מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר רביעי: הפושעים– פרק 23

לפרק הקודם

מסעות בטמריה/ספר רביעי: הפושעים– פרק ל"א

—
המחסן הזה מתחיל להיות קטן ומחניק.
אני מקווה שאני לא מפתחת קלסטרופוביה מרוב מקומות סגורים בהם אני נכלאת.
"כמה זמן את חושבת שנצטרך להיות כאן?" אני שואלת את הילדה.
היא מושכת בכתפיה "אני מקווה שלא הרבה כי אמא שלי תהיה בלחץ," היא אומרת בפנים מודאגות. "לה קשה לשמור על צורתה, ואם תצא לחפש אותי- תוכל בטעות להפוך לשועלה באמצע הרחוב".
"אז אנחנו לא רוצות שיקרו דברים שנתחרט עליהם," אני אומרת. "נמתין כאן בערך עוד חצי שעה ונלך. בינתיים, אולי תוכלי לעזור לי… אני צריכה בגדים להחלפה, עדיף בגדי גברים, אוכל ומים. יש לך רעיון איפה אוכל להשיג אותם?".
אולי היא תסייע לי בתמורה לכל התעלול שעשיתי עם סגן ראש העיר.
"בבית שלי, אבא שלי יביא לך בטוח!" אומרת הילדה ומביטה בשמש השוקעת. "אבל הבית שלי בקצה העיר ואנחנו כאן באזור המשמר. איך נגיע לשם בלי שנימצא? ודרך אגב- שמי מאליה"
"נעים להכיר מאליה! שמי האמיתי הוא איילקס," אני אומרת בחיוך. "אני מאמינה שאת מכירה את העיר הזאת יותר טוב ממני. מה ההצעה שלך?".
"אולי השריון והקסדה?" מציעה מאליה.
אני בודקת אותם "לא נראה שהם מתאימים לי".
"בכל זאת, בחורה עם שריון וקסדה זה לא דבר בולט בעיר אסטיקה," היא אומרת מוציאה אזיקים "בנוסף, תאזקי אותי שייראה שאני בדרך למעצר".
שאני אאזוק ילדה?! זה כבר יותר מדיי.
מצצד שני, אם לא אני- איש הרובוט יעשה זאת במקרה ותיתפס.
"בסדר גמור" אני נאנחת, לובשת את השריון הנוקשה על הבגדים שלי ולאחריו הקסדה.
השריון לוחץ וכבד והקסדה מסריחה ונוסף על כך- גופי מתחיל להזיע בתוכו.
לאחר שאני מסיימת, אני מניפה את ידיי לצדדים ומאפשרת למאליה לבחון אותי "איך אני נראית?!".
"קצת מגושמת," היא אומרת כשידה על סנטרה. "נקווה שלא ישימו לב".
אני מהנהנת ואוזקת למאליה את הידיים, אך משאירה את האזיקים מספיק רפויים כדי שהיא תוכל להיחלץ מהם בקלות במידת הצורך.
"זה בסדר," היא מרגיעה. "תורידי את מכסה הקסדה, שלא יחשדו".
אני מורידה אותו אבל מתחרטת מיד- כמעט הכול חשוך והקסדה מסריחה יותר ממקודם!
מאליה פותחת את הדלת ומביטה החוצה "השטח נקי, בואי נלך!".
אין אף אחד? זה מוזר ומחשיד, אבל אין לי מה לעשות בנידון ואי אפשר להתחבא לנצח.
אני מתחילה להתגנב, אבל אז נזכרת שאין בכלל צורך ולכן אני מזדקפת.
"תובילי את הדרך!" אני לוחשת למאליה, שולפת את הפגיון ומניחה יד שניה על כתפה.
—
כשאנחנו עוברות מעט את המשמר אנחנו מבינות שנכנסנו למלכודת.
גלאהד, כחלק מהסיור, מתקדם לכיווננו עם חיילים שחוסמים כמעט כל דרך מילוט.
מאליה מצייצת בבהלה ורצה בפתאומיות בכוח שאני לא מאמינה שאפשרי בגוף הפצפון שלה.
מכיוון שאזיקיה של מאליה קשורות בשרשרת ליד שלי- אני נופלת קדימה והיא נופלת לאחור.
עוצמת החבטה על המדרכה, גורמת לכך שהקסדה שאינה מתאימה לראשי יורדת ומתגלגלת וראשי החבול מתגלה.
גלאהד מצביע עלינו "הנה הן! תפסו את הילדה!".
בסופו של דבר, נראה שסגן ראש העיר לא מעוניין בי- אבל יש לי את האפשרות לעכב אותו!
אני משחררת את השרשרת והאזיקים במהירות וצועקת למאליה "תמשיכי לרוץ!".
רוב החיילים רצים אחריה ושלושה חיילים נשארים עם גלאהד ואיתי.
אני לוקחת את הקסדה וזורקת אותה לעבר גלאהד "היי! שלא תעז לגעת בה, בריון!".
מאליה קמה ורצה במהירות מרשימה והקסדה פוגעת ברגלו של גלאהד, אבל לא נראה שהפגיעה הזיקה לו "תביאי לי אותה – או שתיעצרי!".
ברור לי שאם אפסיד איעצר ואגיע לבסוף לבית הסוהר של פאנמס, אולי בקומה נמוכה מזו ששהתה בה צ'יפה.
יחד עם זאת, זה לא ממש מאיים. כבר הייתי במאסר מספר פעמים בשבוע האחרון…
"אוי, היא כבר ברחה" אני עונה בנימה מאוכזבת, חרב ופגיון שלופים בידיי.
"היכנעי, זרה!" מזהיר חייל.
"אני לא אתן לך להתנהג ככה לתושבי העיר שלך!" אני אומרת לגלאהד בתעוזה, מוכנה להילחם.
השומרים מסתערים לכיווני ויוצרים תקיפה משלושה צדדים, ממש כמו משולש בו אני במרכז והם תוקפים מכל הזוויות.
טקטיקה מעולה!
אני מצליחה בקושי להדוף את שני התוקפים מלפניי, מכיוון שהשריון מאט אותי ומכביד וקשה לי לאחוז בחרב בהדיפה.
החייל האחורי מצליח דיי מהר לאיים בחרבו על העורף שלי עד שאני ממש מרגישה את החרב שלו נוגעת בי.
איך לעזאזל לא שמתי לב אליו?!
כשאני חושבת איך להתחמק מהחרב בעורף, חרבי ופגיוני מועפים ע"י החייל שבזווית השמאלית שלי.
"רדי על הברכיים עם ידיים מאחורי הגב, זרה!" פוקד החייל מאחוריי. "את עצורה באשמת איום על סגן ראש העיר ובאשמת סיוע לפושעת. עונש זה הוא שהייה בבבית הסוהר של פאנמס או עד שיפדו אותך".
אני עושה כמצוותו, אחשוב על דרך מילוט אחר כך.
אחרי שהם אוזקים אותי בידיי ובצווארי, גלאהד תופס בשיער ראשי ומושך אותו כלפי מעלה בחוזקה, כך שפניי יראו מול פניו.
אני מבחינה שגם עיניו לא אנושיות "קחו אותה מכאן ותנו לה בגדים שיתאימו למעמדה".
—
אני צועדת עם החיילים ברחבי העיר אסטיקה, אף אחד לא שם לב במיוחד אלינו.
כבר אחרי הצהריים, נשארו לי רק 11 ימים להציל את הנסיכה לוסי ועכשיו אני בעצמי שוב אסירה.
נהדר.
החיילים מלווים אותי לבניין בית סוהר קטן, בידיעה שתור בית הסוהר של פאנמס בו הייתה צ'יפה יגיע בקרוב.
כשהדלת נפתחת, אנחנו יורדים במספר לא מועט של מדרגות אבן ומגיעים לקומה בה מסדרון שבתוכו תאי מאסר.
רוב התאים העשויים מאבן עם סורגי ברזל וקבועים בקירות, חלקם תלויים על התקרה וחלקם בבורות מסורגים מתחת לרגלינו.
יותר מחצי מהתאים מאוכלסים, כך שלא יהיה לי שקט כשאשהה כאן.
נהדר.
באמצע המסדרון פותחים החיילים תא שמאלי ודוחפים אותי פנימה לתוכו בכוח.
ידוע לי שזמן שהותי בתא הזה קצר, בקרוב ביתי החדש והקבוע יהיה בבית הסוהר של פאנמס.
אני סורקת במבטי את מקום מגוריי- בתא יש דרגש עשוי אבן, סיר ושרשרת מהתקרה למקרה שארצה "לחסוך את העבודה לאחראים".
החיילים יוצאים מהתא, נועלים אותו וזורקים מעבר לסורגים חולצה קצרה צמודה ומכנס קצר עשויים מצמר עם פסי שחור לבן.
בבחינה ראשונית אני מבינה שהבגדים קטנים עליי במידה רבה, אך לא יעזור אם אתלונן.
אני כבר מכירה את התהליך ולכן אני חולצת את נעליי, מסובבת את גבי כלפי החיילים, מחליפה בגדים כשמסתירה את השרשרת והתליון וזורקת את הנעליים והבגדים הישנים שלי מעבר לסורגים.
"תודה!" אני מחייכת אל החייל שלוקח אותם.
לפחות סוף סוף החלפתי בגדים מהשמלה הסגולה המחרידה של הנבדלים- אבל הצמר מתחיל לגרד!
כשהחיילים הולכים אני מביטה בעגמומיות על השרשרת מהתקרה.
עד עכשיו לא שקלתי את זה.
11 ימים… לאן כבר התקדמתי?
אני נשכבת באי נוחות על הדרגש ומנסה להירדם.
הכול יראה טוב יותר בבוקר.
נכון?
—
רעשים של היאבקות ושל גרירה הנשמעים באמצע הלילה מעירים אותי.
עוד אסיר מוכנס לתא שאני בו.
אני מקווה שזה לא עוד מלך שרוצה שאצא למשימת התאבדות- כי העכשווית מתחילה להימאס עליי.
לעומתי, שעליי שמו רק אזיקים בידיים ובצוואר וקשרו אליהם שרשרת גרירה, אוזקים החיילים את ידי ורגלי האיש אל הקיר ופושטים ממנו את חולצתו- חולצה בצע תכלת עם כפתורים שנראית יקרה.
"תראו איך אנחנו מתחשבים בכם, כדי שלא יהיה לכם משעמם" אומר חייל וצוחק בזמן שנועל את התא .
כשהם הולכים אני סוקרת במבטי את שותפי לתא כשאני עדיין שוכבת על הדרגש.
הוא אנושי ללא ספק ונראה מעט מבוגר ממני, אולי קרוב 30.
שיערו הקצר, הפרוע והמאובק וזקנו הלא מגולח מעידים שלא התרחץ זמן רב.
בכל פלג דופן העליון, כולל בכתפיו ובידיו השריריות והמרשימות נראות צלקות שמלמדות על מכות והצלפות.
הוא לבוש רק במכנסי עור ארוכים ומאובקים בצבע אפור ורגליו יחפות ומצולקות.
עיני השקד בצבע חום שלו מלמדות על חוסר שינה.
אני לא בחורה שמתרשמת משרירים, אבל ממבט ראשון יש באיש הזה משהו מעניין…
"היי, שותפה!" האסיר מחייך חיוך שמעיד על כאב. "שמי אטרמיס, מה שמך?".
אני עייפה מכדי לנסות להיזכר באיזה שם השתמשתי הפעם.
לבסוף אני שואלת "זה משנה?".
מה אטרמיס הזה עשה, שמגיע לו עונש כליאה אפילו גרועה משלי?
אחרי הכול, אני איימתי על סגן ראש העיר וסייעתי לפושעת…
"את צודקת, במצב שלנו לא ממש…" מרים אטרמיס מעט את כתפיו השריריות ונאנח. "באשמת מה את כאן?".
"גניבה" כרגיל, אני משקרת לאטרמיס בלי לחשוב.
"של מה?" הוא מפהק.
"לא לגמרי ברור לי" זאת האמת.
החיפושית הזאת לא מובנת לי לחלוטין ובפועל לא באמת גנבתי אותה.
"טוב… לי לא אמרו כמה זמן אהיה כאן," אומר אטרמיס ומפהק שוב. "אבל מן הסתם אעבור בקרוב לבית הסוהר בפאנמס. אמרו לך כמה זמן תישארי?".
"לא שזכור לי" גם זאת סוג של אמת.
"לא ייתכן שיכניסו לכלא, למאסר ללא נתינת זמן, בחורה כמוך על סתם גניבה" פוסק אטרמיס נחרצות.
"בחורה כמוני?" אני מתיישבת ומחייכת. "למה אתה מתכוון?".
"אמ…" נראה שהוא משתדל למצוא את המילה הנכונה. "בחורה נחמדה כל-כך?".
מזמן אף אחד לא ניסה 'להתחיל איתי' באמת וזאת ממש סיטואציה מוזרה.
זה מצחיק ומעודד.
"טוב, אפשר גם להגדיר את מה שעשיתי בתור רצח…" אני מושכת בכתפיי ומחייכת משום-מה. "זה עדיין ישאיר אותי בהגדרת 'נחמדה'?".
"אני לא מאמין לזה," מניד אטרמיס את ראשו לשלילה. "את מי, כביכול, את רצחת?".
"את אותו אחד שהכניס אותי לכאן," אני עונה בפשטות. "גנבתי ממנו את הסיכוי להיות אנושי".
"את מתכוונת לגלאהד?" שואל אטרמיס.
"הוא ולא אחר!" אני מחייכת בעגמומיות.
מה הטעם בלהסתיר את מה שעשיתי?
אטרמיס מתחיל לצחוק.
משום מה גם אני מצטרפת.
בחור נחמד.
"הו, שותפה… את לא יודעת עם מי הסתבכת!" אומר אטרמיס כשאנחנו נרגעים. "למען האמת- גם אני כאן בגללו, אבל מסיבה שונה," הוא מוסיף. "סיפור ארול, אבל בואי נאמר שאני כאן כי ניסיתי לבטל תיאטרון".
"אני חייבת לשמוע אחרי פתיח כזה" הוא מצליח לחלץ ממני עוד חיוך.
"במשך שלוש שנים הייתי השריף כאן באסטיקה," מספר אטרמיס ומביט על הרצפה. "יצאתי נגד גלאהד כי לדעתי עשה פשעים, אבל איש-הרובוט הזה שולט בעיר הזאת ומשחק בה כאילו היא בבובה על חוטים- כולם בכיס שלו!".
הוא מביט בי וכשאני לא מגיבה הוא ממשיך "יומיים לאחר שהתחלתי לחקור על מעשיו- ראש העיר בעצמו העניש אותי במלקות ומשם- נגררתי לכאן.
"אאווץ'" אני מסכמת את הרגשתי במילה אחת.
שריף, הא?
יכול להיות שהוא יודע איך להיחלץ מכאן לפני שנילקח לפאנמס!
אטרמיס מחייך ואומר "בקיצור- ברוכה הבאה למועדון, שותפה!".
"ברוך הנמצא!" אני משיבה ואז מצביעה על חולצתי וצוחקת "יש לכם בגדים ממש נעימים, דרך אגב".
"כפי שאת רואה," מצביע על גופו החשוף "לא היה לי מספיק כסף לקנות אחת משלי".
"יפה שעמדת על שלך, זה לא מובן מאליו. בעיקר לא בעיר כזאת" אני משבחת.
"תודה, אבל זה לא ממש הועיל כמו שאת רואה" אומר אטרמיס בדכדוך.
"זה יכול להועיל," אני מתחילה לשתול במוחו את הרעיון. "בינתיים, יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור? במסגרת ההגבלות כמובן" אני מרימה את ידי הכבולות.
"תודה על ההצעה!" מודה אטרמיס. "אמ… בתור שריף עם ניסיון באסירים- ההמלצה שלי היא שינה טובה ולהמשיך לקוות למחר טוב יותר".
בהצבעה על הדרגש אני אומרת "אפשרי בהחלט לישון כאן, מניסיון".
אני מנסה להיות אופטימית כי אני צריכה את המוטיבציה של אטרמיס.
"אם לא שינו את סדר היום כאן- כל בוקר יש אימונים בחצר בית הסוהר, נראה אם יוציאו אותנו" מודיע אטרמיס.
אני לא בטוחה בכך שיוציאו אותנו לחצר, הרי שנינו אסירים מסוכנים, כביכול.
"לילה טוב, שריף!" אני מאחלת ונשכבת על הדרגש.
"לילה טוב, שותפה" מאחל אטרמיס ומוצא תנוחה לשינה.
אני נרדמת שוב דיי בקלות- ובחיוך!

—————————————-

נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 24

מסעות בטמריה/ספר רביעי: הפושעים– פרקים ל"ה-ל"ו