מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק 10

לפרק הקודם

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק ט'

—
דקות ספורות לאחר מכן נשמעים צעדים ואז נשמעות דפיקות על הדלת.
קולו המעצבן של האוזן נשמע מעברה השני של הדלת "אשתי האהובה, זה אני! האם אפשר להיכנס?".
אני מגלגלת עיניים- לו יש את המפתח לחדר, למה להעמיד פנים שיש לי אפשרות בחירה כאן?
"בטח אהובי!" קולי מלא חיוך בעוד שפתיי שמוטות.
האוזן פותח באיטיות את החדר ונכנס באלגנטיות "איך הייתה מנוחתך, אשתי?".
אני מזדקפת ועוטה חיוך "קצרה, אך מספקת" אני עונה בקצרה.
"אימי הגיע והיא רוצה להכירך," הוא שולח אליי יד באלגנטיות. "אלווה אותך".
אני קמה ואוחזת בידו בחביבות "זה יעבוד?" אני שואלת בשקט, מודאגת יותר מסרינה מאשר מהאוזן.
"כדאי לך לקוות שכן," הוא עונה בלחש. "כי יש לי כבר רעיון למי לשלוח אותך במקרה שלא- והוא גרוע ממני מאוד!".
"אתה לא צריך לאיים עלי. יש לי מספיק מוטיבציה להצליח גם ככה" אני מטיפה לו בלחש.
—
אנחנו יוצאים מהחדר יד ביד ונכנסים למבואה.
בין משרתים עומדת אישה זקנה נחמדה ממבט ראשון שמחייכת אלינו חיוך חמים ולבבי.
בזמן שאני צועדת עם האוזן אני סורקת אותה במבטי כדי לחפש סכנה.
גובה הזקנה פחות או יותר זהה לשלי ושיערה ארוך וגולש בצבע לבן כשלג.
היא לובשת שמלה ארוכה וירוקה מבד משובח, בעלת מחשוף ריבועי בצבע ירוק מלמעלה ועיטורים של פרחים בצבע ירקרק סביב שרוולי השמלה..
השמלה עצמה קשורה בחגורה מעור בצבע תכלת, אליה קשורים שקיקים קטנים.
על צווארה עונדת הזקנה שרשרת מוזהבת שבקצה שלה צורת ראש נחש מוזהב.
חיוכה מהפנט ואני כמעט נשבית בו- אבל אז אני נזכרת בדבריה של צ'יפה וחוזרת אל עצמי.
"אז זאת אשתך האהובה, בני?" שואלת הזקנה בהשתאות ומחייכת אליי. "לא תיארתי לעצמי עד כמה היא יפה. ועוד איזו שמלה מהממת ותסרוקת מדהימה".
"גברתי" אני קדה בנימוס.
היא מחייכת "וגם מנומסת, טוב מאוד! אבל אל תקראי לי 'גברתי'. את יכולה לקרוא לי 'אמא'. מה שמך?" .
אני מחליפה את המילה 'גברתי' במילה "אמא" וטועמת אותה על לשוני "שמי ליהד, אמא".
זה מוזר…
המשפט כולו שגוי מיסודו!
"מדוע אנחנו סתם עומדים כאן?" קוטע האוזן ועל זה אני מודה לו בליבי. "את בטח מותשת מהמסע, אמא. בואו נלך לארוחה שליהד הכינה לך"
"אני באמת רעבה, ואשמח לשמוע עליכם הכול" מהנהנת 'אמא'.
הכנתי אוכל?
"אני מאוד מקווה שהאוכל יערב עלייך" אני אומרת ותוהה אם אצליח לזהות בעצמי את מרכיבי הארוחה.
האוזן האידיוט לא היה יכול להזהיר אותי מראש? לתת לי מתכונים?
אנחנו והמלווים של סרינה מגיעים לחדר אוכל ענקי ביותר.
שולחנות אוכל כאן ושם אבל רק אחד מסודר מלא בכל טוב.
סרינה מתיישבת על כיסא בקצה השולחן, שני מלוויה לידה "שבו, למה אתם מחכים?".
האוזן מתיישב במהירות בקצה השני ומציע לי כיסא צמוד לכיסאו.
"תודה יקירי!" אני אומרת בחיוך ונותנת להאוזן לדחוף את הכיסא בזמן שאני מתיישבת.
אני מקפידה להביט בו במבט רך ואוהב, כאילו אני לא מסוגלת לסבול שנייה אחת מבלי לראות אותו.
סרינה מתחילה לאכול ללא בקשת רשות כאילו המקום שייך לה, האוזן מצטרף אליה. מדובר בכבד אווז עם תפוחי אדמה ברוטב מוזר.
"אשת חייל! אישה טובה שמבשלת טוב!" משבחת סרינה בין ביס לביס. "אך למה את לא אוכלת, יקירתי?".
"אני אהיה כנה, אמא," אני אומרת בחיוך, מרעידה קצת את היד שאוחזת במזלג שלי ולוקחת נשימה עמוקה. "אני פשוט כל כך מתרגשת!".
העוף שאכלתי לפני כמה שעות לא קרוב אפילו לטעם השמימי של כבד האווז.
במהלך חיי בקושי יכולתי להרשות לעצמי לקנות כבד אווז, אבל טעמתי אחד פעם- המחיר שווה את הטעם וההשקעה.
כשמסיימת סרינה את המנה שלה, בלי לחכות שנסיים את המנות שלנו, היא אומרת "אז, ספרי לי על עצמך, ליהד. אני רוצה לדעת הכול על הבת שאף-פעם לא הייתה לי".
אני בולעת, מניחה את הסכו"ם ומנגבת את פי בביישנות.
איזו אישה גסת רוח!
"וואו, איפה להתחיל? אמ… אני בת 25, במקור מטמריה הבירה. אני הבכורה מבין שלוש אחיות. אימי נפטרה כשהייתי בת שבע ואבי הוא רואה חשבון. אמ… אני אוהבת מאוד לבשל, כמו שאת בטח כבר יודעת… ונראה לי שזהו!" אני מצחקקת ומושכת בכתפיי.
"ואיך הכרת את בני היקר?" שואלת.
"אה, הוא ממש הציל אותי!" אני מביטה בהערצה בגבר הזר היושב לידי. "הסתובבתי בשוק של טמריה הבירה כדי לקנות כמה מחברות לאבי. כשניסיתי לשלם על המחברות, הבחנתי בכך שהארנק שלי נעלם! הצלחתי לזהות את הפרחח הגנב והתחלתי לרדוף אחריו. לצערי, חברת הספנות שעבורה עובד אבי עומדת לפשוט את הרגל בשל מספר אירועי מזג אוויר מצערים והיינו זקוקים לכל מטבע. לא שמתי לב, ונתקלתי בהאוזן היקר, ממש כך. הכייס ברח, אבל האוזן הואיל בטובו לשלם על המחברות וליווה אותי הביתה. ג'נטלמן אמיתי!" אני מוסיפה. "בכל אופן, הוא נשאר לארוחת ערב, ומשם השאר היסטוריה" אני מצחקקת. "אנחנו תמיד אומרים שהוא בא בגלל היופי, אבל נשאר בגלל האוכל".
סרינה מביטה בי במבט בוחן.
מבט לא בוטח.
יכול להיות שדיברתי יותר מדיי במהירות?
האוזן שם לב לכך ורוכן כדי לנשק אותי, אבל אני מעמידה פנים שאני לא שמה לב ומסיטה את מבטי לעבר סרינה.
יש גבולות בהצגה הזאת שאותם אני לא מוכנה לחצות!
הנשיקה של האוזן נוחתת על לחיי.
"הו, תודה אהובי!" אני אומרת בהפתעה מדומה ומחייכת.
בתמורה, אני מלטפת את פניו של האוזן.
בחילה מתחילה לעלות בגרוני.
"אני, כמו שאת רואה אמא, לא יכול לחיות בלעדי אשתי היפה והנפלאה," אומר האוזן. "החתונה שלנו הייתה מדהימה! באו מלא אורחים, הביאו מתנות, איחלו ברכות. חבל שהיית באותה העת באיי קסיפיאס".
"באמת אולי בגלל זה לא שמעתי על החתונה," תוהה סרינה ואז שואלת "ובכן, את מתכוונת להוליד ילדים בקרוב?".
אני מרגישה שאני מסמיקה, לזה לא הייתי מוכנה! "אנחנו… מנסים," אני מגמגמת ואוחזת בידו של האוזן. "גם לאמא שלי היה קשה מאוד להיכנס להריון, אבל אנחנו לא מוותרים!" קולי מלא תקווה מדומה.
"אני מקווה שזה יצליח לכם. ילדים זה חשוב, בעיקר בנות!" היא מחייכת אליי. "לדעתי, הגברים יותר מדיי בוטים וטיפשים ואילו הנשים צריכות לשלוט. את מסכימה?".
עם המוניטין של סרינה, אני מחליטה שחשוב מאוד לזרום איתה.
"אני כל כך שמחה לשמוע אותך אומרת את זה!" אני אומרת באנחת רווחה. "את צודקת לחלוטין! כלומר, לא צריך לחפש הרבה סיבות לכך ששלטון הגברים מיצה את עצמו. העולם סביבנו כל כך גס וקדמוני! אני מאמינה שהגיע הזמן להתחיל להתקדם לחברה מעודנת בהרבה. לצערי הרב, לא היו לי הרבה הזדמנויות לממש את כוחי כאישה, אבל אני מנסה איפה שאני רק יכולה".
"אני מסכימה" היא קמה. "ובנימה זאת- אני רוצה לדבר איתך בפרטיות. תקראי לזה 'שיחת נשים' בסדר?" היא מסתכלת במבט מאיים על האוזן.
האוזן מביט בי באותו מבט "בטח, אמא, אשאיר אתכן לבד" והולך.
כשהאוזן נעלם מעינינו וצעדיו אינם נשמעים יותר סרינה פתאום מתקרבת אליי עם מבט מאיים על פניה שגורם לי לצמרמורת "אז… מה באמת הסיפור שלך, גברתי? ואל תעבדי עליי! אני שונאת שקרנים!.

—

נשמח לקבל תגובות וביקורות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 11

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק י"א