מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שלישי: הנבדלים – פרק 19

לפרק הקודם

מסעות בטמריה/ספר שלישי: הנבדלים – פרק כ"ב עד כ"ד

—
כשאני מתעוררת, אני ומוצאת את עצמי בחדר מרתף יושבת על כיסא עץ.
אני מנסה לקום, אך מרגישה שידיי קשורות מאחורי גבי בקשר חזק.
הדבר השלישי אליו אני שמה לב, הוא שגם הנעליים שלי נלקחו.
ארורים וואבק ודאמפ!
איך נפלתי בזה?!
אני מביטה שוב סביב ומבחינה בכך שהמרתף בו אני נמצאת הינו תת-קרקעי ללא הרבה ריהוט.
מולי אני רואה שולחן עליו מאכלים שונים וקנקן מים וגבר בגבו אליי מעשן במקטרת נשען עליו.
החרב לא איתי- היא אצלו והוא מביט בה בעניין רב.
שוב עולה בי רגש של חוסר ביטחון.
אני מושכת בחבלים באלימות, מתעלת את הזעם שלי- אבל ללא הצלחה.
העור העדין של מפרקי כפות הידיים שלי לא מרוצה מהמצב.
נראה שאני עושה מספיק רעש כדי שאיש המקטרת ישמע אותי והוא מסתובב, מביט בי, קד ואומר "שלום לך".
האיש גבוה, גופו חסון ושרירי, זקנקן קטן, שפם ושיער גולש בצבע חום-שחור מעטרים את ראשו.
הדבר השונה ומוזר בו הן אוזניים מחודדות אלפיות- אך אני משוכנעת שזה אינו אלף.
אם הוא מתגורר באזור זה, רחוק מיישוב, אני מניחה שהוא חצי-אלף.
חצאי-אלפים מנודים משני סוגי החברה להם הם שייכים.
החברה האלפית מנדה אותם בגלל מראיהם האנושי ודמם המעורב ואילו בני האנוש, מכיוון שאינם בוטחים באלפים- מנדים חצאי-אלפים בגלל המוצא האלפי שלהם.
חצאי האלפים נעשו נוודים, הרפתקנים, סוחרי אוצרות וכדומה…
כנראה הפעם אני האוצר.
חצי האלף המביט עליי בעיון מצוייד בלא מעט כלי נשק, מסכין ועד רימון קטן.
לא טוב להסתבך איתו.
אני לא עונה לברכת השלום שלו אלא בוהה בו במבט מתריס.
"אני רואה שפגשת את חבריי, נכון הם נחמדים?" הוא פותח. "שמי קווין חצי-אלף, אני אמ… בעל הבית של האזור. הם משלמים לי כדי לחיות כאן. ושמך, נבדלת נערצת ממה שהבנתי, הוא- מאיה, נכון?".
אני לא מגיבה לדבריו.
"בכל אופן, הם שלחו מכתב כופר לכפר הנבדלים. נראה כמה הם ירצו לשלם לי כדי להוציא אותך מכאן," מבשר קווין ואז מוסיף בשילוב ידיים. "יחד עם זאת, אני מאוד מתלבט בעניין הזה… הפנים שלך נראות לי מוכרות… נפגשנו פעם?".
אני יודעת שאני מחווירה.
אם קווין עוסק בענייני כופר, יש סיכוי גדול מאוד שהוא גם בענייני מבוקשים.
נראה שהברירה הכי טובה שלי היא ללכת לכפר הנבדלים, שם לפחות חצי מהאנשים יהיו לטובתי, כנראה.
"לא" אני עונה לו בפשטות.
"טוב, זה לא משנה," הוא מרים את כתפיו. "אם הם לא ישלמו את הכופר- אני מכיר לא מעט אלפים שישמחו לנבדלת בשירותם. למען האמת, לדעתי, אם היית באמת נבדלת היית כבר נמלטת מכאן מאז שהתעוררת".
"רק הגעתי לכפר לפני שבוע," אני ממשיכה עם השקר הקודם. "לא הספקתי ללמוד הרבה ולכן אני לא בטוחה גם שהנבדלים ישקיעו בי כל כך".
"אלו חדשות טובות!" מחייך קווין וחוכך את ידיו. "כי אלפים בהחלט ישקיעו".
"ישקיעו בנבדלת חסרת כוחות או יכולות?" אני שואלת.
"כן, בנבדלת עם פוטנציאל… לניווט," הוא צוחק. "להתראות עד הפעם הבאה, מאיה ותודה על החרב המעניינת".
קווין עולה בסולם ופותח דלת שעכשיו אני מבינה שהשטיח כיסה אותה.
הדלת הייתה מתחת לשטיח?
כל כך פשוט וכל כך ברור!
איך פספסתי את זה?
אני מקווה ששמי, בתור פורצת מדופלמת, לא ייפגע מזה.
כמובן, אם אצא מהמסע הזה בשלום…
למה קווין התכוון כשאמר ניווט? אני כבר מבולבלת.
אני מתחילה להתנדנד על הכיסא בתקווה להיעמד ולבסוף ליפול בחזרה על הכיסא כדי לשבור אותו- אבל כמובן שהמזל לא משחק לטובתי ואני לא מצליחה.
בנוסף, גרמתי לרעש לא קטן והדלת נפתחת כשפניו המכורסמות הארורות של דאמפ מופיעות.
דאמפ מביט בי וצוחק "זה לא יעזור, נבדלת, אני דייג מלידה ולכן אני יודע כיצד לקשור חזק.
"מסתבר שגם נוכל מלידה" אני עונה לו בציניות.
"צריך לשלם שכר דירה" אומר בנימה מצערת.
הוא רוצה להוסיף משהו, אבל אז נשמעים קולות של סוסים מתקרבים.
"אורחים הגיעו" הוא מבשר בקצרה וסוגר את הדלת.
מי שזה לא יהיה- הוא לא ייקח אותי יחד עם הכיסא!
אני מחפשת משהו, כל דבר, שיכול לשמש ככלי נשק למקרה שאצליח להיחלץ מידיהם של חוטפיי, אפילו לרגע.
היום אני מוכנה להילחם!
שוב אני מביטה סביב ואז אני מבחינה שבסיס הסולם מהדלת אל המרתף עשוי ברזל חד.
הסולם טריקי, גדול ומסורבל בחלל צר כל כך- אבל יכול להיות שהוא יהיה שימושי.
זאת נראית כמו הברירה היחידה שלי- שיתוף פעולה של סולם, ציפורניים ושיניים.
הדבר האחרון שנשאר לי לעשות זה להמתין לשעת כושר.
וכמובן, לקוות לטוב…
דיבורים נשמעים מעליי ואני מנסה להאזין.
אני לא מבינה דבר מהנאמר בגלל הדלת הסגורה, אבל הקול החדש נשי ומוכר.
סרינה מצאה אותי?
אוי לא!
—
הזמן עובר באיטיות עד שהדלת נפתחת ומתוכה מתגלים ראשם של קווין וליטה שבוחנת אותי ומחייכת.
"אני אקח אותה!" היא אומרת בהצבעה עליי, מוציאה שישה ש"ז ומשלמת לקווין.
קווין מחייך, יורד בסולם וחותך עם החרב שלי, לא בזהירות, את הקשר "אמרתי לך שהנבדלים ישלמו עלייך כהוגן".
אני שומרת על שתיקה ומציגה לקווין מבט תבוסתני.
איך ליטה ידעה שנחטפתי?
מאיפה הש"ז?
והכי חשוב- מה היא רוצה ממני?
אני מחליטה פשוט ללכת עם ליטה בשקט, למרות שכל הסיטואציה הזאת לא מסתדרת לי.
—
כשאנחנו יוצאות מהביתן של דאמפ ווואבק למרחק שבטוח לא ישמעו אותנו, ליטה עוצרת ומוסרת לי את החרב שנלקחה ממני.
בא לי לנשק את החרב- אבל לא מול ליטה.
"עכשיו את בוטחת בי?" שואלת ליטה ונותנת בי פרצוף נוזף.
"עדין לא," אני עונה בכנות. "אבל אני אבוא איתך".
היא נאנחת "טוב… כי אני צריכה שתעזרי לי במשהו".
כמובן שכך…
"את לא העבד שלי או משהו כזה, אבל תודי שהצלתי אותך" היא מציינת.
שוב היא קראה את מחשבותיי?
חוצפנית!
אני לא מודה בכלום "מה את צריכה?".
"להציל את אחותי" היא אומרת כאילו זה דבר שהייתי אמורה לדעת.
אני נאנחת.
כמובן שהיא רוצה דווקא את זה.
"מה קרה לה?" אני שואלת כאילו אין לי מושג מי זאת.
"אחותי הייתה המשרתת של חמותה של סרינה. היא הואשמה ברצח לורד האוזן- למרות שגופתו לא נמצאה. עכשיו היא בבבית הסוהר של פאנמס וסביר שאחרי המשפט מחר תישלח למכרות של פלימנדס".
פלימנדס?
האזור הדרומי המדברי והכל-כך לוהט שבקושי ניתן לשרוד שם? ועוד במכרות המסוכנות והמסתוריות?
מילא סרינה הייתה מענישה אותי בללכת לשם, אבל מדוע את צ'יפה?
לא, לא, לא, לא!
צ'יפה בגדה בי, אחרי כל מה שעשיתי עבורה.
בנוסף, מפגש איתה יוביל לחשיפה של חצי מהזהויות שבניתי ביומיים האחרונים.
"אני לא יכולה לעזור לך" אני אומרת לליטה בהחלטיות.
"מדוע לא?" היא מתרגזת ושמה ידיים על מותניה.
"מתוך סיבה יחידה- איך את יודעת שהיא לא באמת הרגה את הבן של סרינה?" אני מחזירה לליטה בשאלה.
"אני לא יודעת, אבל זה לא מתאים לה. היא לא רוצחת!" אומרת ליטה נחרצות.
אני נזכרת בסיפורה של צ'יפה.
לדבריה, היא לא ראתה את משפחתה מזה שנים.
"תאמיני לי, שהות במחיצתה של סרינה יכולה לשנות אנשים" אני אומרת ונזכרת בשיחה בחדרה של סרינה.
"את מכירה את צ'יפה? איך?" היא שואלת.
שוב שכחתי שהאנשים הארורים האלה הם קוראי מחשבות!
"מאיפה את חושבת שצצתי אתמול בלילה? הא?" אני שואלת בקול ציני. "איפה את חושבת שאפשר לעבור מסכת ייסורים כמו זו שעברתי?".
"הבנתי, אז את מבינה למה צ'יפה צריכה עזרה? היא הופללה!" רוקעת ליטה על האדמה. "לא אתפלא אם על ידי סרינה עצמה! אז תעזרי לי- לפחות בשבילה?".
"ליטה," אני מסתכלת לה בעיניים. "אתמול בלילה צ'יפה בגדה בי ובנוסף הייתה מוכנה להרוג את האוזן".
אני מעלה את הזיכרון הברור במוחי כדי שתקרא את מחשבתי ותראה בעצמה.
"כי רק כך הייתה יכולה להשתחרר!" היא מגינה עליה. "ואין ראיה שהוא מת!".
"אין גם ראיה שהוא חי!" אני משיבה, אבל מתחילה לפקפק בכך.
סרינה הייתה יכולה בקלות לשחק בצ'יפה ולגרום לה להאמין שמותו של האוזן יוביל לשחרורה, זאת בדיוק אותה מלכודת שכמעט נקלעתי אליה.
אולי צ'יפה חופשייה משליטתם של האוזן וסרינה, אבל החוק הוא דבר אחר.
"אם יהיה סיכוי סביר שצ'יפה הרגה את האוזן, אני בחוץ!" אני מתנה לליטה בהצהרה. "ולא משנה מתי זה יקרה!".
ליטה פתאום מביטה בי בפליאה "יש לך רגשות כלפי האוזן?".
"חוץ משנאה, גועל ותיעוב? לא! אבל אני לא מתכננת לעזור לרוצחת להימלט מעונש" אני עונה. "אני לא רוצה להיאסר באשמת סיוע לרוצח!".
צ'יפה בגדה בי!
אחרי כל מה שעשיתי עבורה היא בגדה בי!
בנוסף, מפגש איתה יוביל לחשיפה של חצי מהזהויות שבניתי ביומיים האחרונים.
"מעניין…" נראה שליטה לא ממש מאמינה לדבריי. "אבל אין לנו זמן! אם נלך עכשיו, נגיע לבית הסוהר בפאנמס בבוקר".
"עוד לילה בלי שינה?" אני תוהה בקול.
כמה זמן עוד אוכל להמשיך ככה?
אני לא מנסה להתלונן, רק להיות מציאותית ומביטה בתליון על השרשרת.
הוא מראה את הכתב 'נשארו 12 ימים'.
חום התליון צורב בעורי.
12 ימים? אני אספיק!
אולי זה מה שאני מנסה לשכנע את עצמי.
"אחרייך" אני אומרת ומחווה בחרב.
בדרך אני נושאת תפילה לכל אל שאני מכירה ומבקשת שיוודאו שמכסת המזל הרע שלי אזלה, מכיוון שידוע שבית הסוהר בפאנמס הוא מקום אליו האסירים והפורצים רק נכנסים ולא יוצאים.

—

נשמח לקבל תגובות וביקורות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 20

מסעות בטמריה/ספר שלישי: הנבדלים – פרק כ"ז+כ"ח