מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק 12

לפרק הקודם

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק י"א

—
בחלומי אני מרחפת בשמים, כל טמריה מתחתיי.
משום מקום צץ לפניי אדם שנראה זקן מאוד, בעל שיער לבן, הלבוש בכותונת בצבע תכלת ובחגורה מוזרה אליה קשורים פגיון ושקיקים מוזרים.
בידו האחת אוחז האיש הזקן במקל הליכה חום עשוי עץ, ובידו האחרת מלטף זקן לבן וארוך שמגיע לחזהו ועל צווארו שרשרת עם עין מנצצת זהב במרכזה.
אני נאנחת.
קוסם, זה מה שחסר לי עכשיו.
"סוף-סוף אנו נפגשים, מיס איילקס," אומר האיש וקד קלות. "שמי אתניקס, הקוסם מממלכת יאלדורי. פניי לשלום. אני מוכן להיות לך לבן ברית ולעזור לך- אם את, כמובן, תסייעי לי".
כמובן, עזרה לא באה בחינם.
אני מצליחה להבין מאוד מהר שלא מדובר בסתם חלום.
בדרך כלל החלומות שלי קטועים ומעורפלים, אבל החלום הזה הוא החלום הברור ביותר שחלמתי אי פעם.
"במה אני יכולה לעזור לך?" אני שואלת. "ובמה אתה יכול לעזור לי?".
"מיס' איילקס. אני יכול להוציא אותך מהעבדות ללורד האוזן, בתנאי שתעשי משהו בשבילי," אתניקס מחכה לתגובה וכשהיא לא באה הוא ממשיך "גנבי עבורי את טבעת האודם של סרינה".
אתניקס פונה, בעיקרון, לבחורה הנכונה- גניבה היא המומחיות שלי!
אבל לגנוב טבעת מאצבעה של המפלצת שנקרת סרינה, בזמן שאני נתונה לכל כל הרבה מעקב?!
זה יהיה קשה!
אולי איעזר בצ'יפה, למרות שאילו הייתי במקומה- לא הייתי משתפת פעולה.
"יהיה יותר מידי בוטה לשאול, אם אולי תוכל לעזור לי קצת עם המשימה הזאת?" אני מבקשת ללא רגש של חוצפה.
"אני מאמין שגנבת כמוך תוכל להתמודד- סרינה בין כה-וכה נותנת בך אמון וחושבת ששולטת בך" אומר אתניקס.
קל לדבר- קשה לעשות.
אני מהנהנת "באיזה שלב תשחרר אותי? אני מקווה שזה יהיה לפני שהם יתפסו אותי עם הטבעת, יחטיפו לי מכות רצח ויזרקו אותי לצינוק הכי עמוק שיוכלו למצוא, ללא אוכל וללא מים".
אני מתחילה להתרגל לדיבור החלום.
"גביש האודם על הטבעת הוא מפתח-מעבר". אתניקס מסביר באיטיות כאילו אני בכיתה א'. "האם את יודעת מה זה אומר?".
"זה מן הסתם חפץ קסום שאמור להקפיץ אותי ישירות ליעד מסוים כשאגע בו," אני עונה באותה הנימה. "אבל לאן?".
"אליי, לממלכת יאלדורי," הוא מחייך תוך כדי פרישת ידיים ואז מצביע למטה. "או שאת מעדיפה להישאר היכן שאת…".
אני בוחנת את העולם מתחתיי- אין ספק שזה יכול לקדם אותי מאוד למטרה שלי- אלריה, שם נמצאת הנסיכה לוסי.
"איזו ערובה תהיה לי שהטבעת היא אכן מפתח מעבר?" אני שואלת.
"איך אקח אותה ממך, אם היא לא?" צוחק אתניקס.
"אין לי ידע רב בחפצי קסם, אולי היא רק זקוקה למגע אנושי כדי לשגר את עצמה?" אני עונה ברצינות.
"כך לא עובד מפתח מעבר" משיב אתניקס וממשיך לצחוק.
אני מתעלמת מהצחוק "האם אוכל לקחת איתי עוד מישהו?".
"אם תעשי לי טובה נוספת" משיב אתניקס, הפעם ברצינות.
כמובן שכך.
"מהי הטובה?" אני שואלת ברטינה.
"קחי מסרינה גם את השרשרת שלצווארה" משיב אתניקס.
עכשיו תורי לצחוק.
את הטבעת אולי אצליח לגנוב, אבל לגנוב את השרשרת?
אין לי סיכוי!
אני מסיטה את הנושא ויורה על אתניקס שאלות בסיסיות: "איך שמעת עליי? איך גילית באיזה מצב אני נמצאת? למה דווקא אני?".
"הו, יש אוזניים לקירות בית הסוהר של המלך קוסטום,". מחייך אתניקס ואז מוסיף "איני אויב שלך, מיס' איילקס. בנוסף, איני רוצה לעצור בעדך בהצלת הנסיכה לוסי. אני דווקא מחבב אותה".
אני מושכת בכתפי.
"מה זאת השרשרת הזאת?" אני זוכרת במעורפל שרשרת ארוכה עם תיליון, אבל לא משהו מיוחד.
"השרשרת היא החפץ שנותן לסרינה את כוח הקסם," מסביר אתניקס "הטבעת מאזנת אותו".
"זה הופך את הכול להרבה יותר מסובך!" אני מודה.
גם אם לא הייתי רוצה לקחת את צ'יפה איתי, אני חייבת לקחת את השרשרת!
לא כדאי שלמפלצת הזאת יהיה כוח נוראי שכזה.
אך מה האג'נדה של אתניקס?
"מה אתה מתכנן לעשות עם הטבעת והשרשרת?" אני מתעניינת.
"ענייניי הם ענייניי, מיס' איילקס" מנפנף אתניקס את שאלתי.
"אני רק תוהה אם אני עוזרת ליצור מפלצת חדשה, זה הכול" אני אומרת בהתגוננות.
"את צריכה לחשוב- איזו מפלצת תשאיר אותך כלואה כמו חיית מחמד ואיזו לא" אומר אתניקס בפרצוף כעסני.
"אני לא מכירה אותך," אני מציינת. "כמו שהדברים מתגלגלים כרגע, נראה שסרינה הולכת לנסות להכשיר אותי להשתלט על העולם".
אולי אני מנסה לשכנע את עצמי.
"או להכשיר אותך שתהיי היד המבצעת שלה- שנענשת במקרה ונכשלת" הוא עונה.
הוא צודק.
אני נאנחת.
אבל חשוב לבדוק את הכול לפני שאבצע את ההתאבדות הזאת "אני מביאה לך את השרשרת והטבעת ואתה נותן לי ולעוד מישהי להשתגר ליאלדורי. בלי תנאים! בלי סעיפים! בלי אותיות קטנות ובלי שאלות!".
"בסדר, אבל אם את נתפסת- את לא מספרת ששלחתי אותך. זה ברור?" מזהיר אתניקס.
"כמובן," אני עונה ומהנהנת. "אז, רק לגעת באבן האודם, לומר 'ליאלדורי'- ופוף! אני ביאלדורי?".
"בדיוק!" מאשר אתניקס בהנהון. "אך זכרי, גם מי שיתלווה אלייך צריך לגעת באבן באותו זמן שאת נוגעת בה".
"אז מבחינתי עשינו עסק!" אני עונה.
"בהצלחה, מיס' איילקס," מאחל הקוסם. "אני מקווה שנתראה פנים-אל-פנים בקרוב".
לפני שאני משיבה הוא מתפוגג.
לגנוב את הטבעת והשרשרת ולברוח עם צ'יפה יהיה לא קל.
אבל אני מסוגלת לזה!
נכון?

—

נשמח לקבל תגובות וביקורות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 13

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק י"ג+י"ד