מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר רביעי: הפושעים– פרק 25

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה/ספר רביעי: הפושעים– פרקים ל"ה-ל"ו

—
צמרמורת עולה בגבי לשמע קולה של סרינה "מה את אומרת על שיחת אם-בת?".
סרינה מופיעה ממולי והיא מביעה חיוך מנצח.
ציפיתי שבמוקדם או במאוחר ניתקל אחת בשנייה, אבל זה כבר מוגזם.
גופי לא נשמע להוראות המוח המבועת שלי, דבר שמעצים את האימה.
"בואי נשמע מה יש לך לומר" אני אומרת ומקווה שליבי המפרפר לא משפיע על הקול שלי יותר מידי.
איך אני יוצאת מהתסבוכת הזאת?
"נתחיל מזה שתגידי לי- למי נתת את הטבעת שלי?" סרינה דורשת לדעת וידיי מורמות ללא רצון. "אני רואה שהיא אינה אצלך".
"היא אצל עוד מישהו שהחליט לסחוט אותי. נראה שזה קורה הרבה לאחרונה" אני לא מרגישה מחויבות לאתניקס, אבל כרגע אני בעיקר רוצה לעצבן את סרינה, גם אם זה יעלה לי בכאב.
אני רוצה לראות אותה מאבדת שליטה, שוברת את הדמות שהיא מציגה לעולם.
"מעניין שאת מגדירה את המושג סחיטה, ראית פעם איך סוחטים מגבת?" היא מחייכת.
"זה איום?" אני שואלת בלי אומץ.
"סוג של" היא מגחכת.
לפתע אני מרגישה כאילו בטני וגבי מנסים להידבק אחד לשנייה.
אני בקושי נושמת!
"מי האיש שנתת לו? תני לי שם!" דורשת סרינה.
גופי כואב יותר ויותר ככל שהיא מתרגזת ואני נאנקת ומתחילה להישבר "איזה אחד מכפר הנבדלים ביאלדורי".
"ושמו?" היא גוערת והלחץ ממש בלתי נסבל. "אל תשקרי, ילדתי. את יודעת שאיני אוהבת שקרנים"
אני תוהה אם שווה לי להמשיך עם ההצגה.
אחרי הכול, הטבעת היא זו שמאזנת את כוחה של סרינה, ובלעדיה? אין לי מושג למה היא מסוגלת.
"אני לא בטוחה שאני זוכרת…" אני מצייצת מכאב ומעמידה פנים כאילו אני מנסה להיזכר.
"מה לדעתך יעזור לך להיזכר?" היא צוחקת.
"זמן?" אני מציעה.
אוכל טוב, ומים ללא הגבלה, ש"ז, כלי נשק ומותה של סרינה עצמה גם לא יזיקו- אבל אני בטוחה שאת אלה היא תסרב לספק לי.
"יש לך זמן- אני סופרת עד 10" היא מתחילה ומשחררת.
אני נופלת על ערימת הגופות ומתנשמת.
"1".
"לינ…." אני מתחילה למלמל צירופי אותיות. "תינ…. סיל…?".
"שם מלא! 2"
"סיקס… לינק… תינק…" אני עושה את עצמי מנסה להיזכר.
"3".
"סרינה, בחייך, זה איזשהו צירוף של האותיות האלה" אני מתחננת ממש. "את בטוח מכירה מישהו מיאלדורי שרוצה את הטבעת!".
היא חושבת לרגע "אתניקס! הייתי צריכה לדעת! האוויל הזקן משתמש בילדות כדי להגיע אליי, פחדן".
אני לא נעלבת.
סרינה פונה אליי וגופי מתאבן שוב "אם את רוצה שארחם עלייך- קראי לאתניקס שיגיע לכאן והשיגי לי את הטבעת בחזרה!" דורשת סרינה ואז ממשיכה "אם תסרבי- הבן שלי מאוד ישמח!".
האוזן בחיים?
לא!
זה לא אכפת לי!
"סרינה, בבקשה, אני לא יכולה להתמודד מול מכשף! את רואה את הכישלונות שלי בהתחמקות ממך, אז איך אוכל להרוג אותו?" אני מנסה לגרום לעצמי להישמע חסרת כישורים ויכולות.
"מה את מציעה?" היא שואלת.
אני לא הולכת אפילו לנסות להציע לה לשחרר אותי, אין בה רחמים ולכן אני מנסה בדרך אחרת "מה אם אהפוך לשולייה שלך ותלמדי אותי איך להביס את אתניקס?".
זאת הצעה מטופשת, אבל אם היא תבטח בי- אולי אוכל ללמוד טריק או שניים ולברוח ממנה ביתר קלות.
במחשבה נוספת, היא בעד נשים חזקות ורוצה יורשת.
אם רק אצליח לשכנע אותה שאני בצד שלה…
טוב שסרינה לא קוראת מחשבות כמו הנזירים הטפשיים מיאלדורי.
"משרתת אמינה עדיפה- אם תהיי אמינה מספיק אלמד אותך קסמים," גופי משתחרר. "אם בזאת את חפצה- כרעי ברך והישבעי במילותייך לשרת אותי ללא עוררין".
"משרתת? מה קרה לצ'יפה?" אני נדהמת.
אני יודעת בדיוק מה קרה לה, אבל מנסה למשוך את הזמן כדי לבחון את המקום.
שנינו נמצאות באזור צדדי של העיר אסטיקה מאחורי מבנה בית הסוהר.
הפיר ממנו באתי נמצא מעליי וערימת הגופות עליה אני נמצאת מסריחה עד טירוף!
"צ'יפה השתחררה בזכות ששירתה אותי נאמנה" אומרת סרינה.
אני מהנהנת.
או שזה שקר, או שהייתי חלק מתוכנת גדולה שסרינה רקמה.
אני לא פוסלת את האופציה השניה.
לא אישבע למפלצת הזאת כל עוד אני חיה!
"סרינה…" אני פותחת בדברים ומחליטה לנסות דבר אחרון. כיוון שנראה שאין לי מוצא אני בוהה בשרשרת על צווארה ואז מכווצת את אגרופי, כפי שראיתי אותה עושה כבר מספר פעמים, מדמיינת ששריריה נתונים לשליטתי. "אני נשבעת בזאת…".
היא נראית מרוצה "המשיכי וכרעי על ארבע".
זה לא עובד!
לעזאזל!
אני בוחנת את ערימת הגופות ואת הרצפה המטונפת.
פחות אכפת לי מהלכלוך אלא יותר מהכבוד שלי "אני לא חושבת ששבועה במקום כמו זה תכבד אותך מספיק" אני מנסה להתחנף.
"אני בטוחה שכן, אסירים תמיד בזבל" צוחקת סרינה מבדיחה עצמית.
"ומשרתים של גבירה כמוך?" אני שואלת.
גופי כואב שוב אבל אני יכולה לזוז "התחלה גרועה למשרתת!" היא גוערת.
"דרך גרועה להשיג נאמנות!" אני ממלמלת.
"לא בדיוק התחלנו ברגל ימין, את יודעת…" היא מרימה כתפיים באגביות.
"אני מוכנה לנסות לפתוח דף חדש," אני משקרת. "נתעלם מהנסיבות שהובילו למפגש שלנו וננסה ליצור מערכת יחסים מכבדת, שתוביל כמובן לתיקון הטעות שלי והחזרת הטבעת אלייך".
"אז קדימה, הישבעי לי אמונים!" היא דורשת. "זה הכבוד הכי גבוה שאוכל לתת לשקרנית וגזלנית".
אני מנסה לטאטא את הכבוד שלי מתחת לשטיח, הוא רק מפריע לי כרגע ואני לא רואה מוצא אחר.
בהרכנת ראש ועצימת עיניים אני מצהירה "סרינה, אני נשבעת בזאת להעניק לך את שירותיי ככל שאוכל וכל עוד שתחפצי בהם."
"על ארבע, בתי היקרה," דוחקת סרינה. "כך אדע שאת רצינית".
הכבוד של מתמרד, אבל אני בכל זאת כורעת על ברכיי.
"סרינה!" אני צועקת, מקווה שקולי יישמע דרך פיר האשפה. "אני נשבעת בזאת להעניק לך את שירותיי ככל שאוכל וכל עוד תחפצי בהם! את מרוממת אותי ממעמד אסירה חסרת כבוד למשרתת ראוייה להתייחסות ממך!".
"יפה מאוד, משרתת," היא ממלמלת משהו ואני רואה חור שחור נפתח "עכשיו, בואי איתי הביתה".
זאת לא הייתה הכוונה.
רציתי לעורר מהומה כשנצא מכאן, אבל העובדה שסרינה מסוגלת לשגר את עצמה ממקום למקום מסבכת את העניינים.
אני מושכת כמה שניות, בוחנת את החור, וצועדת אל סרינה.
"אחרייך, גברתי הסלחנית?" אני שואלת ביראת כבוד.
אולי מישהו יחליט בכל זאת להגיע, או שסרינה תשאיר אותי בטעות כאן לבד.
כשסרינה מתקרבת אל החור היא שולחת יד ומצווה "אחזי בידי, משרתת!".
"היא חוטפת אותי!" אני צועקת לפתע בכל כוחי. "אישה זקנה חוטפת אסירה ומבריחה אותה דרך חדר האשפה!" אני מנסה לתאר את סרינה ואת המיקום שלנו בזמן קצר ככל שניתן.
אם יתפסו אותנו בזמן, טענת החטיפה תעזור לי לא להסתבך יותר מידיי.
בית הסוהר של פאנמס עדיף על שהות אצל סרינה.
"היי! מי שם?" אני שומעת מאחוריי קול מוזר.
"הצילו!" אני צורחת ומנסה להכווין את בעל הקול אלינו "היא חוטפת אותי!".
קול המון רגליים צועדות במהירות המתקרבות אלינו נשמע.
הדבר המפתיע, או לא מפתיע בעצם, הוא שהצעדים נשמעים רובוטיים.
שישה אנשי-רובוט גבוהים ביותר, נושאי מגן וחרב עשויים מפלדה, לובשי שריון שרשראות וחובשי קסדה זהובה בצורת נשר מתקרבים ומכתרים אותנו.
לעזאזל!" מקללת סרינה.
הפעם אני מסכימה איתה.
סרינה פונה אליי ואומרת בכעס "עוד ניפגש, בתי היקרה!".
היא נעלמת כלא הייתה.
"הצילו!" אני קוראת ומרימה את ידיי עד כמה שניתן עם האזיקים "היא ניסתה לחטוף אותי!" וברוך שפטרנו.
"טוב, הצלנו אותך- את חוזרת לבית הסוהר!" אומר חייל-הרובוט המרכזי. "הפעם תחת השגחת המנהל דאריוס".
אני רוצה לחשוב שמדובר במצב טוב יותר מאשר בידיה של סרינה, אבל אז נזכרת בדמותו של דאריוס ובצמא שלו לדם.
שתי האפשרויות שעמדו בפניי התבררו כגרועות, אבל איזו אחת מהן גרועה יותר?
אנשי-הרובוט מתקרבים ואני חושבת על אפשרות גרועה שלישית.
לנסות לברוח ולצאת לעיר עויינת, כשידיי אזוקות ואני לבושה בבגדי אסירה.
שלא לדבר על הפרס שסרינה מוכנה לשם למי שיביא אותי אליה.
זאת כנראה האפשרות הכי פחות גרועה ולכן אני מתחילה לרוץ בזיגזג ביניהם עד שלבסוף עוקפת אותם.
השיכרון של החופש משתלט עליי.
אך כשאני שומעת לרגע את קרקוש אזיקי ידיי ואת התליון המתנדנד על צווארי, אני מבינה שיש גבול לחופש שלי.
—
מה שיציל אותי מהמכונות האלה היא רק דלת פתוחה.
כל דבר יהיה טוב!
אבל מן הסתם לא כל מבנה יהיה עם דלת פתוחה לרווחה סתם ככה…
הכי עדיף יהיה בית פרטי או חנות קטנה, משהו שלא מכיל יותר מידי אנשים.
בטמריה הבירה, מקום המחבוא הטוב ביותר הוא הכנסייה.
אולי גם בכנסיית אסטיקה אוכל למצוא מקלט?
בדרך לשם, אני כמעט מסתערת לתוך שוק העבדים הקרוב לכנסייה.
מראה כמו שלי הוא כמעט הזמנה לכל מי שיהיה מעוניין לשעבד אותי, לכן אני מחליטה לנסות לעשות עיקוף בשולי השוק, בתקווה שלא ישימו לב אליי יותר מידי.
באור השקיעה אני מצליחה לעבור את שוק העבדים בתקווה שלא שמו לב אליי ולהיכנס לכנסייה, מברכת בליבי כל אל שאני מכירה.
אני כושלת פנימה.
הכנסייה נראית מוזנחת מאוד, אין כיסאות והכול שבור, מוצל מאובק.
שעון אבן ענק התלוי מהתקרה מתקתק מולי, מחוגיו העשויים מעץ מצופה זהב ומחוברים למחוגה בצורת כוכב.
"אני זקוקה למקלט!" אני אומרת בקול מתחנן לחלל הנפרש מולי.
אדם נמוך, צנום וזקן בבגדי כהונה מאובקים יוצא אליי מתוך האזור המוצל.
לאיש יש קרחת גדולה וזקנקן קטן ואני מבחינה שאצבעותיו שבורות.
נראה שדת לא זוכה למקום של כבוד בעיר שכוחת האל הזאת.
האם הכוהן הזה יעזור לי?
הכוהן מתקרב בשילוב ידיים וסורק אותי במבטו.
"בבקשה, רחמים! אינני מחפש צרות" הוא מבקש.
אני מגחכת לשמע דבריו- אני זו שזקוקה לרחמים ממנו.
"אני רק צריכה עזרה, בלי צרות," אני מדגישה. "בבקשה".
הכהן נאנח ושואל "מה את צריכה, עלמתי?".
השאלה הנכונה לשאול היא- מה אני לא צריכה?
"אני חייבת להוריד את האזיקים האלה," אני שולחת את ידיי האזוקות לפנים. "בגדים אחרים ומה שתוכל לתת לי כדי שאוכל לצאת לדרכי כמה שיותר מהר".
"אני יכול להוריד לך את האזיקים, אך יש לי רק בגדי כהונה כאן" מסביר הכוהן.
"כל דבר הוא טוב!" אני מחייכת.
"אך הבטיחי שתלכי מיד אחרי שתחליפי בגדים! אינני רוצה להסתבך עם המשמר של אסטיקה" הוא דורש.
"אין שום בעיה!" אני כמעט מתלהבת. "אבל… האזיקים?".
האיש מתקרב, עוצם עיניו ואז במכה שובר את השרשרת- כמו ששוברים עם היד לבנה!
הבעיה שבפרק כף היד שלי נשאר הברזל, בשביל זה צריך מפתח, אבל אני אוכל בינתיים להסתדר…
"תודה," אני אומרת בהקלה ומותחת את ידיי.
הוא מצביע על עמוד אבן רחב הקרוב אליו "לכי מאחור ואזרוק לשם משהו".
אני מהנהנת והולכת לעמוד, ממתינה שהוא יזרוק לשם את בגדי הכהונה ומקווה שלא יבגוד בי ויקרא לחיילים כשאני לא מוכנה.
בגדי כוהנת נזרקים לעברי- חולצה לבנה ושמלה חומה עם כיסוי לראש עליה.
חבל שאמור להיות חגורה נזרק גם הוא.
"תחליפי בגדים ולכי מכאן" אני שומעת את קול הכוהן.
אני מחליפה במהירות את בגדי האסירה בבגדי הכוהנת ומקווה שהם ישתלבו היטב בחדגוניות של העיר.
כשאני יוצאת אני שואלת "תוכל לשרוף את בגדי המאסר?"
הוא מהנהן "הכנסייה תמיד דואגת לאנשים בצרה".
אני מודה לו, שמה את הברדס והולכת משם לכיוון בית ראש העיר אסטיקה כדי לא לעבור בשוק העבדים, משתדלת לא ללכת בחיפזון כדי לא למשוך תשומת לב.
—
ברגע שאני עוקפת את שוק העבדים יש לי הרגשה לא נעימה שעוקבים אחריי.
התחושה הזאת עוד לא הטעתה אותי.
נהדר.
אני ממשיכה ללכת ברחובות העיר המוזרה ומנסה לפנות כמה פעמים בפתאומיות בתקווה להתנער ממי שכנראה עוקב אחרי, עד שאני מגיעה לנקודה בה ניתן לראות את בית ראש העיר אסטיקה.
אנשים נכנסים לבית ואני תוהה למה.
השמש שוקעת- מדוע שיקבל אנשים לקראת ערב?
פתאום תחושת המעקב עולה בי שוב ואני מכווצת גבות ומנסה לחשוב על דרך מפלט.
מצד אחד- אני לא רוצה להיות במקום סגור והומה אדם, מצד שני- אני לא רוצה לבלוט בשטח.
אני ניגשת למישהו אקראי שהולך לכיוון בית ראש העיר, מחווה באצבעי לבית ראש העיר ופונה בקול מעובה "מה קורה שם?".
"התכנסות מיוחדת, כנראה, הסגן לא נפגש עם ראש העיר מאז שהסגן היה חולה" אומר האיש.
אני מהנהנת וממשיכה ללכת.
חולה? בטח…
אבל מאיפה הוא השיג את האנושיות שלו?
לא אכנס ואסתכן בכך שיגלו אותי ולכן אני הולכת משם לכיוון אקראי ושונה ממנו באתי ללא בחירה מיוחדת- העיקר לא לשם.
כמה שניות לאחר מכן אני מרגישה יד חזקה אוחזת בכתף שלי ושומעת קול גברי "עד כאן!".
אני קופאת במקומי ומנסה להעמיד פנים שאני לא אסירה נמלטת "מה?".
"את פולשת לשטח ראש העיר שלא ברשות, עצרי כאן ולכי לאחור" אומר הקול.
אני מתעלמת מהפקודה ומסתובבת לכיוון הפונה אליי- מינוטאור לבוש טוגה, שריון מתכת מוזהב וגלימה אדומה עומד מולי במלוא גובהו.
גבוהו רב בהרבה מגובה המינוטאור הנפח בטמריה הבירה.
הגרזן הענקי שמחזיק פחות מפחיד אותי מאשר מבטו הכעסני.
אני אולי מדמיינת, או שבאמת יוצא עשן מאפו?
"אני מחכה" גוער.
"אתה עוצר אותי?" אני שואלת בבהלה.
"אם לא תעופי מכאן ברגע זה ותחזרי לאחור- בהחלט כן!" משיב.
מחוסר ברירה אני מהנהנת והולכת לכיוון שממנו באתי, בתקווה להגיע לשער העיר שיוביל אותי הלאה מאסטיקה ללא הפרעות נוספות.
טוב שאירועי היום האחרון עוד לא התישו אותי לגמרי, כי אין לי יכולת לשלם על לינה בשום מקום,
אני מעיפה מבט בחץ על התליון- צפונה .
הנסיכה לוסי עדיין מחכה לי.
תוך כדי שאני כורה אוזן לכל רעש חריג אני מאצה את מהירותי.
—
כעבור כארבע שעות הגיע הלילה, למרות שאני לא רואה אף אחד עדיין ההרגשה שמישהו עוקב אחריי קיימת.
הדרך מלאה לא מעט שדות בצדדיה וניתן לראות עשן ארובות בתי מגורים של כפר לא רחוק.
הכוהן לא נתן לי נעליים חדשות והדרך גורמת לכפות רגליי היחפות להישרט, אני מתעייפת וכמעט קורסת.
פתאום אני שומעת קול שגורם לליבי לדפוק במהירות שיא "אני יכולה להקל עלייך את הדרך למקום מנוחה- אבל היא תוביל למקום שונה".
צמרמורת עולה בגבי.
"תעזבי אותי, סרינה!" אני ממלמלת.
האם אי פעם אצליח להיפטר מהאישה הזאת?
האם אצליח להסתתר מפניה?
בכפר בריקסטון הקרוב בטוח יהיה מקום שבו אוכל להניח את הראש ולעבוד בתמורה לכמה דברים, כמו נעליים למשל ואולי סרינה לא משפיעה שם.
אני מגיעה לכניסה לכפר ואני מבחינה בשער ללא שמירה שצריך לעבור לפניו כדי להיכנס.
מקדימה לשער אני מבחינה שהעיר בנויה על גבעות קטנות, הדבר שהכי קרוב אל השער הינו בית גדול אך לא מפואר, אולי פונדק.
"לא תוכלי להסתדר בבריקסטון ללא כסף". אני שומעת מאחוריי קול גברי מוכר וזה מקפיץ אותי. "אבל אני חושב שאוכל לסייע לך, בייחוד אחרי מה שראיתי בימים האחרונים".
מצאו אותי?
יביאו אותי לסרינה!
אני מסתובבת ומתכוננת למאבק "ומדוע אתה חושב שאתה יכול לסייע לי?".
אטרמיס, עכשיו לובש חולצת טי-שרט לבנה ומכנסי אלאדין עומד מולי בחיבוק ידיים.
הלב שלי דופק שוב מהר ואני מחייכת.
אטרמיס עונה בפשטות "כי נולדתי בבריקסטון," ואז שואל "מה נשמע שותפה? איך את הצלחת לברוח מבית הסוהר?".
למה ידיי פתאום מתחילות להזיע?
אני מרפה את אגרופיי ועונה "אני כנראה צריכה לשאול אותך את אות הדבר".
"פשוט מאוד!" הוא עונה בחיוך "זכיתי בתחרות- וזכיתי ליום 'חופשי' עם שמירה. ברחתי מהשומר שלי ללא בעיה ואז נאלצתי 'לשאול' בגדים. מה עבר עלייך?"
"הסיוט הכי גדול שלי חילץ אותי מהכלא" אני מתמצתת.
"מי?" הוא שואל.
מהניסיון שלי אני למדתי לענות בצורה נכונה "את המידע הזה אני אשאיר אצלי בינתיים".
אטרמיס מגחך "את מאוד מעניינת, שותפה".
המשפט הזה גורם לי מסיבה לא מובנת לחייך, אבל אני מוחקת מהר את החיוך ומביטה בתסכול על הכפר "לך יש רעיון איך אפשר להסתדר כאן?".
"יש לי הצעה" מציע אטרמיס.
"דבר" אני משיבה.
אטרמיס מתחיל לנאום "יש בבריקסטון תחרות היאבקות- על כסף, מידי לילה. כל מתמודד שאת מנצחת- את זוכה ב-2 ש"ז, אם את מפסידה- את משלמת ש"ז".
"אני רואה שאתה אוהב היאבקות" אני אומרת בציניות.
ההצעה של אטרמיס מאוד קורצת לי.
אטרמיס מתעלם מהעקיצה שלי "מצד שני- אם ייגמר לך הכסף ותפסידי, זה לא ממש יהיה נעים".
"היכן אנחנו נישן?" אני שואלת ואז אני קולטת מה אמרתי ומסמיקה "לא במובן שזה נשמע!".
אטרמיס צוחק ואומר "אני ישן בחוץ, אבל לא יודע באשר מה נוח לך. לא טוב להסתובב לבד בלילה בבריקסטון".
אני נזכרת בזיק וצוחקת.
"מה דעתך? שאראה לך את הדרך לזירה?" הוא שואל.
"אין לי כסף אפילו להירשם לתחרות," אני אומרת בכנות. "בנוסף, יהיה קשה מאוד לנצח בקרב היאבקות עם הבגדים האלה!".
"את לא צריכה כסף כדי להירשם, אבל זה סיכון אם תפסידי ללא כסף" הוא אומר.
"יופי של סיכון…" אני אומרת בשקט. "אני אלך איתך לזירה כדי להבין מה העניינים. נראה משם כבר אם יהיה לי סיכוי להרוויח משהו".
לפחות יהיה מעניין…
—
ישר כשאנחנו נכנסים לבריקסטון, אני מבחינה בלא מעט קהל מסוגים שונים של יצורים הולכים לכיוון כלשהו.
הכניסה אל הזירה נמצאת בבניין הגדול שראיתי, מתחת לאדמה חפורה מנהרה עגולה ורחבה ענקית שמשמשת כקולוסיאום כפול בגודלו מזירת בית הסוהר.
מדרגות אבן לישיבה נמצאים בכל עבר, חלקן מרופדות בכריות שנועדו לאורחים חשובים.
כשאנחנו מתיישבים במקומות פנויים אנחנו שמים לב שכבר מתחולל קרב- לוחם ברברי נלחם ביצור שנראה לי כמו איש-תנין, לא ברור מי ידו על העליונה.
הקהל מריע לאיש התנין.
"מה דעתך?" שואל אטרמיס.
אני בקושי שומעת אותו בגלל הקהל המריע.
תמיד ידעתי שמקומות כאלה קיימים, אבל חששתי להיכנס אליהם "נראה מורכב" אני צועקת.
"בסך הכול תחרות" מרים אטרמיס את כתפיו באגביות.
"התכוונתי לזירה," יש בה הרבה מקומות לנוע ולהתחבא בהם "הקרבות לא ארוכים מידיי?".
"אמ… עד הראשון שנופל על האדמה ולא מסוגל לקום" הוא עונה.
כמובן שכך.
"טוב…." אני מסתפקת בוחנת את שתי הדמויות הנאבקות. "ייאמר לזכותם שהם נותנים הופעה מצוינת!".
"לרשום אותך או שתשני לידי בחוץ?" אטרמיס קורא.
אני זקוקה לכסף כדי לממן את מסע ההצלה המטופש הזה.
"הלוואי שאלו היו השיקולים העיקריים שלי," ואז אני שוב קולטת מה אמרתי, מסמיקה ומתקנת מהר "כי אני צריכה כסף- תרשום אותי!".
"אז לרשום אותך בשם 'שותפה'?" אטרמיס מחייך.
אני נזכרת שעדיין לא אמרתי לאטרמיס את שמי האמיתי "תרשום אותי בשם 'וייפר'".
"נשמע טוב" אומר אטרמיס והולך.
פתאום אני מרגישה בודדה.
מה קורה לי עם הבחור הזה?

—————————————-

נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 26

מסעות בטמריה/ספר רביעי: הפושעים– פרק ל"ט