מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שישי: הטובים והרעים – פרק 33
לפרק הקודם:
—
קולות ציפורים מצייצות מעיר אותי.
מישהו נמצא קרוב אליי, מחזיק בזרוע שלי.
אני עוברת במבטי מהיד אל בעלה – קרולינה!
היא בריאה ושלמה!
אם מישהו עשה לה משהו, אני אהרוג את קווין!
"קרולינה, את בסדר?" אני שואלת בדאגה.
היא מהנהנת "כרגע את החשובה, אמא".
קרולינה קראה לי 'אמא'!.
זאת נקודת אור בתוך החושך שבליבי.
אני מתעלמת מהכאב, נתמכת על ידה ומחבקת אותה "הם עשו לך משהו?".
קרולינה משיבה "כלום, שום דבר, רק לקחו את הפגיונות שלי, נעלו אותי בחדר שינה והביאו לשם אוכל ומים".
לפחות היא בסדר "הצלחת לישון קצת?".
"קצת," משיבה קרולינה, אבל אין לה ממש 'פני פוקר'. "אני ממש מצטערת".
בהתעלמות מהכאב אני שמה את ידי כתפה "על מה, חמודה?" .
פעם ראשונה שאני מכנה אותה כך.
"את כאן, במצב הזה- בגללי," מתייפחת קרולינה. "לולא אני, לא היית נכנעת"
"את לא ממש צודקת," אני מלטפת את זרועה ואומרת את האמת. "נכון שבלעדייך אולי הייתי נכנעת לאט יותר, אבל הקרב היה אבוד מראש".
קרולינה שותקת, לכן אני מוסיפה הצהרה "אני לא מתחרטת על כלום ואם הייתי יכולה לחזור בזמן הייתי עושה שוב בדיוק את אותו הדבר!".
קרולינה מביטה בי "באמת?".
היד שלי כואבת אבל אני מברישה את שיערה הזהוב "בהחלט!".
הנחמה שהכי משכנעת היא נשיקת המצח שאני נותנת לה "ללא ספק!".
קרולינה מושכת נזלת באפה, מסתובבת ומציגה צלחת עם עוף "רוצה קצת? השאתי לך".
"תודה, אני באמת רעבה" אני משיבה והיא מסייעת לי לאכול.
אני נזכרת באטרמיס כשסייעתי לו לאכול.
כמה הייתי רוצה לראות אותו עכשיו, להשלים איתו, להתחיל מההתחלה.
דמעות מתחילות לרדת מעיניי וקרולינה מנגבת אותן בשרוולה "הכול יהיה בסדר, זה נגמר".
זאת לא אני, בתור אמא שלה, שאמורה לנחם?
"בואי," קרולינה מחייכת. "אני יודעת היכן נוכל לשתות מים ללא הפרעה".
אני מדדה אחרי קרולינה, מרגישה את התליון שנתן לי המלך קוסטום מתנדנד על צווארי.
זה בהחלט לא נגמר…
—
קרולינה מובילה אותי למזרקת מים עשויית אבן במרכז העיר בריקסטון ואני מתכופפת ולוגמת בקול מהמים.
הם לא הכי טעימים אבל לפחות הם נקיים.
לבסוף, אני מתיישבת ליד המזרקה ותוהה מה הולך להיות השלב הבא שלנו בזמן שקרולינה שומרת.
היא התבגרה במהירות!
אני מתפתה לחזור לפונדק ולבקש תמורה על הש"ז שנתתי להם אתמול.
החדר לא היה בשימוש והאוכל גם לא- בעיקר האוכל.
"האם את מרגישה שאת צריכה לאכול, לישון, לדבר, להתעלם, או כל דבר אחר כדי לנסות לעכל את החוויה שעברנו?" אני שואלת את קרולינה.
"בואי רק נתקדם, בא לי לעוף מכאן!" היא עונה במהירות ואז מוסיפה "אם את מסוגלת ללכת בכלל".
"אני ועוד איך יכולה ללכת!" אני בהתחלה משקרת, אבל כשרואה את מבט 'לכי תעבדי על מישהי אחרת' על פניה, אני מוסיפה "רק לאט".
"לאן נלך?" היא שואלת.
ממבט חטוף בתליון אני מבחינה שהחץ האדום מורה לכיוון צפון-מערב.
"בואי אחריי" אני קמה ומתחילה ללכת צפונה אבל קורסת אחרי חמישה צעדים.
אין שום סיכוי שאצליח להמשיך ללא עזרה.
קרולינה הולכת לכמה דקות ומאלתרת לי מקל הליכה מעץ.
"תודה, מתוקה!" אני מחייכת, נתמכת בו ואנו ממשיכות ללכת בקצב איטי מאוד.
העוברים ושבים מסתכלים במבט מוזר ואני מנסה להתעלם מהם.
שיחשבו מה שיחשבו!
אם היו מנסים לחוות אפילו רק קצת ממה שעברתי במסע המטורף הזה- הם לא היו מצליחים לשרוד.
לפתע, אני מבחינה באדם לבוש מעיל סגול בעל קצוות זהובים שמהנהן אליי ונעלם.
מי זה היה לעזאזל?
—
כמה דקות לאחר שהעיר בריקסטון נעלמת מעינינו נשמע קול כרכרה מתקרבת.
אני לא טורחת להרים את ראשי לשמע הכרכרה.
"אתן צריכות עזרה?" נשמע קול נשי מכיוון הכרכרה.
השאלה משכנעת אותי להעיף מבט ואני בוחנת את הכרכרה ואת נוסעיה- גבר נוהג בכרכרה ובתוכה אישה ונער קטן כולם בעלי עור שחום.
הגבר בעל שיער גזר קצר לבוש בשריון פלדה וחמוש בחרב גדולה. האישה שחומה, בעלת שיער שחור מתולתל ושלושה עגילים בכל אוזן, לבושה בשמלת בד צהובה עם כפתורים ובחגורה חומה מעור ואילו הנער בעל שיער קצר קוצני שחור, לבוש בחולצה לבנה ומכנס עשויי פשתן בצבע חום.
צוענים מגבול אלריה כנראה.
בשביל תיאום ציפיות ראשוני אני אומרת "אין לנו איך לשלם לכם".
"חלילה!" אומרת הצוענייה. "לא נבקש תשלום מאישה במצבך".
אני בוחנת אותם שוב בהיסוס.
בפעם האחרונה שנעזרתי בהסעה בכרכרה- מצאתי את עצמי אצל האוזן.
צמרמורת חולפת בגופי כשאני נזכרת בו.
מצד שני, אני לא מצליחה למצוא סיבה טובה למה לא להיעזר בהם…
"מה את אומרת?" אני שואלת את קרולינה.
למרות שכבר החלטתי- חשוב לי לשמוע את דעתה.
"איך שיהיה לך הכי טוב, אמא" היא עונה.
מחמם את ליבי שכך היא מכנה אותי, למרות שאולי זה בשביל ההצגה.
אני פונה בחזרה לשלישייה שעל הכרכרה ומהנהנת כשחיוך רחב על פניי "נשמח לכל עזרה שתסכימו לתת".
"בואו עלו," אומר הגבר "לאן פניכן?".
"צפונה" אני עונה ולא מפרטת בזמן שאני מוודאת שהילדה בטוחה על הכרכרה לפני שאני עולה בעצמי.
"לאן?" שואל הנער.
אני נושמת נשימה עמוקה וחושבת מה לענות.
אין הרבה מקומות מיושבים בכיוון זה חוץ מאלריה.
"החלטנו לנסות את מזלנו באלריה" אני מודה.
"מה לעזאזל יש לכם באלריה?" מזדעזעת האישה.
"קרובי משפחה שאולי יצליחו לעזור לנו לעמוד שוב על הרגליים" אני משקרת.
זאת עזרה שאני צריכה כרגע באופן די מילולי.
האישה שמה את ידה על פיה בחרדה "ואת לוקחת איתך למקום הנוראי הזה את הילדה?".
אני מרימה את כתפיי הכואבות באגביות "אני לא יכולה להשאיר אותה לבדה".
לי עשו את זה, והגעתי למצב הזה…
אסור שכך יקרה לקרולינה!
האישה נאנחת "את צודקת".
"ולאן אתם הולכים?" שואלת קרולינה
"אנחנו הולכים לשאר משפחתנו, במחנה האוהלים של הצוענים למרגלות אלריה" מצהיר הגבר.
אז הם משפחה, טוב…
אני מחליטה לשתוק לשארית הנסיעה ומקווה שגם קרולינה תעשה כמוני.
כנראה שכל שאלה שננסה לשאול אותם תיזרק אלינו גם בחזרה.
עדיף לי לא לדעת עליהם, במטרה שהם גם לא ידעו עלינו.
קרולינה נשענת על הצד ונרדמת במהרה, אני עושה כמוה אבל בגלל כאביי לוקח לי יותר זמן.
משום-מה, הדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא האיש במעיל הסגול.
מי זה היה?
ושאלה יותר חשובה – מה הוא רוצה ממני?
—————————————-
נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]
המשך יבוא בפרק 34
תגובות (0)