מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר רביעי: הפושעים– פרק 26

לפרק הקודם

מסעות בטמריה/ספר רביעי: הפושעים– פרקים ל"ז-ל"ח

—
עובר זמן רב ואטרמיס לא חוזר.
רגש של געגוע מתחיל ולכן אני מתמקדת במשחק ואומדת את כוח המשתתפים, חושבת על דרכים לצח כל אחד מהם.
הברברי מצליח בסופו של דבר לתת לאיש-התנין אגרוף מצלצל בבטן שמעיף את היצור לקיר הזירה מאחוריו.
היצור מתעלף ונלקח משם.
"והמתמודדת הבאה מול האלוף שלנו," אני שומעת קול חזק למרות שלא ברור מהיכן נגיע "הכהנת 'וייפר'! רדי לזירה והכיני עצמך לקרב!".
ליבי מתחיל להלום בחזה שלי.
למרות שהפעם ביקשתי את זה- עד עכשיו נמנעתי מקרבות בזירה, בגלל זה התחבאתי מדאריוס כשבחר מתמודדים.
אני מרגישה אבודה ובודדה ומחפשת את הדרך לזירה עצמה תוך כדי חיפוש אטרמיס במבטים לכל מקום.
הוא נעלם!
אני מתחילה לדאוג…
אנשים מפנים לי את הדרך ועכשיו אני רואה את הברברי בבירור- הוא מבוגר ממני, מעט גבוה ממני, זקנו הקצר והשטני אסוף בצמה וראשו מגולח. שריריו בגודל אבטיחים נראים מעבר לבגדיו הלבנים.
"אני לא מרביץ לילדות," אומר לי כשאני מתקרבת. "את יכולה להפסיד בכבוד".
"אם אתה לא מרבית לילדות, זה יהיה קרב קצר מאוד!" אני מתרברבת.
"מוכנים?" שואל הקול של הבא משום-מקום.
"אני כן" עונה הברברי.
אני מהנהנת ומרימה את ידיי בתנוחת מגננה.
"שחקו".
"בגלל שאת אישה, אתן לך ייתרון- תתחילי את" צוחק הברברי ועומד נינוח.
אני מחייכת אליו וקדה כאילו אומרת 'תודה'.
לא התכוונתי לתת לאיש הזה להתחיל, אני מתכננת לסיים את הקרב הזה במהירות האפשרית!
בסיטואציה הזאת אין הרבה מקום לאבירות וכבוד- אני מקפצת קצת ומתכננת להתכופף מתחת לרגליו ולתת מכה חזקה.
משם הוא כבר יהיה שלי!
כשאני קופצת הברברי מנסה לתפוס ברגלי ולהגן על עצמו- אבל הוא לא היה מוכן להשתחלות שלי מתחתיו ואני מצליחה לתת לו אגרוף במפשעה.
הקהל מריע!
הברברי מתפתל בכאב ותוקף אותי בטירוף, תופס אותי למרות שאני מתחמקת ומצליח להשכיב אותי על גבי.
"נכנעת?" שואל הברברי ברוגז, נראה שעדיין סובל.
"לא!" אני צועקת, מחליקה את רגליי מתחתיו ובועטת בו שוב במפשעה.
הוא קורא בכאב, יורד ממני והולך לאחור.
"זאת טעות לשחק מלוכלך," מסנן. "במיוחד נגדי!".
"זה המשחק," אני עונה, עדין שוכבת על הגב ומנסה לכוון לו בעיטה צידית לראש למרות המרחק.
הוא תופס ברגליי חזק עד כאב ובתנופה מעיף אותי אל קיר הזירה הרחוק.
האוויר יוצא מראותיי כשאני פוגעת בקיר וזה מכאיב לי בכל הגוף!
הקהל מריע.
הברברי צועד בזעם לקראתי "מוותרת, ילדה קטנה?".
אני מנסה להתעשת מהר, דבר לא פשוט בעליל לאור המכה שספגתי עכשיו ונעמדת.
מכיוון שרגליי כואבות קשה לי לעמוד ביציבות.
"עדין לא, קוף מגודל!" אני עונה לברברי באומץ.
נראה שהוא מאדים מכעס ותוקף בזעם בתקיפות מסוגים שונים ואני מתחמקת ומכניסה אגרוף לרקתו.
הברברי נופל לאחור, וכשאני רואה שלא זז אני מבינה שהוא משותק- הקרב תם.
"והמנצחת היא – הכוהנת 'וייפר!" קורא הקול.
הקהל מריע ופתאום צצים קשורים לחגורתי שני ש"ז.
איזה כיף!
"האם המנצחת חפצה בקרב נוסף?" שואל הקול.
אני מנסה לעבור מהמוח החייתי והמתגונן למשהו קצת יותר מעודן- שני ש"ז יעזרו לי, אבל לא יקדמו אותי לשום מקום.
מנגד, הצופים כבר יודעים שאני משחקת קצת מלוכלך ואחד מהם הולך להילחם נגדי.
קרב אחד בלבד לא יזיק… יותר מדיי.
לפחות כך אני מקווה.
"תכניס לפה עוד מישהו" אני עונה לדמות הבלתי נראית.
בזמן שאנשים בתלבושות קרקס גוררים את הברברי, נכנס יצור עם ראש-תיש מקורנן קרניים מעוקלות.
גופו משוריין מכתפיים עד כפות ידיו וכפות רגליו ויש לו מגני רגליים ומגן צוואר. ציפורניו ובהונותיו בגודל סכינים, והוא לובש שמלת עור קרועה.
איש-תיש?
כאן?
טוב… מצד שני זה לא כל-כך מפתיע.
אנשי התיש, שרובם מוצאם מרקלנדס במערב טמריה, רודפים אחרי ש"ז ושמלות.
אני מניחה שכאן, בבריקסטון, יש את שניהם.
"ותרי פשפש" אומר איש התיש בקול מגורגר.
למה הכנסתי את עצמי?
"כמו שוויתרתי לברברי ההוא?" אני מתגרה באיש התיש.
"יישאר לך רק ש"ז אחד," הוא אומר "וגם פחות איברים שבורים".
"או שאני ארוויח שניים" אני ממשיכה בביטחון, מנסה כבר עכשיו למצוא אצלו נקודות תורפה.
מגן הצוואר והקרניים הופכים את העניינים לקצת יותר מסובכים.
"מוכנים?" שואל הקול.
"בעונג רב" אומר היצור ומלקק את שפתיו.
אני מרימה את ידיי בתנוחת הגנה כתשובה.
מיד אחרי שהקול קורא "שחקו!" מסתער עליי איש התיש בכל כוחו.
אני מנסה להתחמק מאיש התיש ומכניסה לו אגרוף בצד הגוף בחלק לא משוריין.
יחד עם זאת, לא נראה כל-כך שהאגרוף השפיע- הוא פשוט צוחק, תוקף שוב ומנסה לבעוט ולתפוס בגרון שלי.
אני מנסה את התרגיל שעשיתי עם הברברי- להתחמק ולבעוט לו במפשעה.
עדיין מהלך לא מכובד, אבל אני בדרך לבצע מהלכים מלוכלכים ממש אם הוא ימשיך לנפנף את המכות שלי כמו זבובים!
איש התיש בועט בבטני במפתיע וזה מקפל אותי לשניים ואז תופס בגרוני ומרים אותי מעט באוויר "היכנעי פשפש!".
אני מריחה את הריח המסריח של פיו כשהוא אומר את זה.
"נבלה!" אני מצליחה לפלוט במאמץ, מעקלת את אצבעותיי כמו טפרים ומתחילה לתקוף את העיניים שלו, אך הוא תופס את זרועי בידו החופשית ומעקם אותה.
אם הייתי יכולה לפלוט צרחה, הייתי עושה את זה.
כרגע הדבר היחיד שפנוי אצלי הוא הרגליים- שבעזרתן אני בועטת בו בכל הכוח והוא נופל לאחור, מתנשף בכבדות וקורא בכאב.
בגלל שהייתי באוויר אני נופלת על האדמה בחבטה אבל לא בשכיבה, בזמן שעולה בזיכרוני המשפט "הגדולים יותר- נופלים חזק יותר".
אין לאיש התיש כרגע אפשרות לקום ולהסתער עליי, לכן אני מתנשמת ומנסה לזוז הכי מהר שאני יכולה, מכוונת את הברך שלי לצוואר איש התיש ומתכננת ללחוץ בעזרתה.
אני מקרבת את אצבעותיי לעיניו "אם לא תיכנע, אפגע בעיניך!".
בעיניים רושפות הוא יורק על האדמה.
"תיכנע!" אני לוחצת יותר את הברך ומצמידה את האגודלים לעיניו "או שתסיים את הקרב הזה עם רטייה או שתיין."
"אולי, אבל גם את תסיימי עם עוד איברים שבורים בנוסף ליד" קורא איש התיש בקול גרוני.
"לא נראה לי" אני מצרפת את אחת הידיים לברך המונחת על צווארו, מנסה למצוא את העורק התרדמני ולחסום אותו.
לא קשה כל כך למצוא אותו עם האדרנלין הגועש בדמו.
אני משנה תנוחה- רגלי על כתפיו של היריב שלי ושתי ידיו לופתות את צווארו.
"נכנע?" אני שואלת.
איש התיש מהנהן ומרים יד לאות כניעה.
הקהל קורא בהתלהבות
"יש לנו אלופה חדשה!" אני שומעת את הקול המסתורי ואז מופיעים בחגורתי עוד שני ש"ז.
אני צוהלת משמחה יחד עם הקהל המריע- דבר שמכאיב לגופי.
כשהכרוז קורא"האם תהיי מעוניינת במתמודד נוסף?" אני נעמדת, מנידה בראשי לשלילה "סיימתי את מה שבאתי לעשות כאן".
"הללו את האלופה של הלילה!" אומר הקול. "מקווים שתגיעי גם מחר".
עם המצב שלי והאיום של סרינה- אני לא יודעת אם אשרוד עד מחר.
—
בזמן שאנשים לוקחים את איש התיש מהזירה אני מבחינה באטרמיס מתקרב בריצה.
הוא מפתיע אותי בחיבוק שמקפיץ את ליבי.
כשמתנתק סורק אותי במבטו "זה היה מרשים מאוד! את בסדר?".
למה אני מסמיקה?
"תודה," אני אומרת ומסיטה את שיערי. "ייאמר לזכותם שזה לא היה פשוט בכלל, שווה כל פרוטה".
אני מבחינה בחרב שקשורה בנדן לחגורה חדשה "מאיפה החרב?".
"התערבתי עלייך עם איזה אורוק-היי, הוא אמר שתפסידי מול המתמודד השני" עונה אטרמיס.
"ואם הייתי מפסידה?" אני שמה ידיים על מותניי בכעס.
" בואי פשוט נשמח שזה נגמר ונלך מכאן" מחייך אטרמיס חיוך ציני ומצביע על היציאה.
אני מבחינה בעוד אנשים יוצאים למרות שהמשחקים לא נגמרו.
כנראה האירוע המרכזי – שזה הקרב שלי, הסתיים.
אני נאנחת ומהנהנת בעייפות.
ברגע שנצא מההמון אשאל אותו על כמה דברים שאני מעוניינת לקנות.
אני מדדת וכמעט נופלת בטעות אבל אז אטרמיס תומך בי "לאט-לאט, שותפה"
הלב שלי דופק במהירות שיא "בסדר".
אנחנו מתחילים לצעוד ולצאת מהזירה.
—
כשאטרמיס ואני עולים במדרגות היציאה מהזירה נשמע מאחוריי קול גברי מתנשף "חכו רגע!"
איני מסתובבת ומנסה למנוע מעצמי לקפוא.
משום-מה אני שואבת נחמה מסוימת מנוכחותו של אטרמיס לצידי.
מישהו נוגע בזרועי ביד הלא-שבורה, "חכו רגע! בבקשה!".
אני מנערת מעליי את המגע הלא רצוי ומסתובבת בחוסר ברירה.
ננס מזוקן עם זקן ארוך הקשור בצמה עומד מאחוריי ומתנשף.
הוא לבוש בחולצה ומעיל מפוארים ואוחז במקל הליכה.
"אני כבר זקן מדיי בשביל ריצות ארוכות טווח במדרגות" אומר הננס.
אני לא מגיבה. איני בוטחת בננסים.
ננסים הם חמדנים, יותר מגמדים. הנאמנות שלהם היא רק למלך הננסים 'פיקץ" שביכרתי הרי פלימנדס, והוא עצמו חושב את עצמו למלך טמריה כולה.
לא שלמישהו אכפת מזה.
"שלום! שמי אקסל" אומר הננס. "התרשמתי מאוד מהתחרות היום מיס' וייפר. יש לי הצעה מפתה בשבילך- כמובן, אם תרצי לשמוע".
אני כבר מנוסה ב"הצעות מפתות" ולכן עונה "אשמח לשמוע, אבל בלי התחייבויות".
נראה שיש לי מספיק ש"ז כדי להתחיל מחדש, אבל עזרה לעולם לא תזיק.
"אני מחפש הרפתקנים, ארבעה חברי צוות למשימה כלשהי בצפון טמריה. אשמח אם תצטרפי, ההצלחה במשימה תהיה רווחת מבחינה כלכלית – כ800 ש"ז.
זאת אכן הצעה מפתה!
טרמפ בטוח ומימון למשימה בצפון? וזה עוד בלי הרווח!
אבל פתאום אני מרגישה צריבה ליד הלב שלי, כי חשבתי לנטוש את המשימה הנוכחית.
תליון מטופש…
"מה אופי המשימה ומה המשמעות של כישלון בה?" אני מתעניינת.
"טוב," מתחיל אקסל לנאום. "המשימה במערב אלריה- להביא לי ביצת דרקון. כישלון- את יכולה לנחש… אספק לך כלים כמובן".
"דרקון? זה לא שווה את זה, שותפה" אומר אטרמיס נחרצות.
אני מנידה בראשי לשלילה.
אני לא יכולה לסטות כל כך מהדרך- לא מבחינת המקום הגאוגרפי שבו אני נמצאת ולא מבחינת הזמן שנותר לי.
"אכן מדובר בהצעה מפתה מאוד, אבל לא אוכל להיעתר לה בשל… עניינים אישיים" אני עונה לאקסל.
אקסל נראה מאוכזב "למה שלא נעשה דבר כזה- אני וחבורתי נסייע לך, ומשם נלך להביא את הביצה?".
"זו תהיה בעיה," אני עונה. "מדובר במצב רגיש מאוד".
אקסל מושך בכתפיו "חבל," וכשמסתובב ללכת אומר "יש לך זמן להתחרט עד הבוקר. בנץ השחר החבורה יוצאת מפתח הזירה".
כשאקסל נעלם מזווית עיניי שואל אטרמיס "מהם העניינים האישיים?".
חבל שאני לא יכולה לספר לו על המשימה.
או יותר טוב- לצרף אותו.
"יש לי עניינים רגישים לסדר בעלי אופי אישי," אני עונה ונאנחת. "ויד שבורה, כמובן. איפה יש כאן רופא?".
"יש כאן בבריקסטון שאמאן אם את מעוניינת"
"הוא טוב? כי הצעקות שעוד מעט אשמיע בגלל הכאב שלי יכולים להעיר דרקון ישן".
"הוא… הוא טוב כשהוא רוצה להיות טוב" אומר אטרמיס בידו החופשית.
"כסף יכול לגרום לו למוטיבציה?" אני טופחת על ש"ז החדשים.
אטרמיס צוחק "בהחלט, כסף ויחס מכבד לעבודתו, שאקח אותך?".
מוזר שאמר 'שאקח' במקום 'שנלך'.
"אני אשמח" אני מגיבה. "אולי אחר כך אוכל לחשוב קצת יותר בצלילות".
זאת פעולה לא קלה לביצוע כשאני יחד איתו.

—————————————-

נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בספר חמישי(!!!) – האהובים, בפרק 27

מסעות בטמריה/ספר חמישי: האהובים– פרקים מ'-מ"א