מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שלישי: הנבדלים – פרק 20

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה/ספר שלישי: הנבדלים – פרק כ"ה+כ"ו

—
אנחנו הולכות לא מעט זמן ביער הגדול והארוך, מתחבאות משיירות של חיילים העוברות מכאן לשם, עד שאנו רואות את העיירה פאנמס.
בית הסוהר הענקי נראה מרחוק.
העיירה פאנמס מתפרנסת בעיקר מהשירות המעולה שלה למלך קוסטום- מסירת הפושעים הקשים של טמריה הבירה ושמירה עליהם בצורה קשה.
נוסף לכך, יש לי לקוחות שהינם חיילים הבאים מפאנמס, שעורכים קניות בטמריה הבירה.
המיקום של פאנמס מעולה עבור המלך.
הדרך הישירה מהארמון לשם היא רק על ידי גשר שמור ביותר הצמוד לארמון, לו שערי ברזל קשים הנפתחים ונסגרים בעזרת מכונה ומשם ישנה דרך מישורית המובילה דרך הבזיליקה עד קצה העיר.
בית הסוהר של פאנמס הינו בית הסוהר הגדול והמאובטח ביותר בטמריה- כל אסיר שנכנס לשם יוצא משם רק כגופה.
צמוד לבית הסוהר עומד בית משפט- אך ידוע שהמשפטים שם מכורים מראש.
את כל זה שמעתי מלקוחותיי- אבל אף פעם לא הגעתי לשם.
בקיצור- אלה חדשות לא טובות עבור צ'יפה.
"יש לך תכנית?" שואלת ליטה. "כי מבין שנינו- את הפורצת בעלת הניסיון".
אני משתדלת כל כך לא לחשוב על ה"פריצה" האחרונה שלי מהכלא המוזהב של סרינה ובוחנת את מבנה הכלא.
"קשה לראות כל כך מרחוק, אבל ההימור שלי הוא שהקומות העליונות שייכות למשרדי ההנהלה ויהיה הרבה יותר קל לפרוץ אליהם מבחוץ מאשר לתאים עצמם". אני אומרת כמו מורה. "משם, זה רק עניין של זמן למצוא את צרור המפתחות הנכון ולהתחמק מהשומרים".
ליטה מהנהנת בהתלהבות.
"מעבר לטריק של החימום וקריאת המחשבות, יש לך עוד משהו יעיל בשרוול? להרדים אנשים? לשנות להם את הזיכרון אולי?" אני מצביעה על שמונת החיילים בשער- בני אנוש לבושים מדים כחולים ועליהם שריון עשוי פלדה, חובשים קסדה עגולה על הראש בעלת מגן לאף ואוחזים במגן יד גדול עליו חמישה פסים אדומים ובחרב גדולה.
"לא בדיוק…" היא צוחקת. "אם אסיח את דעתם של שומרי הכניסה- תוכלי להסתדר לבד בפנים?".
"אני רוצה להאמין שכן" אני עונה בתקווה.
"את הפורצת מבין שנינו" אומרת ליטה שוב ומושכת בכתפיים.
כאילו העובדה שאני פורצת תעזור במקרה הספציפי…
היא מאכלת "בהצלחה" ופתאום נעלמת.
"למה הכנסתי את עצמי?" אני רוטנת לעצמי בלחש ומתחילה להתקדם בגניבה למבנה בית הסוהר.
—
אני מתיישבת במחבוא, לא קרוב מידי לבניין בית הסוהר ומתחילה לבחון אותו מקרוב.
מדוע ליטה חושבת שיש לי סיכוי להוציא את צ'יפה משם?
פתאום אני מבחינה בליטה, שסידרה את המראה שלה באופן מפתה ביותר, פונה אל שומרי הבניין ומתחילה לדבר איתם שיחה חברית.
הם התפתו בקלות!
אם הייתי המנהלת הייתי מפטרת אותם.
או אולי, במקרה של בית הסוהר הספציפי הזה- נפטרת מהם.
אני מביטה בהם שוב כדי להיות בטוחה שהמצב אפשרי להתחלת הפעולה ושמה לב שהשומרים שמדברים עם ליטה פשוט מדברים אל האוויר משום-מה וליטה יושבת, מפהקת וכמעט לא מדברת.
קסם, כמובן.
אני יוצאת מהמחבוא ובוחנת את הבניין מקרוב- הוא תלת קומתי ללא מרפסת, חלונות מסורגים, הדלת מסורגת אך ניתן לעבור בה בזחילה, החומה מאבן לא מסותתת ויש שני מגדלי צפייה.
אוכל לעבור בכניסה אם השומרים לא ישימו לב.
עם מכלול המידע החדש, אני מחליטה פשוט לנסות להיכנס דרך השער הראשי.
אני מעיפה שוב מבט בליטה ובשומרים- הם ממשיכים לבהות באוויר ואני לא מרוצה מהעניין.
אצטרך שמלוא תשומת ליבם תופנה לנזירה, כדי שיהיה לי סיכוי לעבור.
גם מגדלי הצפייה מדאיגים אותי כי אין לי יכולת לעקוב אחרי השומרים שנמצאים בתוכם.
אני מקצה לליטה דקה נוספת, שאם בסופה השומרים לא יפנו אליה את תשומת ליבם אכנס בכל זאת, במוקדם או במאוחר הם יתחילו לחשוד בה.
כשעוברת הדקה אני מתחילה לרוץ ואז שומעת קול גברי מעליי "היי את! עצרי!". בהבטה כלפי מעלה אני מבחינה בחייל במגדל מכוון רובה קשת ושמונת השומרים שדיברו עם ליטה מסתובבים ושולפים חרב "את עצורה!".
ליטה נעלמה.
אם אכלא בפאנמס בגללה- אם אראה אותה שוב אהרוג אותה!
"הורידי נשק ושימי ידיים מאחורי הגב" קורא השומר מהמגדל.
"באיזו אשמה?!" אני קוראת אליהם, לא נוגעת בחרב שלי בכוונה ומרימה ידיים. "אני כאן לפגישה עם מנהל בית הסוהר!".
"את מואשמת באשמת ניסיון כניסה ללא רשות וחשד לפריצה," אומר אחד מהמדברים עם ליטה "אם את כל-כך רוצה להיכנס, נוכל לסדר את זה!".
"עצור!" אני קוראת לשומר המדבר במטרה לבלבל אותו. "אין לך מושג עם יש לך עסק כאן!".
הוא נעצר "המשיכי".
"אני כאן בהזמנה רשמית של מנהל בית הסוהר בעניינים שלא סובלים דיחוי" אני מתפללת בליבי לכל אל שאני מכירה שיאמינו לי ואז צועקת עליהם. "אז לפני שאתם מחליטים לעצור אותי, נבדלת בשליחות רשמית, אולי כדאי לכם לבדוק את העניין- ואני אשתדל להתעלם מהתקרית המצערת הזאת במהלך השיחה שלי עם המנהל!".
השני שוקל את דבריי, מהנהן ופוקד "הישארי פה!".
"למה שאלך?" אני שואלת ומביעה את הפרצוף הכי תמים שיש לי.
הוא הולך, שישה חוזרים למקומם ורק האחד שבתצפית ועוד אחד נשארו.
כמות החיילים שהתמעטה פתאומית בהחלט נראית כמו הזדמנות טובה לברוח, אבל גם כמו הזדמנות נהדרת להיכנס.
אני ממתינה דקה עד שאני בטוחה שהחחילים התרחקו ממני מספיק ומתחילה לרוץ הכי מהר שאני יכולה לתוך המבנה.
"היי! מה…" אומר החייל שעכשיו מאחוריי אבל אז קולו נפסק.
אני מביטה לרגע לאחור ורואה את ליטה מנשקת אותו ומיד הוא מתעלף.
כשמקבל נשיקה מליטה ומתעלף השומר למעלה לא שם לב.
קסמים?
"תודה" אני אומרת ללא קול.
היא מהנהנת.
אני נכנסת לבניין- ומיד אני מתעוורת!
—
אני לא רואה כלום! ממש כלום!
זה מפתיע וזה גם מפחיד.
מה מתחבא בצללים?
אני פונה שמאלה מתוך אינסטינקט, מנסה למצוא גומחה להתחבא בה ולאפשר לעיניי להסתגל לחושך.
לאחר פרק זמן שמרגיש לי כמו שנה, למרות שסביר שעברה פחות מדקה, אני מבחינה שאני עומדת מול גרם מדרגות היורד למטה עד אין קץ.
כנגד כל האזהרות הצצות בראשי אני יורדת במדרגות- ובמזל מבחינה במדרגה מוזרה.
בבחינה עמוקה אני מבינה שמדובר במלכדת-
אם הייתי דורכת עליה-היא הייתה נדחפת כלפי מעלה וההיתי נמחצת בתקרה! הייתי נופלת בו.
אני מדלגת מעל המלכודת, מביטה סביב כדי לחפש איום אפשרי וכשאני לא מבחינה בכזה- אני מביטה למטה אני רואה מספר תאים בכל קומה.
לאט ובשקט אני יורדת במדרגות קומה אחרי קומה, פה ושם מתחמקת מחיילים אבל כל קומה אותו דבר- תאים ועוד תאים.
אין לי זמן לעבור על כל בית הסוהר!
כשאני מגיעה לקומה מינוס שלוש אני מביטה כלפי מעלה, בודקת אם ליטה נכנסה אחריי ומבינה.
היא בטח שומרת על הפתח, אני מקווה.
אין אף שומר כאן? משהו כאן לא הגיוני.
אני ממשיכה הלאה בהיסוס ועוצרת בפתאומיות- סליל קטן, כמעט בלתי נראה קרוב לרגלי.
אני צועדת לאחור ומביטה לכל כיוון.
אחרי שניות אני מבחינה במלכודת- סורגים שנוחתים במהירות מהתקרה.
זה יחסוך את העבודה לשומרים, הם רק צריכים לשמוע את הסורגים כשיפעלו, להגיע ולקחת את גופת חסר המזל.
אני מביטה קדימה ומבחינה בדמות שמביטה בי מתוך תא מאסר.
אני מדלגת על המלכודת, מגיעה לשם, מסתכנת ולוחשת "צ'יפה" לחלל התא.
"קרוב" אני שומעת את קול הדמות.
הקול הגברי גורם לי לצמרמורת.
"אכזבתי?" שואל קווין חצי-אלף בפרצוף תמים.
אני שולפת את החרב שלי "אולי. עכשיו כשאני לא קשורה לכיסא, נוכל לדבר כמו אנשים נורמאליים?".
"טוב, אני עצמי לא במצב נורמאלי," מצביע על הסורגים "ייאמר שאני כאן בזכותך, מאיה. או שמא אני צריך לקרוא לך 'איילקס' בעצם?".
"מעולה!" אני אומרת כשהוא מציין שהוא שם בזכותי, מתעלמת כרגע מעניין שיודע את שמי האמיתי.
"על מה את רוצה לדבר?" הוא שואל.
"נראה שאתה רוצה לדבר יותר ממני" אני אומרת לו ומפנה את מבטי לעבר פתח התא.
הלוואי שליטה הייתה כאן איתי. היא בוודאות תצליח לאתר את צ'יפה בעזרת יכולת קריאת המחשבות שלה וכנראה גם תוכל לחלץ אותה עם טריק חימום המתכות.
"בסדר, אני אתחיל. אם את תעזרי לי- אני אעזור לך. נשמע טוב?" מציע קווין.
"לא!" אני פוסקת בנחרצות.
הצעות בסגנון הזה רק סיבכו אותי בצרות עד עכשיו, לכן אני פונה מקווין ומתחילה להתקדם לכיוון המדרגות.
אני מופתעת שליטה עדיין לא כאן.
"אני יכול לעזור לך למצוא את צ'יפה" אומר קווין.
"אני לא צריכה את העזרה שלך!" אני קוראת כשגבי כלפיו.
"את לא יודעת כמה נבדל-לשעבר יכול לעזור" הוא מציין.
"לא קשה לנחש למה אתה בסטטוס של 'לשעבר'" אני לועגת.
יש לי כבר נבדלת משלי, אני לא צריכה את קווין.
אני חוזרת אחורה ומחפשת את צ'יפה ואז מבחינה בליטה בכניסה שמדברת חיילים חדשים ומסמנת לי להתרחק.
לעזאזל!
אני צועדת חזרה לתוך המסדרון קרוב לתא של קווין.
האידיוט הזה מחייך בהנאה כשרואה את המבט הלחוץ שלי.
"מה יש לך להציע?" אני שואלת את קווין בלחש "ותעשה לי טובה- תדבר קצר ולעניין!".
"את תוציאי אותי מכאן, תחסכי ממני את המשפט שיחכה לי מחר ואני אעזור לך למצוא את הנסיכה לוסי" אומר ונאנח. "פשוט וקל".
נהדר, עוד מישהו שיודע על המשימה שלי.
"למה לי למשוך איתי מטען עודף?" אני שואלת ומתחילה לבחון את התאים האחרים.
"כי נבדל שבא יחד איתך יכול לקצר לך את העבודה" מסביר קווין.
"אתה נבדל לשעבר, לדבריך ואני חושבת שאני מבינה את הסיבה לכך" אני חוזרת על הנקודה.
במהירות אבל בזהירות אני חוזרת לגרם המדרגות ועולה לקומה רביעית.
שקווין ימשיך להירקב בתא הזה!
"את עוד תשלמי על זה!" אני שומעת את קווין מאיים.
אני רועדת אבל ממשיכה לחפש את צ'יפה.
—
אני מתחילה להעריך מחדש את בית הסוהר של פאנמס.
מהקומה השלישית והלאה לפחות שתי מלכודות מעולות, חלקן קטלניות ביותר.
לא פלא שאף אחד לא יוצא מכאן חי.
"צ'יפה" אני לוחשת בכל קומה, מקווה לתשובה.
"איילקס?" את שומעת מתא סמוך את קולה של צ'יפה "זאת באמת את?".
אני משתדלת להתעלם מכך שגם צ'יפה משתמשת בשם האמיתי שלי ולא באחד שנתתי לה– 'ליהד'.
מה כל זה אומר לגבי סרינה?
"זאת אני" אני אומרת ומתקדמת לכיוונה, בוחנת אותה ואת התא.
צ'יפה נראית בסדר יחסית למישהי שכלואה בבית סוהר "אני מצטערת על הכול, לא הייתה לי אפשרות אחרת להשתחרר. לא ידעתי שזה טריק".
אני מנסה לפתוח את התא וכשזה לא מצליח – אני מנסה לחשוב איך ניתן לפרוץ.
אם אפתח הדלת- היא תחרוק וזה יהדהד בכל רחבי בית הסוהר!
לרגע אני מתפתח לפנות לקווין, אבל אם הוא לא שיחרר את עצמו עד עכשיו- אני לא מאמינה שהוא יוכל לסייע לי בשלב הזה במשימה.
"יש את הממפתחות," היא משיבה. "אבל הם אצל השומרים בחדר האוכל. שם רוב השומרים".
אני נוהמת בתסכול ובוחנת את צירי הדלת.
צירים רבים שאני מכירה מתבססים על חיבור באמצעות החלקת חלק אחד של הציר לתוך החלק השני.
אולי מדובר בצירים דומים?
"צ'יפה, בואי תעזרי לי," אני אומרת לה ומנחה אותה לתפוס את סורגי הדלת ופשוט להרים אותה. "תשתדלי לעשות את זה בשקט ואל תפילי את הדלת!".
לאט-לאט בזמן שנראה כמו נצח אנחנו מצליחות!
אני צוהלת בשמחה בשקט.
תודה רבה!" מחבקת אותי צ'יפה פתאו. חיבוק חם- אבל אני קופאת תחת חיבוקה.
"איך נצא מכאן?" היא שואלת.
האמת, לא ציפיתי להגיע עד לשלב הזה "איך שנכנסנו, כנראה".
"אז בואי נצא מהמקום הנוראי הזה" היא מושכת אותי.
אני נותנת לה למשוך אותי אחריה אבל לא בעיוורון, מוודאת שהיא מתקדמת באמת לעבר היציאה ושאין מלכודות בדרך.
כשאנחנו חולפות על פני התא של קווין הוא אומר "יש לך הזדמנות אחרונה לבן-ברית חזק, איילקס".
"כל כך חזק שהוא לא מצליח להיחלץ מכאן בעצמו," אני עוקצת אותו.
נמאס לי מכוחות גדולים שמתערבים בחיי.
נראה לי שהמלך, אתניקס וסרינה הם מספיק לגנבת פשוטה כמוני.
פתאום קווין צועק "היי חיילים! אתם מפספסים כאן 2000 ש"ז!".
לך לעזאזל, קווין!
קולות רבים של צעדים מהירים מתקרבים.
איפה ליטה כשצריך אותה?
————

נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 21

מסעות בטמריה/ספר שלישי: הנבדלים – פרק כ"ט+ל'