מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שלישי: הנבדלים – פרק 17

לפרק הקודם

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק י"ח+י"ט

—
השקט השורר והנמשך לאחר שאני נוגעת בטבעת האודם ולוחשת "לממלכת יאלדורי" מרתיע אותי, לכן אני פוקחת עיניים- ומוצאת את עצמי בקרחת יער כשאני עוטפת את הטבעת במצב עוברי.
קול צעדים מאחורי מעוררים את עצביי ואני מביטה לכיוון הקול.
אתניקס, הקוסם הזקן, צועד אליי כשנשען מטה הליכה מסוגנן ומביט בי במבט מתפעל "עבודה טובה!".
הוא נראה צעיר יותר במציאות.
כשאתניקס מגיע אליי הוא שולח יד לעזור לי לקום "איך את מרגישה?".
"זוועה!" אני עונה ונעזרת בו, מנסה להיאבק בבחילה הגואה בי.
אני לא בטוחה אם הבחילה הזאת נובעת מהמסע הקסום או בגלל אירועי היומיים האחרונים.
"איני מקנא בך," אומר אתניקס. "בואי, מחנה הנבדלים לא רחוק. הם יוכלו לארח אותך הלילה.
"לארח? כל סוגי האירוח שזכיתי אליו במסע הזה לא היה נעימים כל-כך!" אני מציינת. "חושבת שאוותר".
"אל דאגה, הנבדלים הינם נזירים- הם לא יגעו בך לרעה," עונה אתניקס ומושיט יד "אך קודם-כל מסרי את הטבעת כמו שסיכמנו".
צמרמורת עולה בי לשמע הדאגה, או לפחות, לשמע ניסיונות ההרגעה שלו.
אני מביטה בטבעת על אצבעי, מסירה אותה ומשליכה אותה לעברו.
אין לי שימוש בה יותר "אחריך".
אתניקס שם את הטבעת על אצבעו בעונג ומתחיל ללכת לכיוון פנים היער בקצב מהיר יחסית לאדם זקן.
או שאולי הוא בעצם מרחף?
אני מנסה לעקוב אחריו אך בקושי מצליחה לעמוד בקצב של האיש הזקן.
הגוף שלי מרוקן מאנרגיה ואני רק רוצה למצוא בגדים להחלפה ומיטה לישון בה.
מן הסתם זו בקשה גדולה מידיי.
—
אתניקס מלווה אותי למחנה בן 5 ביתנים.
לא מעט אנשים בכותנות נראים בחוץ, מתבודדים בשעות הלילה אבל מדברים עם מישהו, אולי מדברים לעצמם. חלק מבשלים ליד סיר וחלק קוראים ספרים ישנים למראה.
"ברוכה הבאה למחנה הנבדלים, מיס' איילקס" אומר אתניקס בחיוך.
נבדלים ממה? אני תוהה לעצמי.
"נבדלים מהעולם" אני שומעת קול נשי ומסתובבת לכיוונו "קצת יותר מדיי היבדלות לטעמי, אבל מי שואל אותי?".
אין לי כבר כוח להיבהל מההפתעה ששומעים את מחשבותיי ואני נאנחת.
יופי, קוראי מחשבות, אני חושבת בבוז.
בטח הם נבדלים מעולם כי אף אחד לא רוצה גונבי מחשבות לידו.
אני משלבת את ידיי בתנוחת מגננה וסוקרת את המדברת בעיניי.
אני פוערת את פי בתדהמה למראה הנזירה.
תווי פניה וגזרתה של הנזירה נראים כמו של צ'יפה בדיוק, רק בגרסה צעירה יותר.
הנזירה יפה בעלת שיער חום קשור בראסטות, רק בשונה מצ'יפה– שיערה ארוך ומתבדר ברוח, ואילו של צ'יפה אסוף בצמה.
הנזירה לבושה חולצה אדומה קצרה פשוטה מעל שמלת עור צהובה רחבה, מגפי עור בלויים לרגליה וחגורת שקיקים קשורה במותניה.
מקרוב אני שמה לב שצ'יפה הרבה יותר חסונה ממנה.
"היי! שמי ליטה," היא שולחת יד לשלום "ואת?".
"איילקס" אני עונה בקצרה.
אין טעם להסתיר את שמי מקוראת מחשבות
"ברוכה הבאה, איילקס" מחייכת ליטה ועדיין משאירה את ידה שלוחה כלפיי.
אני ממשיכה לעמוד עם הידיים שלובות.
אחרי מעשיהם של האוזן וסרינה, אני לא מעוניינת בשום מגע אנושי לא נצרך.
"עבר עליה יום קשה" מתרץ אתניקס את סירובי.
"כן, זה באמת נראה כך," ליטה אומרת בהרהור. "וואו, אם אני יכולה לעזור במשהו – רק תגידי".
"רק… תנו לי סכין או כל נשק ראוי אחר, בגדים אחרים ומקום שבו לא יטרידו אותי כדי לישון שם ונדבר בבוקר".
הסכין היא להגנה עצמית, למרות שאני לא בטוחה איזה ייתרון יהיה לי מול גונבי מחשבות.
את הבגדים שאני לובשת עכשיו אני רוצה בעיקר לשרוף ואני נכנעת לפיתויים שיש בשינת לילה עמוקה.
"אין בעיה, אבל יש רק ביתן אחד לנשים," אומרת ליטה. "כך ש… אם אינך רוצה לישון בחוץ תיאלצי לישון איתנו, הבנות".
"אני אשן איתכן" אני אומרת מהר.
אולי מהר מידיי?
כולי תקווה שהן לא נוחרות.
כרגע, אני מעדיפה את ההגנה המועטה שיכולות לספק לי קורת גג וחבורת נזירות על פני שינה באוויר הפתוח.
"הנשק יובא לך בבוקר, אני אדאג לזה באופן אישי" אומר אתניקס. "אני הולך הלילה לבחון את הטבעת, ניפגש בבוקר".
אתניקס הולך-עף משם, אך ליטה שכנראה רגילה למחזה הזה מתעלמת מזה ומצביעה לאחד הביתנים עם ציורי פרחים עליו "בואי אחריי".
כבר אמרו לי את שני המילים האלה בעבר- וזה לא נגמר בטוב…
—
אני עוקבת אחרי ליטה לעבר הביתן של הנשים "בחיי שאני לא מתכננת להרוג אתכן במהלך הלילה עם נשק," אני כמעט מתחננת. "הוא רק נועד כדי להרגיע אותי. אין שום אפשרות שאקבל אותו עכשיו?".
"אני לא חוששת שאת תהרגי אותנו, אבל הליכה מתוך שינה או היאחזות על ידי שד הם דברים מסוכנים," היא מסבירה. "כבר קרו מקרים מעולם. אל דאגה, את מוגנת כאן".
אני מגלגלת עיניים.
לא אכפת לגוף שלי אם ליטה אומרת שאהיה מוגנת כאן, הוא זקוק לאישורים מהסוג הפיזי.
הביתן מבפנים נראה יפה יותר מאשר מבחוץ, ממש כמו ביתן מחנה קיץ גדול מקושט בציורי פרחים לבנות.
יש בו מיטות מסוג משובח על דרגשים, שטיחים יפהפיים, נעימים וצבעוניים ושולחנות וכיסאות עשויים מעץ חזקים ומעוצבים.
הביתן סך-הכול נראה נוח מאוד ברמה גבוהה יותר ממה שציפיתי והעייפות נופלת עליי כשליטה מציעה מיטה.
"ליטה…" אני שואלת אותה בפיהוק בזמן שהיא עובדת "מה זה בעצם המקום הזה? מי אתם?".
"נזירים, רוצים להתבודד מהעולם" היא עונה בפשטות.
"אז למה יש מכם שכן מעוניינים להתערב בעולם?" אני שואלת אותה, מתייחסת לאתניקס.
"יש אנשים שמתעניינים בקסם, כמו אתניקס שהוא לא נבדל- אלא בן-ברית נאמן. אנשים אחרים מתעניינים בשליטה כמו שליטים שונים, אחרים בהרפתקאות… אנחנו מתעניינים רק בהגעה לשלמות הנפשית שלנו" מסבירה כאילו התאמנה על המשפט הזה רבות.
שלמות נפשית?
ברצינות…
"במה את מעוניינת?" מפתיעה אותי ליטה בשאלה חודרנית.
"להחזיר את החיים שלי לקדמותם!" אני מצהירה במיידיות.
אין טעם לשקר.
"בואי נתחיל מזה שתהיה לך שינה טובה בשביל כוח להמשיך במסעך?" ליטה נשכבת על מיטה ליד מיטתי "לילה טוב, איילקס".
"לילה טוב" אני עונה ונכנסת בהיסוס קל למיטה.
המיטה רכה ונוחה ואני נרדמת בקלות.
—
תחילת השינה היא תענוג ברמה כל-כך טובה שלא זכיתי כמותו ממזמן.
אבל אז הכול סביב הופך לירוק.
אני מנחשת מה הולך לקרות ומנסה להתכונן לכך נפשית.
סרינה מתקרבת אליי ומביטה בי בזעם "ילדה קטנה וחצופה, את חושבת שהתחמקת ממני? עכשיו אשתמש בכל כוחי כדי לתפוס אותך. ציוויתי להביא אותך אליי- חיה או מתה!".
"זה לא ממש מאיים" אני משקרת.
סרינה צוחקת "תזכרי שאנחנו מחוברות- אין לך דרך להתנתק ממני".
"למה את מתכוונת?" אני שואלת בחרדה.
"זוכרת את הנסיעה בכיכרה? נתת לי גישה למחשבותייך– אינך יכולה לחסום אותה".
לעזאזל!
בחיוך מפה לאוזן היא מצהירה "בסוף תעדיפי למות במקום מה שאני מתכננת לך".
נהדר, גם סרינה עכשיו יכולה לקרוא את מחשבותיי.
מה עוד יכול להשתבש?
"המשך לילה טוב" היא מברכת ונעלמת.
—
אני מתעוררת בבהלה ומחפשת אוטומטית במרץ כלי נשק- שלא קיים.
כשאני לא מצליחה להירגע אני יוצאת מהמיטה ומהביתן מנסה לנשום קצת אוויר צח.
הלילה עדיין בעיצומו ולא נראה שמישהו ישן כאן, לא מעט נזירים בחוץ.
"היי, אני יכול לעזור, ילדתי?" ניגש אחד הנזירים "את נראית כאילו ראית שד!".
"אתה לא רחוק מהמציאות," אני נאנחת ובוחנת אותו. "אבל אני לא יודעת אם תוכל לעזור."
באור הירח אני מבחינה שהנזיר בגילאי הארבעים המאוחרות, קירח, בעל עור שחום וגוף שרירי ולובש בבגדי נזירים מבד לבן.
הדבר היחיד השונה בו משאר הנזירים הינו חרב גדולה שאוחז בה, הזורחת באור הירח.
מוזר, חשבתי שנזירים אינם משתמשים בנשק.
מקסימום בפגיונות או מטות קרב.
הנזיר מתקרב "בתור ראש כפר הנבדלים- אני מוכן להתאתגר".
אני באמת לא מצליחה להבין את ההיררכיה כאן, האם לאתניקס יש בכלל אמירה בכל הנוגע למתרחש?.
"אני רוצה להיפטר מאויבת רבת עוצמה," אני אומרת לו. "להסתתר ממנה לא יספיק".
"ומיהי אותה אויבת?" מתעניין.
"סרינה" אני עונה.
אני מאמינה שראש הכפר שמע עליה.
"אכן, מצאת לעצמך אויבת רבת עוצמה" הוא מגחך ונותן לי את חרבו. "ברחי מכאן, המקום הזה מסוכן בשבילך. חוששני שיש כאן כאלה הנאמנים לה".
כמובן שיש…
אני לוקחת את החרב ממנו, היא קלילה ונוחה "תוכל לפחות לומר לי ממי עלי להיזהר?".
"מכל אדם שני שאת פוגשת" אומר בפשטות ובמבט עצוב.
נו, באמת…
כאילו לא קשה לי כבר הבריחה מסרינה- עכשיו נגזרו עליי גם חיי בדידות…
—

נשמח לקבל תגובות וביקורות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 18

מסעות בטמריה/ספר שלישי: הנבדלים – פרק כ"ב עד כ"ד