מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק 16

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק י"ז

—
לזה אני בהחלט לא ציפיתי!
"זה מה שיוכיח את נאמנותי? להרוג נערה חסרת חשיבות וניתנת להחלפה?" אני מנסה להוריד מערכה של צ'יפה. "אני בטוחה שיש לך אנשים אחרים שאת מעדיפה ש… יסולקו מדרכך, אנשים שאולי רוצים לדכא אותך… לקחת ממך את כוחך… את העוצמה שאת".
"את מי את מציעה?" סרינה אומרת בהבעה שאני לא מצליחה לפענח.
"האוזן לא סיפר לי עלייך מספיק כנראה," אני עונה, זה דיי נכון. "כי אני לא מאמינה שלאישה מרשימה כמוך אין אויבים, או לפחות כאלה שבנך מכיר".
למרות ידיעתי על הקוסם אתניקס אני מתעלמת ממנו.
סרינה לא צריכה לדעת שהוא יצר איתי קשר.
"הוא לא סיפר לך עליהם מכיוון שהוא עצמו אחד מאויביי" היא מסבירה.
זה לא ממש הפתיע אותי שהיא יודעת את זה.
האוזן הוא מרושע וחמדן והוא לא ממש מצליח להסתיר זאת.
"האם תבחרי להרוג אותו?" היא מציעה.
אני שונאת את האוזן, באמת ובתמים.
אבל האם מגיע לו למות על פשעיו?
לא בטוח..
בוודאות מגיע לו למות יותר מאשר צ'יפה! אך מצד שני, צד חשוב ביותר- האוזן הוא כרטיס היציאה שלי מכאן.
בשביל ההצגה, אני אמורה לאהוב אותו.
"רק לא האוזן שלי!" אני מייבבת. "רק לא בעלי האהוב!".
סרינה בוחנת את התגובה הזאת ואני שואלת בזעזוע "איך האוזן, האיש הטוב מכל הגברים בטמריה, הפך לאחד מאויבייך?".
"הוא חפץ בכל ההון שרכשתי במהלך חיי, זה ידוע. הוא ישיג זאת בכל מחיר. את יודעת כבר שאני בעד הורשת ההון והשליטה לנשים ולא לבעלים. הוא יעשה עם כספי רק צרות, ואם היה יכול- היה הורג אותי ואותך מיד לאחר מכן!" היא מסבירה כאילו זה דבר של מה בכך. "אם את רוצה שאאמין בך, אני נותנת לך לבחור- בעלך או המשרתת שלך".
עכשיו אעבור לאקט השני "עכשיו שהכרתי אותך, התחלתי להבין… האוזן… הוא מנסה לשלוט בי. הוא תמיד ניסה לשלוט בי, למרות הכוח שיש לי. גם התינוק הזה…" אני מניחה יד על בטני ומספרת את הדברים כאילו אני מחברת סוף סוף פיסות פאזל. "התינוק הוא הדרך של האוזן לשלוט בי. כשהוא ייוולד… אהיה שלו לעד! תמיד יהיה להאוזן קלף מיקוח עליי".
בפועל, אני פשוט מנסה למצוא עוד תירוצים להרוג אותו.
"אני לא יכולה לחיות תחת שלטונו של האוזן" אני מסכמת לסרינה.
"אם כך, בלילה את הולכת להרוג את האוזן ולאחר שתעשי זאת- אתן לך את הכוח," פוסקת סרינהן מושיטה את היד ללא הטבעת "האם סיכמנו?".
"סיכמנו" אני לוחצת את ידה ומנסה להתעלם מהבחילה.
הלילה לא אהרוג אף אחד!
הלילה צ'יפה ואני יוצאות מכאן, אני לא זקוקה לעזרתו של אתניקס.
"ואני מזהירה אותך שוב, בתי היקרה," סרינה לוחצת חזק יותר וזרועי מתחילה לכאוב. "איני אוהבת שקרנים!".
אני מהנהנת ומחייכת, מצליחה בקושי להתעלם מהכאב.
"עכשיו צאי והתחילי בעבודה, אני הולכת לישון" אומרת-מצווה סרינה והדלת נפתחת מעצמה.
אני כמעט נמלטת מחדרה של סרינה ומנסה למצוא את החדר שלי.
במסדרון אני מבחינה בחלון, מסורג כמובן, בו אני רואה שכבר לילה.
התליון שלי מתחמם ואני בודקת אותו– הכוכבים בו מתקבצים למשפט הכתוב באדום 'עוד 13 ימים'.
נהדר!
—
אני פונה לאחד השומרים שבהם אני נתקלת תוך כדי ניסיון להחניק את נשימותיי המהירות.
"אתה יודע איפה אני אמורה לישון?" אני שואלת.
"מה זאת השאלה המצחיקה הזאת?" הוא צוחק ומצביע על דלת. "בחדר שיועד לזוג הנשוי, כמובן".
"והיכן נמצאת המשרתת שלי?" אני שואלת בקוצר רוח, מאמינה שלא שיכנו אותה בחדר המיועד לי ולהאוזן.
"בחדר המשרתים, במרתף" הוא עונה כאילו אני מטומטמת.
"תשלח מישהו שיקרא לה בבקשה. ארצה לפגוש אותה בחדר הרחצה, שתעזור לי להתכונן…" אני רומזת, לא ממתינה לתשובה מהשומר והולכת למצוא את חדר הרחצה.
אני שומעת את השומר אומר "מייד גברתי" ואת קול צעדיו המתרחקים.
לא עובר זמן רב עד שאני מוצאת את חדר האמבטיה.
החדר גדול ו"משוכלל" יותר מאשר באחוזתו של האוזן במכשיריו וסבוניו.
תוך ארבע דקות מגיעה גם צ'יפה לחדר הרחצה.
"צ'יפה!" אני מתנשפת וסוגרת אחריה את הדלת. "תודה לאלים! את בסדר?".
"בסדר, יחסית למקום הנוראי הזה" היא נאנחת.
אני מהנהנת בהבנה ואומרת "אנחנו יוצאות מכאן הלילה. את מבינה אותי?" אני לוחשת ומנסה להפיח בה תקווה חדשה.
אולי עצם השיתוף שלה בבריחה יגרום לה כלסלוח לי על קודם…
"איך?" מתעניינת צ'יפה.
"דרך החלון, דרך הדלת הראשית… זה עוד לא לגמרי ברור וזה גם תלוי מאוד במה שיקרה תוך כדי," אני מעודדת אותה ואת עצמי. "אבל הלילה אנחנו חייבות לברוח מכאן, אין לנו ברירה! תסכימי לעזור לי?"
"מה אני צריכה לעשות?" היא שואלת.
"נתחיל בלמצוא ציוד," אני מדגישה. "כלי נשק, חבלים ואולי גם אוכל ומים להמשך. נצטרך גם מידע- כמה שומרים יש כאן, מה הרגלי האבטחה והעיקר- לאן נוכל לברוח".
אם אדע את כל אלה אני מאמינה שנצליח.
פריצה זה דבר שאני טובה בו.
"יש בעיה," מציינת צ'יפה. "זאת הפעם ראשונה שאני כאן, אני לא מכירה את המקום טוב כל-כך".
"אבל המשרתים כן" אני רומזת לה.
"את רוצה שאפלרטט עם המשרתים?" צ'יפה נדהמת ונחרדת מבקשתי. "האוזן היה מספיק לי, תודה".
"אל תעשי משהו שאת לא מוכנה לעשות!" אני מנסה להרגיע אותה. "בניגוד למה שכולם חושבים- אני לא יכולה לומר לך מה לעשות. אבל אני כן אגיד לך דבר אחד- או שנברח מכאן הלילה, או שאצטרך להרוג אותך או את האוזן בהוראת סרינה".
ממה שהבנתי ממנה עד כה, עדיין יש לצ'יפה רגשות כלפי האוזן ולכן אני גם לא מציינת שהיא הייתה החלופה.
צ'יפה חוככת בדעתה ואז משיבה "אהיה לייד חדרכם עוד כשעה, בינתיים אאסוף מידע".
"תודה לך, צ'יפה!" אני אומרת ומחבקת אותה.
היא מתנתקת תוך רגע, מהנהנת והולכת.
כתפיי מרגישות הקלה ואני מחייכת כשאני רואה אותה מתרחקת במסדרון ללא מישהו שעוצר בעדה.
אני סוגרת את הדלת אחר צ'יפה ונשענת מבפנים עליה.
שעה היא פרק זמן ארוך מאוד וכולי מותשת!
לא אוכל להתחבא כאן לנצח וכנראה שהאוזן יתהה איפה אני.
אני מחליטה ללכת לחדר המשותף שלי ושל האוזן, כדי שלא נסתכן בכך שיתפוס את צ'יפה איתי.
בדרך אני נושאת תפילה שהוא יאפשר לי לצאת בזמן.
—
כשאני נכנסת לחדר המשותף לי ולהאוזן אני רואה את האוזן על המיטה הזוגית לבוש בפיג'מה מפוארת. כלי הנשק שלו ושריונו על הרצפה לידו.
החרב קורצת לי– שליפה אחת וזהו!
"שלום, אשתי האהובה!" אומר בחיוך. "איך עבר יומך?".
"זוועה," אני נעמדת בשילוב ידיים ליד דלת החדר. "ואיך עבר היום שלך?".
"את צריכה לומר 'איך עבר היום שלך 'בעלי היקר'," הוא מתקן. "והיום היה מותח, מאוד מותח, אבל אני חושב שהצלחנו לעבור את המבחנים של אמא שלי. מה את חושבת?"
"אם כן, למה שאלמד לקרוא לך ככה?" אני שואלת. "ומה לגבי ההבטחה שלך?"".
"ההבטחה שלי הייתה שברגע שאקבל את הירושה אשחרר אותך," מתרגז האוזן. "האם ראית את אימי נותנת לי אפילו ש"ז אחד?".
"היא מתכננת את זה," אני משקרת במצח נחושה. "היא הבטיחה לי שאחרי החתונה מחר היא תעביר את כל רכושה אליך. היא מאוד מרוצה מכך שמצאת אישה כמוני".
"אז תצטרכי להיעזר בסבלנות עד אחרי החתונה, אשתי," הוא אומר את המילה האחרונה באיטיות ובהדגשה ואז שואל "למה את עומדת שם?".
"כי אני לא רוצה להתקרב אליך" סוף סוף אני כנה.
"אם תמשיכי להתנהג בצורה הזאת- ההצגה לעולם לא תעבוד, לא אקבל ירושה- ואת יודעת את ההמשך… זה מה שאת מעדיפה?" הוא מאיים.
"האוזן…," אני נאנחת ועוצמת את עיניי. "בבקשה, בוא רק נעבור את הלילה הזה בשקט ובנחת והכל יהיה בסדר. אני מבטיחה."
"בסדר, רק זכרי- ההצגה חייבת להימשך!" הוא רוטן מתהפך על הצד הנגדי לכלי הנשק ונרדם.
אני כל כך שמחה שהוא הקשיב לי.
האיש הזה נרדם מאוד מהר יחסית ללוחם, אבל כרגע זה לטובתי.
למרות שאני ממש רוצה- אני מחליטה לא לגעת עדיין בכלי הנשק בשל העובדה שהאוזן נרדם ממש עכשיו.
ככל שיעבור הזמן, שנתו תהיה עמוקה יותר והסיכויים שהוא ישמע את צלצול המתכת יפחתו.
אני מחליקה אל הרצפה בשקט, נשכבת על השטיח הצמוד ומחכה לצ'יפה.
—
כעבור יותר משעה, בזמן שאני מיוסרת מרוב מתח, בין נחיורותיו של האוזן אני שומעת לפתע את לחישתה של צ'יפה "אני כאן".
אני פותחת את הדלת בשקט, מתגנבת החוצה, סוגרת מאחוריי את הדלת ורואה את צ'יפה מולי כשראשה מביט על הרצפה בתבוסה.
"מה גילית?" אני שואלת במתח.
"אני מצ… אני מצטערת" היא אומרת בנימה עצובה ומתחילה לבכות.
אני לא מבינה את פשר התנהגותה ופתאום אני מרגישה את גופי מתכווץ בכאב. זה גורם לי לרצות לצרוח, אך אני לא רוצה להעיר את האוזן ומצליחה להשמיע רק ציוץ.
גופי מסתובב לאחור מעצמו ואני רואה את סרינה בכותונת לילה, מחייכת ואומרת בזלזול "הולכת לאנשהו, בתי היקרה?".
"מה פתאום!" אני אומרת. "הייתי עם האוזן שלי ועמדתי לישון כשצ'יפה קראה לי".
סרינה מתעלמת מדבריי "אנשיי חקרו את המשרתת שלך כשרחרחה יותר מדיי. והיא, ללא יותר מדיי.. שכנועים, סיפרה לנו הכול!".
אני לא יודעת אם לכעוס על צ'יפה על כך שגילתה לסרינה את ניסיון הבריחה, או לרחם עליה בגלל העינויים שעברה.
"אני אוותר לה מכיוון שהיא שיתפה פעולה," ממשיכה סרינה. "אך את, ששיקרת לי שוב ושוב למרות אזהרותיי- לא תצאי מזה בקלות! את באה איתי!"
גופי משתחרר אבל שני שומרים מחזיקים בידיי.
היא פגעה בצ'יפה!
אחרי כל מה שעשיתי כדי לשמור עליה, המפלצת הזאת פגעה בצ'יפה!
"תשחררו אותי!" אני צועקת ומתחילה להיאבק "האוזן! תתעורר!".
"כפי שהבטחתי לך- גם הבן שלי לא יוכל לסייע לך," אומרת סרינה באנחה כשגבהמופנה אליי. "הוא תחת כישוף שינה זמני".
האחיזה קשה מדיי בשביל להיאבק ואני נגררת משם לחדרה של סרינה.
זה הסוף שלי!
—
הדלת של חדרה של סרינה נסגרת וננעלת מאחוריי לאחר שאנשיה יוצאים.
רק היא ואני כאן- אני יכולה להרוג אותה וזהו!
"אז… מה נעשה איתך?" סרינה תוהה ואז מצביעה עליי. "אולי נתחיל מזה שתספרי את כל האמת?".
אני כורעת מכאבים על הרצפה.
מובסת.
הלוואי שצ'יפה מתכנתת עכשיו את הבריחה שלה מכאן, אני כבר לא יכולה לעזור לה.
יותר מזה- אני מקווה שהיא לא תנסה לעזור לי.
"לא משנה מה אני אספר," אני מתנשפת. "את ממילא תעני אותי כדי לנסות לדעת מה האמת. אבל אם לא שמת לב, עד עכשיו- זה כמעט ולא עבד לך! אנשים ישקרו לך כדי לרצות אותך, כדי להפסיק את הכאב.".
סרינה מגחכת "אז ספרי לי, ואדלג על העינויים… טוב, על העינויים שקשורים לזה".
אני צוחקת בציניות "את לא מקשיבה לי? בדרך הזאת לעולם לא תגלי את האמת! תמיד רק אנסה לבנות את הסיפור שיתאים למה שאת רוצה לשמוע…." אני צוחקת שוב ומוסיפה "החלק האירוני הוא, שהבן שלך הוא היחיד שמוכן להתנגד אלייך. הוא ממשיך להשליך את עצמו על מטרה אבודה מראש, אבל הוא לא חושש ממך. למה?".
הגוף שלי נמתח מעבר לכוחותיי, כאילו מנסים להאריך אותי כשסרינה מביטה בי בזעם "אל תצחקי עליי, ילדה! את לא יודעת מהי עוצמת כוחי! אני יכולה לרסק אותך בהינף יד! מה האוזן מתכן?".
אני מתעלת את הכאב לצחוק בניגוד להוראותיה של סרינה "זה לא ברור? הוא רוצה את הירושה שלו. לזה הוא שואף כבר שנים!".
"בסדר, אם זאת הדרך שלו להוכיח את אהבתו אליי- הרגי אותו ואשחרר גם אותך. האם הבנת?" היא מצווה.
"לא, לא הבנתי!" אני ממשיכה לחייך אבל נושכת את שפתיי מתוך כאב עד שאני טועמת דם. "מה הקשר בין הטווח שלו, שכבר הפכה מזמן לאינטרסנטית, למוות שלו בידיי?".
"אם הוא ייהרג על ידיי- זה יכתים את שמי. אך אם לא תהיה הוכחה שזו אני- אוציא אותך לחופשי," מסבירה ואז מצווה שוב "הרגי אותו".
"כי מותו של בעלך לא מכתים את שמך כבר," אני מקניטה אותה. "ממילא יחשדו בך. בנך שלך, מת בביתך לאחר שהוזמן, אחרי שבעלך מת גם הוא. אם לא יחשדו בך- יחשדו בי ואז החופש שאת מציעה לי יהיה שווה לאגורה שחוקה!".
אני מתחילה להבין שאין לי מוצא מהסיטואציה הזאת.
הברירה היחידה שכנראה תישאר לי היא הטבעת.
הכאב בגופי גואה בזמן שסרינה שואלת "אז מה את מציעה, חכמולוגית?".
אני נאנקת "תני לו חלק מהירושה. תורידי אותו ממך. תגידי לו שבזבת את רוב הכסף במהלך מסעותייך. הוא ירד לך מהגב, וגם ממני, ולא תצטרכי לשמוע ממנו או ממני יותר. תאמיני לי, אין דבר שהוא רוצה יותר מאשר לנתק ממך את הקשר".
"את יודעת מה- את צודקת! אוריד אותו מהגב שלי" היא מפסיקה את העינוי ואני נופלת על הצד ומתנשפת בהקלה.
סרינה קוראת "צ'יפה, בואי רגע ילדתי!".
צ'יפה מגיעה מייד, נראה שהיא מוכנה למסע.
היא מביטה בי בעצב אך לא אומרת דבר.
"יש לי משימה שתאהבי- אני רוצה שהבן שלי לא יקום חי בבוקר" אומרת סרינה. "תעשי את זה?".
צ'יפה מחייכת מהנהנת והולכת.
הציות העיוור של צ'יפה פוגע בי יותר מכל עינוי שסבלתי עד עכשיו מסרינה, אבל לפחות מהאוזן נפטרתי.
"באשר אלייך, בתי היקרה," סרינה גוהרת מעליי. "איזה עונש את חושבת שמגיע למי שמשקר למרות אזהרות חוזרות ונשנות?".
הרוח יוצאת לי מהמפרשים ומתחלפת במה שנראה כמו טירוף.
"חופש!" אני עונה ומסתערת עליה בטירוף וחוטפת ממנה בנשיכה את הטבעת.
סרינה קוראת בכאב ואני צורחת עליה "לשדה כמוך מגיע להירקב בגיהינום!".
מיד אני עונדת את הטבעת על הקמיצה של ידי הימנית, עוצמת עיניים ולוחשת "לממלכת יאלדורי".
כולי תפילה שזאת לא עוד תרמית.
אני נבהלת לרגע שזה לא עבד כשאני שומעת את צרחתה הזועמת של סרינה "תחזירי לי את הט..".
אבל אז הכול נעשה שקט.

—

נשמח לקבל תגובות וביקורות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בספר השלישי (!!!): "הנבדלים", בפרק 17

מסעות בטמריה/ספר שלישי: הנבדלים – פרק כ'+כ"א