק 13

לפרק הקודם

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק י"ב

—
קול רם של נקישות רבות וחזקות על הדלת מעיר אותי.
"אפשר להיכנס, אשתי האהובה?" אני שומעת את קולו של האוזן האידיוט.
אני נעמדת באנקה ובמהירות מתקרבת לדלת.
כדי להגיע לטבעת ולשרשרת ההצגה חייבת להימשך!
"כמובן, יקירי!" אני עונה ומנסה להסתיר את ההתנשמות שלי.
כולי תקווה שהאוזן יתלהב מכותונת הלילה היפהיפייה שאני לובשת ומהעובדה שאני מקבלת את פניו בחיוך ובלבביות, ולא ישים לב שצ'יפה השתמשה במיטה במקומי הלילה.
הדלת נפתחת והאוזן וסרינה עומדים שם עם שני אנשים חמושים.
"בוקר טוב, יקירתי!" אומר האוזן מחבק אותי בכוח "איך עבר הלילה?".
אני קופאת תחת חיבוקו אבל שמורת על חיוך ובקושי פולטת "בסדר".
"אני שמחה לראות אותך מאושרת למרות החור הזה בו ישנת," אומרת סרינה ומביטה סביב. "בכיכרה הגדולה שלי יהיה לך הרבה יותר נוח. בואו נצא לדרך".
סרינה הולכת משם ומיד האוזן אוחז בזרועי בכוח "בלי לעשות שטויות, אשתי! הדבר הזה הוא מאוד חשוב לי. בקשי מצ'יפה שתעזור לך להתכונן".
"אתה מכאיב לי!" אני מסננת ומושכת את ידי מאחיזתו. "תשתדל לא לדאוג יותר מדיי, החופש שלי חשוב גם לי".
האוזן נוחר בבוז, סוגר את הדלת והולך.
רק עכשיו אני שמה לב שצ'יפה עומדת דרוכה.
"יהיה בסדר" אני מעודדת אותה.
היא מהנהנת ואומרת "בואי נארגן אותך, אם יש דרך לצאת מכאן- היא רק איתם".
"את לא יודעת עד כמה את צודקת" אני נאנחת.
צ'יפה ניגשת לארון הקטן והשבור ונוברת בו, לא ממש הגיוני שיהיו בו בגדים רבים כדי לבחור מביניהם.
קסם?
"מה אומרת על זה בתור בגד-מסע?" שואלת צ'יפה כשמוציאה שמלה.
אני מביטה על השמלה ומבינה שאם אצטרך להרשים את סרינה- רוב צבעי בגדיי יהיו בגווני ירוק.
השמלה הירוקה גדולה עליי, בעלת שרוולים ארוכים ושסע עמוק בצווארון כמו שאר השמלות כאן.
על החזה מבחוץ מורכב מגן מזהב, חגורת בד צהובה שקשורה בסרט אדום-דם קושרת אותו לבטני.
כשציפה מסיימת להלביש אותי אני מחפשת מקום להחביא בו נשק לעת צורך.
שום דבר!
"אני אשמח לזוג מכנסיים מתחת לשמלה," אני מהרהרת בקול. "בנוסף, בואי ניפטר מהשרוולים הארוכים- חוץ מאלה, היא נהדרת!".
נהדרת מבחינת התאמה למשימה.
"בסדר," צ'יפה מהנהנת, ניגשת לארון הבגדים המוזר ומוציאה מכנסיים ארוכים ירקרקים עם עיטורי ציורי עלים לאורך הרגליים "אבל אני חולקת עלייך בעניין השרוולים. סרינה יכולה לראות שפגעו בך- ואז הכול ירד לטמיון"
אני בוחנת את זרועותיי ונאנחת.
שפשופי האזיקים מבית הסוהר של טמריה הבירה נפתחו בעזרת האזיקים של סוחרי העבדים הקספיאסים, לא לשכוח את סימני אחיזותיהם של האוזן ואנשיו בזרועותיי שגורמים לזרועותיי להיות אדמדמים למדיי.
אני חוששת שחבורות בגדלים שונים מתחילות להתפתח מכל אירועי אמש וסביר גם להניח שאחיזתו האיתנה של האוזן הבוקר תתפתח גם היא לחבורה.
"כרגיל, את צודקת" אני עונה לה באנחה ונותנת לה לעזור לי לסיים להתארגן, תוך כדי שאני לוחשת לה על החלום ועל דברי אתניקס.
"אני בעד לברוח מכאן ליאלדורי, אבל איך תגנבי את הטבעת והשרשרת?" תמהה צ'יפה בלחש.
"אני לא אצטרך להתגנב לשם. סרינה תזמין אותי לכרכרה שלה- ופשוט אקח אותן ממנה" אני אומרת בביטחון.
"ואיך תיקחי אותן ממנה?" היא לא מבינה.
"אני אתנהג כמו מטומטמת שמעריכה רק דברים נוצצים. לפחות אחד מהם היא תיתן לי, את השני אני אקח בכוח!" אני מנסה לשכנע את עצמי שזה יעבוד יותר מאשר לשכנע את צ'יפה.
"אני מקווה שזה יצליח" אומרת צ'יפה.
"זה יצליח" אני אומרת לה בתקווה שגם אני אשתכנע.
—
כמה דקות לאחר מכן צעדים מתקרבים נשמעים באוזניי.
האוזן, ביחד עם שני מלווים חמושים מופיעים בפתח החדר.
הוא עדיין פוחד ממני.
טוב מאוד!
האוזן מושיט יד "בואי אשתי, נלך יד ביד לכרכרה".
אני נתלית על ידו ומחייכת "ניסע יחד עם אמא שלך?".
כולי תקווה.
"בהחלט" עונה האוזן ומחייך גם הוא.
כנראה שמח על שיתוף הפעולה.
"אני משערת שגם לצ'יפה יהיה מקום," אני מציינת. "אצטרך אותה למקרה שיתפתחו בעיות… אישיות".
הוא חוכך בדעתו ונותן מבט חשדני בי ובצ'יפה "בתנאי שצ'יפה תעשה את עצמה כאילו איננה שם, ברור?".
"כמובן, אדוני," אומרת צ'יפה ומהנהנת. "אתנהג כמו זבוב על הקיר".
אנחנו הולכים יחד לכיוון הכרכרה ועוברים את שטח הבניין.
אני יכולה לנסות לברוח- אבל צ'יפה תסבול וכך גם המצפון שלי הארור.
לעזאזל!
האוזן עולה על המדרגות לכרכרה אחרי סרינה ומלוויה ומושיט יד באלגנטיות לסייע לי לעלות "בואי, יקירתי, אקל על המאמץ שלך".
אני ממשיכה לשחק את התפקיד ונוגעת בידו של האוזן אבל לא נעזרת בה כדי לעלות- אלא עולה בעצמי ואומרת בחיוך "תודה, יקירי!".
דלת הכרכרה נסגרת מיד אחרי שצ'יפה עולה אחריי והכרכרה מתחילה לנסוע.
הכרכרה שונה בהחלט מכיכרת סוחרי העבדים בה הגעתי לעיירה אסטליה:
היא בעלת שמונה גלגלים גדולה ורחבה מאוד, כמעט כמו קרון רכבת מזערי!
יש בכרכרה חבית מים, חבית יין, שולחן כלים מחובר, כורסאות גדולות נוחות אחת מול השנייה, בצד יש דרגש יחיד למנוחה ומחוץ לה יש מקומות שנועדו לישיבת המלווים.
צ'יפה מתיישבת בצד הקרוב לחלון, מולה אדם חמוש שנראה שיכול להרוג אותה במכה אחת.
ליידי, צמוד אליי משמאל יושב האוזן, בצד השני שלי יושב מלווה שלו וממולי סרינה יושבת בשילוב ידיים עם ארבעה ממלוויה.
סרינה סורקת אותי מחדש במבטה וזה גורם לי לצמרמורת.
"אומר לך שוב- בחירת הבגדים שלך מצוינת!" משבחת אותי.
"כשזה מגיע מגברת אלגנטית ומהפנטת כמוך, אמא, זה אומר המון!" אני מרכינה את ראשי בענווה.
סרינה מחייכת מרוצה "אני חושבת שהגיע הזמן שאספר על עצמי. תרצי לדעת משהו ספציפי?".
"אני רוצה לשמוע הכול על אימי החדשה!" אני משווה לקולי טון מעט מופתע ונלהב. "אני לא באמת יודעת עלייך הרבה, חוץ מהעובדה שאת אמא של האוזן שלי".
אני מלטפת את ידו של האוזן בגאווה.
"הכול זה הרבה, אני כמו ספר פתוח בשבילך," היא עונה. "ממה תרצי להתחיל?".
"נתחיל עם ההווה," אני מבקשת. "מה את עושה ביום-יום? הרי בזמן החתונה שלנו היית באיי קסיפיאס, ואני לא בטוחה שהבנתי למה בעצם" אני מנסה לשוות לקולי בלבול ואולי גם שמץ של טמטום. "האוזן כל כך התאכזב שלא יכולת להגיע".
"נכון אמא," האוזן מודה ומהדק את אחיזתו בידי עד כאב "חבל שלא הגעת".
"הו, הלכתי לחפש אוצר עתיק- ומצאתי!" סרינה אומרת ומציגה טבעת כסף מעוצבת בדרקונים משני צדדיה רגליהם מחזיקות אבן אודם אדומה ובוהקת.
אני כל-כך קרובה לבריחה!
"אני שמחה שמצאת את מה שחיפשת!" אני רוכנת קדימה כדי לבחון את טבעת האודם שאני אמורה לגנוב, מעמידה פנים שידי החופשית מושטת בהיסח הדעת, לבסוף עוצרת את ידי ופונה אל סרינה "אפשר להסתכל על הטבעת מקרוב? דבר כל כך ישן… אני בטוחה שכדי להעריך אותה כמו שצריך חייבים לראות את כולה".
"בבקשה, בתי" היא מרימה את ידה ומסובבת את אצבעה כדי שאתרשם.
עכשיו גם ניתן להבחין בשרשרת המוזהבת הנמצאת על הצוואר של סרינה.
בקצה השרשרת צורת ראש נחש מזהב ואני מרגישה שהוא עצמו מביט בי.
זאת ההזדמנות שלי פשוט לברוח מכל זה!
אבל מה עם צ'יפה?
אני לא מסוגלת להשאיר אותה כאן!
מצד שני- רק נגיעה קטנה…
"אני חייבת לשאול- יש תכשיטים נוספים שאת עונדת עם רקע עשיר כמו זה של הטבעת?" אני מחייכת כדי לשחק את משחק הטמטום. "אני אוהבת לדעת מה הסיפור של חפצים, זה מעניק להם עומק בעיניי- מה הסיפור של השרשרת המהממת הזאת?".
"את השרשרת הזאת קיבלתי מאימי, והיא מאימה לפניה. אך מכיוון שאני הראשונה בשושלת שאין לה בנות- אתן אותה למישהי אחרת לפני שאמות".
כמובן, לרגע שכחתי שהיא פמיניסטית.
"ירושה…" אני ממלמלת.
היא בטח לא תיתן אותה להאוזן.
"היא יפיפייה!" אני מנסה להחמיא לה.
"תודה!" היא אומרת. "האם גם את קיבלת דבר כלשהו בירושה? חוץ ממראך ומדרך הארץ שלך כמובן…".
אני מחייכת ומביטה בקרקע בביישנות "כן, אימי הורישה לי שרשרת דומה, אבל נאלצנו למכור אותה אחרי… אחרי שהמצב הדרדר. זה שבר לי את הלב, אבל עוד יותר כאב לי על האחיות שלי, שהיו צריכות להיפרד גם הן מהמזכרות מאמא שלנו. לי לפחות נשארו כמה זיכרונות, אבל להן? להן לא נשאר כמעט כלום." החיוך מתפוגג משפתיי".
"שרשת כזאת?" סרינה נדרכת. "את יודעת במקרה מאיפה היא קיבלה אותה? או, מי לקח אותה?".
"לא בדיוק כזאת…" אני אומרת. "שרשרת מזהב עם תליון בצורת מטבע. ממה שאני זוכרת, היה בה זוהר אדמדם לא מוסבר. תמיד חשבתי שזה הזהב שממנו השרשרת עשוייה. בכל אופן, מכרנו אותה וכשניסיתי לקנות אותה בחזרה אחרי שהאוזן שלי נכנס לחיי," אני עוצרת ומביטה בהאוזן בהערצה. "הבחור בדלפק אמר שהיא נמכרה לבחור שלא גר בעיר".
"מעניין," היא אומרת. "אכפת לך אם אגע במצח שלך? זה לא יכאב".
אני מרגישה שאין לי ברירה ומהנהנת ברצון.
לא יכאב?
קשה מאוד לדעת עם הגברת הזאת…
סרינה שולחת את כף ידה ונוגעת במצח שלי ואז ממלמלת מילים.
אני מרגישה כאילו אני טובעת במערבולת, אבל, כמו שהבטיחה- זה לא מכאיב.
היא לא אוהבת שקרנים ולא משקרת בעצמה.
נקודה טובה לזכותה של סרינה!
אני רואה את כל התכשיטים שראיתי במהלך חיי- רק אחד זוהר!
כשסרינה מחזירה את ידה הכול נגמר.
סרינה מצביעה על השרשרת שנתן לי המלך קוסטום ומביטה בי בחשד.
"יש בזה כוח קסם! מה זה?" היא דורשת לדעת.
אוי לא!

—

נשמח לקבל תגובות וביקורות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 14

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק ט"ו+ט"ז