מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק 8

לפרק הקודם

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק ז'

—
"שלושה ש"ז" אומר האוזן.
למה נראה לי שהוא מרוצה מההתמקחות?
"ארבעה!" אני חייבת להתמקח.
"בסדר, ארבעה," האוזן שולח יד ללחיצה. "אבל אם את נכשלת את מוחזרת לשוק העבדים".
במקום ללחוץ את ידו, אני מושיטה את מפרקיי הכבולים.
האוזן פונה לאנשיו "קחו אותה מכאן להתארגן ותביאו לה משהו שיסתיר את סימני האזיקים".
אחר כך הוא פונה אליי "אימי תגיע עוד ארבע שעות, כדאי שתהיי מוכנה ומשכנעת".
אני מרימה את גבותיי בהפתעה.
"אתה לא מתכנן לבלות עם אשתך את ליל הכלולות שלך? טוב, בערך. אני חייבת לדעת עליך הכול, אחרת איך אהיה אישה משכנעת?".
"קודם תתארגני," אומר האוזן שכנראה שכבר חשב על העניין הזה. "אגיע עוד כשעה ונתחיל לתכנן תכנית פעולה".
אני נאנחת בתגובה.
במילים אחרות – הוא יגיע לתת פקודות.
אני הולכת עם אנשיו, עדיין באזיקים- דבר שכבר מעצבן אותי.
הם 'מלווים' אותי לקומה הראשונה ומכניסים אותי לחדר גדול בו מקלחת, כיסא עם שולחן איפור, מראה בקיר ומיטה שנראית לא ממש נוחה שצמודה לחלון מסורג.
הדלת ננעלת מאחוריי.
שוב אני אסירה!
מיד אני מבחינה שאני לא לבד- בצד הדלת עומדת נערה גבוהה וצנומה בעלת שיער גלי קצר שחור ועליו מטפחת לבנה, לבושה בבגדי משרתת הדומים לבגדים של צ'יפה- רק מבד יקר מעט יותר.
ממבט קרוב אני רואה שבאחת מאצבעותיה טבעת נישואין כסופה.
הנערה מביטה בי במבט לא מסופק וידיה במותניה "אז אותך הם הביאו. טוב… בחרת בשמלה טובה, ייאמר לזכותך, אבל יש לנו הרבה עבודה כדי להגיע לרמה ממנה הגבירה-האם, תתרשם. במה תרצי להתחיל?".
"באזיקים" אני מושיטה ידיים.
היא נאנחת "כמובן" לוחשת משהו והאזיקים נפתחים.
קוסמת?
"מקלחת" אני עונה בלי שהיא שואלת.
זוהמת הכלא של טמריה הבירה עוד דבוקה לעורי והיממה האחרונה תרמה גם היא לתחושת הגועל הכללית.
בזמן שהבחורה ממלאת עבורי את האמבטיה אני בוחנת את שולחן האיפור- אני יודעת להשתמש רק בחלק קטן ממה שמונח על משטח העץ.
אחרי שאני מקלפת מעצמי את כל הזוהמה, אני מתיישבת, עטופה במגבת מול המראה.
"אוי ואבוי!" היא קוראת ומסתערת על הגבות שלי.
כשהיא מסיימת, עורי מעקצץ ואדום.
"ועכשיו לשיער" היא מצהירה.
השיער שלי מוברש, מתייבש ונאסף על ראשי.
לשם שינוי, התלתלים הממסגרים את פני לא נוקשים לחלוטין.
משם היא ממשיכה במיומנות לאפר את פניי.
"השיזוף הנורא הזה!" היא ממלמלת. "צלקת איומה!" נותנת עוד ביקורת.
חבורה ישנה על לסתי נמחית בהינף מברשת ולאחר זמן של עינוי מוחלט היא מטפלת בעפעפיים.
אני מביטה בבואה המשתקפת במראה.
זאת אני- אבל נראית מעודנת יותר, זוהרת יותר ולמען החופש שלי- מקווה שגם מתורבתת יותר.
"ועכשיו השמלה" היא אומרת ומכינה אותה כך שאוכל להשתחל אליה בעזרתה.
עד עכשיו נתתי לה לעשות מה שהיא רוצה עליי, אבל את השמלה אני אלבש לבד!
אני חוטפת את צרור הבד מידיה ומסתגרת בחדר האמבטיה.
אחרי מאבק פיזי ונפשי קצר, אני לובשת את השמלה ונזהרת על האיפור העדין.
כשאני יוצאת, היא כבר מוכנה עם מספר מגוחך של צמידי זהב, אותם אנחנו עונדות על ידיי במטרה להסתיר את סימני השפשוף.
אזיקי זהב אמנם, אבל אזיקים.
נשמעות דפיקות בדלת וקולו של האוזן נשמע "את מוכנה, אשתי היקרה? אפשר להיכנס?".
"כמובן, אהובי!" אני קוראת ללא היסוס בקול מתקתק.
הוא פותח את הדלת עם שני אנשים מאחוריו הלובשים בבגדי משמר וחמושים בנשק , פניו מחייכות "אני שמח שאנחנו מבינים אחד את השנייה, אשתי היקרה, עכשיו בואי נתיישב ונבנה את סיפורנו".
האוזן מתיישב על כיסא ומסמן גם לי להתיישב.
אני מנסה לתרגל את ההצגה, מתיישבת בחינניות על המיטה העלובה וטופחת על השמיכה, מסמנת לו לשבת ליידי.
צמידי הזהב מצטלצלים זה בזה, וקשה לי מאוד להתעלם מהם.
"תודה על המתנה הזאת אהובי!" אני אומרת בלי זכר למתקתקות שהייתה שם קודם ומציגה את הצמידים.
אני מתחילה לבנות את הסיפור "מאז שנתת לי את הצמידים האלה לרגל אירוסינו, כל אישה שרואה אותם מקנאה בי".
הוא מחייך "אני אעשה בשבילך הכול, אשתי!" מצהיר.
בטח….
כשזה גם בשבילו.
"טוב," אני מתחילה. "שמי ליהד, אני בת עשרים וחמש. נפגשנו במהלך אחד מהמסעות שלך לטמריה הבירה".
"נשמע טוב" הוא אומר.
אני ממשיכה "חיפשת בשוק מזכרת להביא לאמא שלך, אבל פתאום נתקלת בי, פיזית.
ניסיתי לתפוס כייס שגנב ממני את הארנק שלי- ובמקום זה נתקלתי בך, ג'נטלמן אמיתי!
שאלת למה אני כל כך נסערת והסברתי שכל הכסף שאבא שלי הביא לי כדי לקנות לו מחברות חדשות היה בארנק הזה- אז קנית לי את המחברות המדוברות והצעת ללוות אותי הביתה כדי להשרות עליי תחושת ביטחון.
בבית פגשנו את אבי, רואה חשבון של חברת ספנות שמתחילה לפשוט את הרגל, שהזמין אותך להישאר לאכול איתנו, והסכמת.
שמת לב שאין לנו משרתים או טבחים, אלא אני זו שמתחזקת את משק הבית.
בישלתי לנו ארוחה נהדרת בעודי מסבירה איך אמא שלי נכנעה לפני כמה שנים למחלת השחפת.
אחרי אותו יום חזרת שוב ושוב, עד שהבנו שנינו שמצאנו את החצי השני שלנו.
שנינו יצאנו נשכרים מכל הסיפור- לי יש את הזכות לחיות איתך כאן, ולך יש אישה אוהבת, בעלת יכולות ניהול משק בית, כולל ניהול ספרי חשבונות" אני נושמת עמוק. "שאלות? הערות?".
"נשמע מקסים ומשכנע," אומר האוזן. "ואם היא תשאל אותך שאלה על מה את עושה, מבחינה רגשית, כשאני במסעותיי?".
"הו, קשה לי כל כך להיות רחוקה ממך למשך תקופות כל כך ארוכות- אז אני בעיקר מנסה להטביע את צערי בעבודה ומקווה בכל פעם מחדש שתחזור הביתה בשלום" אני אומרת באופן דרמטי.
"נקווה שהיא לא תפתיע אם שאלות שלא חשבנו עליהם…" אומר האוזן בדאגה ואז מביט על השעון "צ'יפה, תביא לה אוכל ואעלה ללוות את ליהד כשאימי תגיע".
אני לא מתנגדת לאוכל לפני ה'הצגה' וקדה באלגנטיות עם שמלתי המזעזעת בתגובה.
להתראות, אשתי האהובה! אתגעגע" אומר וקם מהמיטה.
"גם אני, אהובי!" אני אומרת בתגובה.
אני צריכה להתאמן כדי לצאת מכאן.

—

נשמח לקבל תגובות וביקורות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 9

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק ט'