מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שלישי: הנבדלים – פרק 18

לפרק הקודם

מסעות בטמריה/ספר שלישי: הנבדלים – פרק כ'+כ"א

—
אזהרתו של ראש כפר הנבדלים גורמת לי לחייך חיוך קודר.
"ומה בנוגע אליך?" אני שואלת אותו. "מהן דעותיך?".
"לי לא אכפת," הוא מרים את כתפיו. "עכשיו לכי מכאן מהר לפני שישימו לב שנעלמת".
"ומה עם בגדיי?" אני שואלת. "בבגדים שלי אבלוט בשטח הזה".
עיני האיש הזקן זוהרות באור לבן ופתאום אני מוצאת את עצמי לבושה בשמלה בצבע סגול בעלת שכמייה, אותה קושרת חגורה צהובה.
"לא יכלת פשוט לתת לי את השמלה?" אני רוטנת בזעם.
"זה היה מבזבז זמן יקר," הוא טוען בחיוך ומושיט את החרב שהציע לי. "את בסכנה".
"יש שיטענו שלצאת מכאן באמצע הלילה זה יותר מסוכן" אני עונה אבל מקשיבה לעצתו ויוצאת מתחום הכפר.
—
כשכפר הנבדלים נעלם מאחוריי אני מעיפה מבט בתליון הארור שנתן לי המלך קוסטום, שאמור לסייע למצוא את הנסיכה לוסי.
הכוכבים במרכז התליון מתאספים לצורת חץ זוהר בצבע אדום ומסמנים לי מזרחה, לכן אני ממשיכה בדרך לכיוון מזרח כהכוונת החץ.
בלילה זה אין ערפל כמו לפני יומיים בתחילת דרכי- אבל העצים ביאלדורי לא נותנים הרבה ראות, אני לא מכירה את האזור ולכן אני נכשלת לפעמים ונשרטת מהעצים הרבים, אך אני לא מרפה את אחיזתי בחרב החדשה.
לאחר כארבע שעות לקראת סוף הלילה, בזמן שאני שקועה במחשבות על איומי סרינה, אני דורכת על חבל קטן מוסתר- וצעקת בהלה נפלטת מפי בזמן שאני נמשכת לאוויר ומוצאת את עצמי תלויה ברגלי על עץ כשראשי כלפי מטה.
החרב עדיין בידי, טוב מאוד!
אני פשוט יכולה לחתוך את החבל ו…
שלושה דמויות נמוכות יוצאות מבעד לעצים, אך בגלל הערפל אני עדיין לא רואה אותם בבירור.
"תראו מה מלכודת החיות הביאה!" אומר אחד מהם בקול גרוני.
כשהדמויות קרובות אני רואה אותם בבירור וגם מריחה את הסירחון שלהם.
אלו שלושה יצורים בגודל נער, בעלי גוף שרירי, עור ירוק עם פצעים ולכלוך על כולו. אוזניהם כאוזני סוס, שיערם קצר וחלק והם בעלי חוטם גדול וחום.
'גובלינים' אני מתארת לעצמי ונאנחת.
יצורי מעמקים מושחתים, תעבי בצע, מסריחים, לא אמינים, שונאי כל היצורים שחיים מעל פני השטח וגם את חלק מאלה שמתחת, והדבר שהכי רלוונטי- קניבלים.
כעת, לבשו הגובלינים שריונות ברזל חלודים שלא ממש התאימו להם ולכל אחד מהם היה כלי נשק שונה– חרב, כידון צייד ושרשרת.
כל הנקודות האלה דירבנו אותי למהר ולחתוך את החבל באמצעות החרב.
"האם את טעימה?" שואל אחר, אולי המכוער ביותר.
לא שגובלינים יפים לטעמי באופן כללי…
"ממש לא!" אני עונה לו נחרצות וממשיכה לחתוך. "אני רעילה מאוד! לא כדאי לכם אפילו לנסות לטעום אותי".
החבל נחתך ואני נופלת על האדמה, אבל כשאני קמה השלושה כבר קרובים אליי עם נשקים שלופים,
המצב לא טוב.
לא טוב בכלל!
"אם נבשל אותך על האש- הרעל יצא ממך" אומר השלישי שעדיין לא דיבר.
אני מדמיינת לרגע את הסיטואציה וזה גורם לי להזיע, כאילו אני כבר על האש.
"לא במקרה שלי," אני מתעלמת מכאב הנפילה ומתכוננת להילחם בהם במידת הצורך. "אצלי, כשהרעל מתחמם- הוא רק הופך לקטלני יותר!".
לשתי המילים האחרונות אנני מוסיפה מבט מאיים.
"אנחנו מוחנים להסתכן," מצהיר הראשון שדיבר. "הורידי נשק, מנה עיקרית!".
"לא!" אני אומרת ותוקפת אותם.
אחרי הבילוי הנחמד עם האוזן וסרינה- אני כבר לא מוכנה שמישהו יגיד לי מה לעשות!
הגובלין הקדמי, המחזיק בחרב, מסתער עליי בצעקה ומנסה לשפד אותי בחרב ישירות בבטן.
אני מתחמקת דיי בקלות וחרבו נתקעת בעץ.
כשהוא מנסה להוציא אותה אני מנצלת את ההזדמנות ותוקעת את חרבי בגבו, בחלק החשוף ללא השריון.
לא הבטחתי שאלחם בכבוד!
"אמרתי לכם שאני רעילה!" אני אומרת, כשאני שולפת מגופת הגובלין את החרב.
הם חושבים לרגע קט, אך כשאני פולטת נהמה הם נסים משם.
טיפשים, היה להם סיכוי של שניים על אחת…
אני נחה ליד העץ ואוגרת כוח, האופטימיות חוזרת אליי.
אני לא חלשה!
יש לי סיכוי להציל את הנסיכה לוסי מאלריה ולהחזירה אל המלך קוסטום.
אני קמה וממשיכה ללכת בעקבות הכוונת החץ בתליון
המזל הרע שלי נגמר.
או בעצם, כך אני מקווה…
—
תוך כדי הליכה אני מביטה על השמים המוסתרים על-ידי עצים רבים מספור.
כבר שעת אמצע הבוקר- הזמן שלי הולך ואוזל.
קול של מים זורמים לא רחוק מגיע מכיוון צפון, אך שום דבר חוץ מזה לא נראה שונה מאז שיצאתי מהכפר של הנזירים הנבדלים.
אולי אני הולכת במעגלים?
פתאום שוב יש לי הרגשה שעוקבים אחריי.
הגובלינים רוצים סיבוב שני?
מצוין!
אני ממשיכה ללכת, מעיפה מבטים סביבי בכל הזדמנות, כורה את אוזניי לכל רעש חריג ואוחזת בחרב באגרוף קפוץ.
פתאום אני מרגישה שמישהו נוגע בכתף שלי מאחורי גבי.
אני מסתובבת בבהלה ומכוונת אל הדמות את החרב שלי.
"לאן נעלמת?" אומרת הדמות- הנבדלת ליטה. "דאגתי כל-כך! את בסדר?".
אני לא עונה לה אלא שואלת "איך מצאת אותי?".
אני במרחק של שעות הליכה ספורות מכפר הנבדלים ואזהרתו של ראש הכפר מצלצלת בראשי.
"שאלתי את אתניקס מה הכיוון שלדעתו תלכי אלי, אני כבר כל הלילה מחפשת אותך ביער! ראיתי גובלין מת בדרך… בעעע!".
שאאמין לה?
היא מצביעה על החרב "את יכולה, בבקשה, להפנות אותה לכיוון אחר?".
"אני קצת עצבנית," אני עונה בכנות. "אז תסלחי לי אם אני לא סומכת עלייך כרגע".
"מצטערת שכך את מרגישה כלפיי" היא נאנחת, נוגעת בחרב ועיניה מתחילות לזהור באור בצבע כתום.
החרב מתלהטת ואני מפילה אותה על האדמה כשאני מרגישה כווייה.
"כמו שאת רואה, איילקס- אם הייתי רוצה לפגוע בך, הייתי יכולה לעשות זאת מאז פגישתנו הראשונה," אומרת ליטה. עיניה לא מפסיקות לזהור. "עכשיו, את בוטחת בי?".
אני מנידה בראשי לשלילה "אחרי שנטרלת אותי מאחד הדברים היחידים שגורמים לי להרגיש ולו קצת יותר בטוחה? פחות".
ליטה יכולה פשוט לחכות לשעת כושר כדי לבצע מה שהיא מתכננת.
עכשיו למשל זה זמן מצוין לפגוע בי!
אין עדים, זה מקום מבודד, אני מפורקת מהנשק היחיד שלי…
"חבל" אומרת ליטה בעצב בשעה שעיניה מפסיקות לזהור ואז היא מתחילה ללכת לכיוון ממנו באה.
אני נוגעת בחרב- היא מתקררת לאט-לאט ככל שליטה מתרחקת וכשהיא נעלמת מהעין אני מרימה את החרב מהקרקע.
החלטתי: אחרי אזהרתו של ראש הכפר ובעקבות מה שקרה עכשיו- אני כבר לא רוצה שום קשר אל הנבדלים האלה!
שייבדלו לי מהחיים.
אני מביטה על התליון בשרשרת וממשיכה ללכת בעקבות החץ.
—
לאחר כשעה או שעתיים אני מבחינה מרחוק בחמישה אבירים חוסמים את הדרך שמדברים ביניהם.
הם לא פונים אליי אז כנראה הם לא רואים אותי עדיין.
טוב מאוד!
אני מסתתרת מאחורי עץ וסורקת אותם במבטי- אלה לא אבירים רגילים, שריונם במצב רעוע והדגלים שלהם בצבע תכלת דהוי.
אבירים לשכירות.
אוי ואבוי!
שכירי חרב הם בדרך כלל טיפוסים לא הכי ישרים וממש לא נעימים.
אני צוללת לתוך סבך קרוב כדי להקשיב לשיחתם.
"אז מי זאת הבחורה הזאת שסרינה כל-כך רוצה?" שואל אחד.
"לא יודע," עונה אחר. "אבל היא גזלה מסרינה חפץ מיוחד והמכשפה הזאת מעוצבנת".
"זה נכון שהבן של סרינה מת?" שלישי שואל.
"גופתו לא נמצאה" עונה קודמו.
ברור שאלה שכירי חרב של סרינה וברור שהם מחפשים אותי.
אבל מה באמת קרה להאוזן?
לא! לא אכפת לי!
לא אכפת לי אם הוא מת, לא אכפת לי אם הוא ברח, לא אכפת לי מה צ'יפה עשתה…
לא אכפת לי!
או שזה לפחות מה שאני מנסה לשכנע את עצמי…
"כמה היא משלמת?" שואל אחד שלא דיבר עדיין.
זה שסיפר על האוזן מחייך ועונה "מתה- 200 ש"ז, חיה- 2000 ש"ז וכל אלה לכל אחד!",
אני כמעט פולטת צחקוק אבל חוסמת את פי בזמן.
אולי כדאי לי כבר להסגיר את עצמי על מגש של כסף….
2000 ש"ז הם תשלום לא רע ותמריץ אפילו פחות גרוע.
נראה שעכשיו אצטרך להימנע בכלל ממפגשים עם אנשים שאולי שמעו על הפרס שמציעה סרינה.
אני לא יכולה לגשת אליהם ולהסתכן בכך שסרינה נתנה להם תיאור שלי.
לחילופין, אני מחליטה לנסות לעשות עיקוף מסביב לחבורה, שימשיכו לטייל ביער בלי קצה חוט.
לפחות עד שיגיעו לכפר הנבדלים וישמעו שעברתי שם…
אבל המזל שלי נגמר כשאני דורכת בטעות על ענף, שכאשר הוא נשבר משמיע קול לא קטן.
לעזאזל!
ייאמר לשבחם של האבירים שהם נדרכים במהירות.
"מי שם? גלה את עצמך!" אומר האביר שדיבר על הסכום. "אל תכריח אותנו לחפש אותך".
אני לא זזה וכמעט לא נושמת.
אסור לי להיתפס על ידי החבורה הזאת!
מי יודע באיזה מצב הם יביאו אותי לסרינה?
כשהם מעט מתרחקים אני פוצחת בריצה ומחפשת תוך כדי כך עץ מתאים לטפס עליו ולהיעלם.
אני בעלת ניסיון בפעולות מעין אלה, פרצתי לבתים והתחבאתי לא פעם בעזרת טיפוס, לכן החלטה לטפס על עץ למרות שלא אוכל להישאר עליו לנצח נראית לי החכמה ביותר.
חיוך עולה על פניי כשאני מוצאת אחד מתאים ומטפסת עליו בהצלחה, אבל החיוך נעלם מייד כשאני שומעת אותם ממרחק מתחילים לחפש, כל אחד בכיוון אחר.
למזלי הרב, האביר שמגיע לכיוון שלי מביט סביב ולא כלפי מעלה, וכשלא רואה אותי ממשיך הלאה משם.
הם מחפשים בכל מקום מסתור אפשרי כרבע שעה ולבסוף מתייאשים ומתאספים בחזרה לנקודה בה היו לפני כן.
אני לא מעזה לרדת מהעץ ומחליטה להמתין עד שהחבורה תעזוב את האזור.
למזלי הרע, לא נראה שיעזבו בקרוב ואין לי הרבה זמן.
אני מביטה על התליון בשרשרת- הוא כותב 'עוד 15 ימים' ומראה חץ המצביע דרומה.
לעזאזל! סטיתי מהכיוון!
קודם כל האוזן וסרינה ועכשיו האבירים שבגללם עשיתי עיקוף ואני תקועה על עץ.
מה עוד יעכב אותי?
ציפור בצבע כתום עוברת מעליי, נוחתת על הענף לידי ומביטה בי במבט ציפורי.
אני בוהה בחזרה בציפור.
זה נראה מוזר- העיניים שלה נראו מוכרות, מאוד מוכרות, אבל מאיפה?
מעניין שהיא לא חוששת ממני- וטוב שכך.
יחשיד את האבירים אם ציפור תברח מסיבה לא ידועה.
הם עדיין באזור, אני שומעת את קולותיהם.
אבל כמובן עם המזל הרע שיש- הציפור עפה משם ודיבורי האבירים מפסיקים.
כל הסיטואציה הזאת לא טובה לי.
אני מחליטה לרדת מהעץ ולנסות להמשיך את העיקוף.
שווה לי לפחות לנסות לא להיתפס.
—
בשעת אחרי הצהריים אני מגיעה לאזור לא מוכר לי הקרוב לנחל ששמעתי.
אני חייבת מים!
כשאני מתקרבת יותר אני מבחינה בבית עשוי מסלע וסביבתו גינה ועגלות למיניהם.
יצור דמוי מכרסם כלשהו בעל פרווה חומה, לבוש מכנסי בד ישנות ירוקות, דג בנהר עם חכה ולידו יצור שונה דמוי קרפד, לבוש שמלה סקוטית וחובש כובע עם נוצה אדומה מנגן בגיטרה.
היצורים בגבם אליי ולא מבחינים בי עדיין.
שוב אני מרגשה צמאה ובנוסף לכך- גם רעבה.
נראה לי שמאז שיצאתי מכפר הנבדלים לא אכלתי כלום וגם שם האוכל היה מזעזע.
אני רוצה להאמין שסרינה לא הצליחה עדין להשפיע על שוכני הנהר, אבל אני נאלצת לצאת מתוך נקודת הנחה שכן.
יחד עם זאת, בגדי הנבדלת שלי מעניקים לי יתרון ואני זקוקה באופן נואש לאוכל ומים.
אחרי התלבטות אני מחליטה לגשת אל גדת הנהר שעליה יושבים היצורים, משתדלת שלא להבהיל אותם, בתקווה שיתנו לי אולי דג או אפילו אישור לדוג בעצמי.
"הו, שלום!" אומר הקרפד בהתלהבות. "נעים להכיר. שמי 'וואבק' וחברי כאן זה 'דאמפ'".
"חבר…" אומר המכרסם, כאילו מהרהר את המשמעות של המילה מבחינה פילוסופית.
"שלום!" אני עונה באדיבות. "שמי מאיה".
ריבוי הזהויות הולך כנראה לחזור אליי בסיבוב.
השניים האלה נראים קצת מוזרים- אבל לא מזיקים.
"את חדשה באזור, מאיה?" שואל דאמפ.
"אף פעם לא ראיתי כאן נבדלת" מוסיף וואבק.
"כן, אני חדשה," אני עונה. "הייתי צריכה קצת הפסקה מחיי הכפר. לכן הגעתי לכאן."
"נבדלת בהפסקה?" שואל דאמפ. "על זה אף-פעם לא שמעתי".
"לא לכולנו ההיבדלות מתאימה תמיד" אני אומרת לדאמפ.
זה לא שקר, זאת דעתה של ליטה.
"תפסיק להתחצף, מכרסם!" גוער וואבק. "תרצי מים? דגים? לחם? יש לנו בשפע בבית!".
"אשמח מאוד לאכול ולשתות," אני עונה לוואבק בחיוך הכי מאושר שיש לי ואז מוסיפה "ולמקלחת, אם אפשר".
אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהתקלחתי.
"אבוא איתך לבית ונמלא לך אמבט," אומר וואבק ומצביע על הביתן. "עוד רגע דאמפ יסיים לדוג ואז נכין אוכל לכולנו"
"בסדר גמור," אני מתלווה לוואבק. "יש משהו שאני יכולה לעשות בינתיים?".
"אולי כתשלום אחר-כך תספרי לנו על מנהגי הנבדלים? איני יודע כלום עליהם!". מבקש וואבק.
"גם אני לא יודעת עליהם הרבה," אני עונה מייד. "אני בקושי יודעת מי הם ומה שמם. כמו שבטח שמת לב- אני לא שם הרבה זמן".
וואבק מוביל אותי לבית גדול עשוי סלע ואנו נכנסים דרך דלת עץ אל חדר עגול הנראה כמבוא וסלון.
המבוא קטן אך מסודר- כריות ישיבה, שטיחים נחמדים, נרות שעווה פה ושם. שולחן אוכל עם מטבח עומד בקצה הבית מול הכניסה.
פתח מאחוריי מוביל למסדרון שכנראה שם חדרי המגורים .
סך הכול צנוע ונחמד, לא רע.
וואבק פותח דלת בצד ממנה אני רואה מדרגות המובילות מטה "לא בדיוק אמבט, אבל המים חמימים ונקיים ויש שם מגבות, סבון ומסרק".
אני קדה "תודה רבה" וירדת למטה.
המקלחת באמת נעימה והסבונים ריחניים ונעימים.
כשאני מסיימת ועולה חזרה במדרגות אני מרגישה כמו חדשה, כאילו כל הזוהמה, מבחוץ ומבפנים, ירדה ממני.
וואבק יושב על כר במרכז החדר, תופח על כר קרוב על-מנת לנקותו מאבק ומצביע על הכר שניקה "בואי, שבי על הכר, הוא נוח מאוד".
אני מתיישבת על פי הוראותיו של המארח האדיב שלי כשפניי לכיוון הכניסה.
"ספרי לי בבקשה על הנבדלים, מאיה" מבקש וואבק בחיוך.
"אמ…" אני ממציאה. "ראש הכפר עשה לי מעין שיחת פתיחה. לפי מה שהוא אמר, השאיפה של הנבדלים היא להיבדל מהעולם. עם זאת, נראה שיש לחלקם כוחות קסם כלאה ואחרים. חיים שם אנשים מגוונים מאוד, חלקם נחמדים יותר וחלקם פחות. נראה לי שזה פחות או יותר מה שאני יודעת אחרי שבוע קצר מאוד בכפר".
"זה מאוד מעניין," נראה שמדבר אמת. "תרצי לשתות מים בינתיים? יש שפע במטבח".
"אני אשמח!" אני עונה.
וואבק הולך למאחוריי ואני שומעת מים זורמים.
אני בוחנת את הביתן סביבי אם יש משהו שמושך את העין ומבחינה בכך שהמיטה היחידה בסלון, המשמשת לאורחים כנראה, לא סדורה.
ספרים בכתב אלפי פזורים על הרצפה, שתי חביות נמוכות קרובות- אחת היא של יין ואחרת של ש"ז ושהשטיח עשוי מעור דוב.
זה מחשיד אותי וכשאני בודקת אם יש עוד יציאות חוץ מזו שנכנסתי דרכה אני רואה דלת בתקרה.
כנראה שלא רק דאמפ ווואבק גרים בבית הזה.
יש עוד מישהו, ככל הנראה ממוצא אלפי, שמתגורר כאן כבר זמן לא קצר.
ריבוי הספרים ונוכחות פרוות הדוב בשטיח גורמים לי להסיק שהיצור האלפי אולי אפילו קבע כאן את משכנו.
וואבק קורא "אני מגיע" וצץ עם שתי כוסות מים בידיו- אחת קטנה ואחת גדולה, נותן לי את הגדולה, אומר "לרוויה" ושותה.
"תודה" אני מרחרחת את המים ולא שמה לב למשהו מחשיד.
כשאני שותה אותם בצמא- המים מתוקים וזה תענוג!
רגע…
המים מתוקים מדיי!
ראשי מסתחרר ונופל על השולחן ואני מתחילה להילחם ברצון לעצום עיניים ולהירדם.
"מה לעזאזל…?!" אני קוראת בבלבול. "סיממת אותי!".
הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני נכנעת להשפעת הסם, הוא את דאמפ נכנס ושואל את וואבק "כמה לדעתך הוא ירצה עליה?"
וואבק חושב רגע כשמביט בי, מחייך ומשיב "על נבדלת? הון!".

—

נשמח לקבל תגובות וביקורות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 19

מסעות בטמריה/ספר שלישי: הנבדלים – פרק כ"ה+כ"ו