מסעות בטמריה מסע ראשון/ספר רביעי: הפושעים– פרק 24

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה/ספר רביעי: הפושעים– פרקים ל"ב עד ל"ד

—
בחלומי אני מרחפת בשמים, כל טמריה מתחתיי.
"מה אתה רוצה הפעם, קוסם זקן?" אני שואלת את האוויר.
אתניקס הקוסם הזקן מיאלדורי מתגלה מולי, פניו מביעות חיוך אוהד.
טבעת האודם הקסומה ענודה על ידו הימנית והיא מייצרת הילה וורודה מסביבו.
אני נאנחת ושואלת שוב "מה אתה רוצה?".
"איילקס, את מבוקשת כשפרס כספי גבוה על ראשך, חיה או מתה" הוא מציין.
"וואו, לא ידעתי את זה!" אני מגחכת. "תרצה לחדש לי עוד משהו?".
"מדוע ברחת מכפר הנבדלים?" שואל אתניקס.
"מקום בו שוכנים קוראי מחשבות הוא מקום מסוכן," אני אומרת. "בנוסף, נודע לי שכמה מהם תומכים בסרינה המרשעת- הייתי חייבת להסתלק".
אתניקס משלב את ידיו "הייתי עוזר לך".
ברור לי שזה יהיה תמורת משהו…
"לא תודה," אני אומרת בהחלטיות. "אני לא רוצה לקחת על עצמי עוד משימה בלתי-אפשרית".
"איילקס, את לא בטוחה באסטיקה, קל וחומר שלא בתוך תא-הכלא הזה" טוען אתניקס.
"ואני חשבתי לתומי שזה המקום הכי בטוח בטמריה!" אני עושה את עצמי מופתעת. "איזו טיפשה אני".
אתניקס נאנח "הבנתי את הרמז…".
"טוב מאוד" אני משיבה בחיוך.
קולות רמים של פעמון מצלצל נשמעים ואתניקס מתפוגג.
—
"זמן לקום!" קול גברי חזק נשמע.
אני מתעוררת בבהלה משינה עמוקה וטובה.
באופן אינסטינקטיבי אני מנסה למצוא נשק, אבל אז מבחינה בידיי הכבולות ובבגדיי ואני נזכרת איפה אני.
צחוקו של אטרמיס נשמע מאחוריי, כנראה כתגובה למעשיי "בוקר טוב, יפייפיה נרדמת!".
אני מרגישה שאני מאדימה.
אני לא יפייפיה…
"בוקר טוב גם לך, שריף!" אני משיבה.
אדם משופם עם זקנקן אוחז בעששית שמאירה את הסביבה, כשלראשו קסדת אבירים ומאחורי גבו גלימה זהובה מתקרב לתא של אטרמיס ושלי.
הוא לא חייל או אביר, אין לו מדים או שריון חזק ובקושי יש לו חרב שאני בספק אם יודע להשתמש בה.
אני מבחינה בצמוד לתא במגש אוכל גדול, עליו לחם מעופש, קערה ושני בקבוקי מים קטנים.
כנראה הביאו את המגש כשישנתי.
"אכלו עכשיו לפני היציאה למשחקים" פוקד האיש ומצביע על המגש.
"אתה רואה שאני קצת בבעיה" טוען אטרמיס ומרים מעט את ידיו הקשורות לקיר.
"בעיה שלך" האיש דוחף ברגלו את המגש לפנים התא מבעד לסורג והולך לדרכו.
אני קמה בנוקשות ולוקחת את המגש על כל תכולתו.
אני לא בטוחה עד כמה הידיים של אטרמיס מוגבלות על ידי האזיקים "אתה יכול לאכול לבד?".
הוא מראה לי שידיו כבולות אל הקיר "לא ממש".
רגע של שתיקה עובר עד שאטרמיס מסמיק פתאום "תעזרי לי לאכול?".
"אם זה לא מפריע לך" אני עונה ומחייכת.
"יפריע? חלילה, זה יהיה כיף!" הוא צוחק. "שירות עד הבית".
"אז… אוכל או מים קודם?" אני שואלת ותוהה מה מונח בקערה.
"לא משנה," אומר בעגמומיות. "בגלל המחסור הכלכלי שגלאהד יצר, לא ממש משקיעים במצב האוכל שנותנים לאסירים, כך ששניהם בטח לא הכי טעימים".
"אני כבר רואה" אני עונה בגועל.
הוא שוב מהנהן ופותח את פיו ומשמיע 'אהההה' כמו תינוק.
הפה יבש ונראה שכבר כמה ימים לא צחצח שיניים.
אני בוחרת לתת לאטרמיס קודם את האוכל המוצק, כדי שבמידת הצורך נוכל לשטוף את הכל במים.
אנחנו מתחילים עם הלחם וכשהוא לועס אני אומרת "קח את הזמן, מקסימום אני אוכל כשנחזור"
אני פותחת לאט-לאט את הקערה ומביטה פנימה- צלע עוף שרוף ונוזל ירוק מוזר.
כשאטרמיס מסיים קצת יותר ממחצית מהלחם אני מצביעה על הנוזל הירוק "אתה רוצה להסתכן בתבשיל מפוקפק?".
"עדיף שתשפכי את זה, יכול להיות שזה מורעל" עונה מהר.
"טוב לדעת שזאת אופציה" אני שופכת את העיסה סמוך לדלת התא.
כשהנוזל מגיע לרצפה עולה עשן לרגע ואז העשן נעלם..
גלאהד המרושע רוצה לחסוך לעצמו עבודה.
"מים?" אני מציעה.
אטרמיס מהנהן "תודה, אשמח".
"המצב הזה דרמתי, לא?" אני מציינת ומגחכת בזמן שאני מגישה את בקבוק המים לשפתיו בעדינות ומוזגת מעט מים בכל פעם, כדי לא לבזבז אותם וגם כדי לא להטביע אותו "תסמן לי מתי להפסיק".
אטרמיס מסמן בידו אחרי מספר לגימות ואני מפסיקה ואז אומר "צריך להשאיר גם לך וגם להשאיר עד מחר," הוא עוצר ואז ממשיך "ה'אוכל' הזה לא יגיע שוב היום. תאכלי, עוד מעט יקחו אותנו".
אני מהנהנת, מתחילה לבצוע את שארית הלחם ומורידה כמה פיסות עקשניות של הלחם עם לגימת מים- הוא יבש, מעופש ודוחה בסך הכול, אבל זה האוכל שיש ואני לא מתלוננת.
"נהנית להכיל אותי, נכון?" מקניט אטרמיס בזמן שאני אוכלת.
"כיף חיים" אני משיבה.
קול של צעדים מתקרבים לכיוון התא נשמע ואני לוחשת "אז האוכל נלקח, אבל המים נשארים?".
אטרמיס מהנהן.
אני מחפשת בקדחתנות מקום להביא בו את בקבוקי המים ולבסוף מצליחה להחביא בפינה מוצללת של התא.
"אני מקווה שהמשחקים היום לא יהיו אתגריים מדיי," אומר אטרמיס. "נצטרך הרבה מזל".
בלי לחשוב אני מוצאת את עצמי מנשקת את הלחי של אטרמיס וכשאני מבינה מה עשיתי אני אומרת "למזל".
אטרמיס צוחק "עכשיו אני רגוע".
מה יקרה לנו עכשיו?
—
איש ענקי, קירח ומשופם שכפול ממני בגובהו וברוחבו האוחז בלפיד מופיע מול התא.
האיש שרירן בכל גופו, חגורת זהב גדולה חוגרת מכנסיים חומים מפוארים.
לזרועו קשור אזיק ראשי המתחבר לשרשראות אזיקים.
הוא מאיר לפיד בצד הקיר מחוץ לתא- מה שמאיר אותו וגורם לו להיראות מאיים עוד יותר.
"שלום לכם, אורחים יקרים," הוא מודיע בקול רם. "הגיע הזמן לצאת למשחקים היומיים".
האיש פותח את דלת התא, קושר את שרשראות האזיקים שלנו לאזיק הראשי בזרועו, משחרר את ידי אטרמיס מהקיר ומושך אותנו בכוח רב החוצה.
הוא ממש חזק ואני לא מוצאת את הכוח להתנגד.
במצבי, ניסיון התנגדות כנראה יגרור איתו השלכות לא נעימות.
כולי תקווה שבאמת מדובר בשעת הספורט שעליה דיבר אטרמיס ולא מדובר בהפתעה לא משמחת.
החצר מעוצבת בצורה של מדרגות ואני מתפעלת לרגע מהגודל והיופי של המבנה – ממש כמו קולוסאום קטן.
קרוב אליי אני רואה שאסירים ואסירות אחרים נלקחים לשם כמוני.
מחלקים את האסירים, כארבעים אסירים וכשמונים סוהרים, לשתי קבוצות אחת מול השנייה בשורות- בנים לחוד ובנות לחוד.
אדם נמוך, קירח ובעל שפם ענקי הלבוש שריון זהוב ובגדים מפוארים, יורד במדרגות לכיווננו.
חרבו– חרב גדולה מעוקלת היפיפיה בעיצובה יורד במדרגות לכיווננו.
"שלום לכולם, תושבים יקרים!". קורא האיש. "שמי דאריוס, מנהל המקום הזה. מי שלא מכיר אותי- אחד הדברים האהובים עליי במקום הזה, אולי הדבר היחיד בעצם, הוא אירועי הספורט בבוקר. אתם תיאבקו אחד בשני, והמנצח/ת תזכה לפרס ממני. מי מתנדב/ת?".
מפתיע אותי שאטרמיס לא פעל נגד זה כשהיה שריף.
אני מזדעזעת ומנסה להתכווץ בקהל הנשים, אולי אבחר מתישהו- אבל אני רוצה להבין קודם כל במה מדובר.
למזלי, אני מצליחה להתחבא בקהל הנשים ובחורה מלפניי מתקדמת "אני אנסה אדוני, שמי תמוז, אני כוהנת לאלה ראנג'ה".
צר לי על תמוז.
ראנג'ה היא אלת הילדים, או יותר נכון- אלת התקווה.
כשהייתי קטנה, האמנתי במעט אלים, ראנג'ה הייתה אחת מהן.
קיוויתי שתהיה לי משפחה אמיתית, שאוכל לחיות חיים נורמאליים.
עם השנים הפסקתי להאמין בה, אין מצב שתהיה לי משפחה.
אני סוקרת את תמוז- כנראה שהאלה ראנג'ה לא שומרת עליה.
כמוני, היא יחפה ולבושה באותם בגדי אסירים צמודים כמו שלי. היא צעירה ממני מעט ועורה בהיר, שיערה השטני הארוך והגלי מלוכלך עד היסוד.
אולי פעם היא הייתה יפה, אבל אני מבחינה שעינה הימנית חסרה ושפיה מלא חבורות ממכות טריות.
מסכנה.
מצד שני, אם חסרה לה עין ובכל זאת היא שרדה- אולי היא חזקה יותר ממה שהיא נראית ובעצם ראנג'ה כן שומרת עליה…
אסור לי להמעיט בערך של אנשים!
איש בגילי עם שיער בלונדיני לא מסודר, שרירי כולו אבל דק כמו גפרור, צועד קדימה.
מה יש לדאריוס, שלא נותן חולצות לגברים כאן?
"שמי אנדרוס, אדוני. אני סייר לשעבר, אני אלחם בכוהנת" אומר האיש.
גבר נגד אישה? לא נראה לי הוגן.
עם זאת, במקרה הזה הייתי דווקא מהמרת על תמוז- היא נראית לי אחת שתשרוד כל היאבקות בעזרת כוח רצון.
"המשחק הוא כזה," מסביר דאריוס. "מי שינצח, בין איש בין אישה- יזכה להטבות. מי שיפסיד… יזכה בפרס מפתיע. מעתה והלאה אני אבחר בעצמי את המתנדבים הבא- כך שלושה קרבות עד מחר. תתחילו"
תמוז ואנדרוס מהנהנים ומתכוננים, אני בוחנת בעיון את תגובת הקהל- אף אחד לא מגיב, גם לא אטרמיס.
מצד שני, מה יעזור אם מישהו יגיב?
אנדרוס מסתער על תמוז והיא נופלת יחד איתו בחבטה על האדמה.
במהירות של נמר, תמוז בועטת בעזרת הברך בבטנו, מתרוממת, שמה ברכיים בישיבה על זרועותיו ומתחילה לחנוק אותו בשתי ידיה.
אנדרוס מנסה לבעוט לכל פינה ולא פוגע.
"סיימי את הקרב, כוהנת!" אומר דאריוס.
תמוז מאגרפת את ראשו של אנדרוס והוא מתעלף.
"הקרב תם, לתדהמתי- בניצחון הכוהנת," מודיע דאריוס המופתע. "תנו להם את הפרסים".
גופתו של אנדרוס נלקחת משם ע"י שני חיילים וחייל מלווה את תמוז.
כשהם נעלמים מעיניי, מצביע דאריוס על אדם שחום-עור ענקי בעל שיער שחור קצר הלובש רק כיסוי בין רגליו. "שמי ווס, אדוני, אני ברברי לשעבר".
גופו של ווס מעיד עליו שהוא אינו לוחם מנוסה, יחד עם זאת- כולם לא במצב ספורטיבי להילחם.
לפי צבע עורו השחום של ווס אני מבינה שהוא, כמו צ'יפה במקור, ממדבר סווארטיבוס. רק שבמקרה של צ'יפה- היא לא ממש שהתה בסווארטיבוס הרבה, לכן זה לא ניכר אצלה.
דאריוס מצביע על אטרמיס ואומר בנימה מזלזלת "תורך, שריף".
נראה שאטרמיס ממש לא רצה לשחק אבל צועד קדימה בכל זאת "חיכית לרגע הזה הרבה זמן, דאריוס?".
"בהחלט," עונה לו דאריוס. "אני חייב לראות אותך בקרב, זה בטח מחזה מרהיב".
"זה מדהים" אומר אטרמיס וקורץ לי.
אני רועדת.
בלי אזהרה ווס מסתער על אטרמיס במכות מהירות מאוד ונראה שאטרמיס מתחמק מכל אחת.
אלוף!
הייתי מוחאת לו כפיים, אבל זה לא יהיה חכם.
כשווס דוחק את אטרמיס לפינה כבר אין לו לאן להתחמק- הוא מנסה להיאבק.
כנראה שהאוכל שנתתי לו לא ממש חיזק אותו, כי הוא נופל על האדמה מדחיפה קלילה וחוטף את כל המכות שנותן ווס.
אני מסבה את מבטי ומתפללת לאלת התקווה ראנג'ה.
בבקשה, שלא ימות! שלא ימות!
כשקול המאבק נפסק אני שומעת את דאריוס קורא "המשחק נגמר, חזרו לתאים!".
אני מביטה אל דאריוס- מה גרם לו לוותר על הסיבוב השלישי?
רגע!
איפה אטרמיס?
הוא לא נראה בשום מקום, כאילו בלעה אותו האדמה!
האיש שהוציא את אטרמיס ואותי בבוקר מגיע, קושר את השרשרת של אזיקיי לאזיק הראשי שלו וגורר אותי לכיוון הבניין שם התא שלי.
אני הולכת איתו בציות ובשקט ומביטה לכל כיוון.
איפה אטרמיס?
למה בכלל אני דואגת יותר למה שיקרה לו, מאשר למה שיקרה לי?
—
כשהתא ננעל מאחוריי אני מתיישבת באנחה על הדרגש ומביטה בסורגים.
עוד מחשבה חולפות בראשי- למה אני כאן, לעזאזל?
יקולל המצפון שלי!
עדיף כבר בית הסוהר בטמריה הבירה. משם לא הייתי נשלחת לבית הסוהר בפאנמס- שזה יותר גרוע ממוות מגליוטינה.
אני נשכבת על הדרגש וחושבת על כל מה שהשגתי לפני שנאסרתי בבית הסוהר של טמריה הבירה.
האם אוכל לחזור לחיי הקודמים?
קול צעדים חורקים מתקרבים לתא שלי מקפיץ אותי לתנוחת עמידה.
אני כבר מנחשת מי זה…
גלאהד מתגלה, עכשיו לובש חליפה ומכנסיים ארוכים מהודרים בצבע שחור המכסות את חלקי גופו הרובוטיים.
הוא סוקר אותי במבטו "שלום לך, אסירה. מה שלומך?".
"טוב יותר משלך, איש-פח" אני מקניטה.
"את צודקת," הוא נאנח. "אבל זה ישתנה בקרוב- אנשיי ימצאו את היצור שמתחזה לילדה ואת תועברי בעוד כשעתיים לפאנמס".
"מה תעשה בילדה?" אני דורשת לדעת, מדגישה שמאליה היא ילדה ולא יצור.
"תלוי," גלאהד אומר בפשטות. "אם היא תתנגד- הניתוח יכאב מאוד, אם לא- סביר שתשרוד".
"אתה מרושע!" אני צועקת.
גלאהד מפנה את אליי את גבו ואומר בזמן שהולך "אולי, אבל אני רוצה לחיות. להתראות, אסירה טיפשה!".
—
אני מתיישבת על הדרגש ודמעות יוצאות מעיניי.
הבכי אינו רק על גורלי, אלא בכי על גורלה של מאליה אם תיתפס- זה לא מגיע לה.
אני לא רוצה לנגב את הדמעות עם החולצה הקטנה עליי בהרבה ובקושי יושבת עליי, מכיוון שאיני רוצה לחשוף את גופי לאנשים כאן, בין אסירים בין סוהרים.
במקום זאת, אני מתכופפת מתחת לדרגש לחפש משהו לנגב בעזרתו ומבחינה שם בפתק חבוי מקופל, ממש כאילו חיכה שאגלה אותו.
אני לוקחת אותו, ממתינה עד שאני לא שומעת קול של אנשים מחוץ לתא ופותחת את הפתק.
'מקווה שאת מרגישה בטוב. מנסים לרצוח אותך כאן לפני שתגיעי לפאנמס. עזרת לי ואעזור לך ללא תמורה. עשי עצמך כמתה ויוציאו אותך לחדר האשפות, אחכה לך שם עד חצות. כדי שלא ימצאו את המכתב- קרעי אותו לגזרים'.
אני קוראת את הפתק כמה פעמים.
הוא לא חתום ואין בו שום סימן מזהה.
התוכנית נשמעת סבירה למדיי, אבל אני לא יודעת מי הגה אותה- אולי אתניקס גידל מצפון? או שייתכן בהחלט שאני אפול מהפח את הפחת, למשל- אל סרינה.
מנגד, אני לא רואה דרך טובה אחרת להימלט מזירת הגלדיאטורים הזאת שמתחזה לבית סוהר, ממנו אועבר עוד כשעתיים לבית הסוהר השמור ביותר בטמריה, בו בטח מחכים המנהל היקסוס וקווין.
הפעם לא תהיה שום נבדלת שתחלץ אותי משם.
אחרי שאני מנגבת את הדמעות בעזרת הפתק, אני קורעת אותו ומחליטה לזרום עם התוכנית.
כדי שזה יראה משכנע- אני נותנת תוספת לתכנית:
אני ניגשת לשרשרת הקשורה מהתקרה, מסובבת אותה סביב גרוני ומשתעלת מספר רב של שיעולים, בהתחלה בקול רם שנחלש יותר ויותר.
זה נמשך במשך דקה עד שהשיעול הופך לדרמטי יותר ויותר וכשנראה סימן בצווארי אני מפסיקה להשתעל לגמרי, משחררת באחת את השרשרת, נופלת בקול על רצפת התא המלוכלכת ועוצמת עיניים.
כעבור פחות משתי דקות אני שומעת דלת התא נפתחת "עוד מישהי מתה כאן!" מכריז קול. "תיקחו את הגופה שלה לפני שהמקום יסריח יותר ממה שהוא עכשיו!".
צעדים מתקרבים נשמעים ואני מרגישה שאוחזים חזק בזרועותיי וגוררים אותי על רצפת בית הסוהר.
זה מכאיב, אבל לגופה אסור להתלונן.
כעבור כמה דקות אני מורדת בגרם מדרגות קטן ושני אנשים זורקים אותי לתוך פיר פלדה מסריח.
אני נוחתת על משהו לא מובן ומסריח ופותחת עיניים- ערימת גופות וחלקי גופות כשעליה מעפפים זבובים.
אבל זה לא הדבר שהכי מזוויע.
הדבר הכי מזוויע הוא שאני מרגישה שגופי מסרב לזוז, בזמן שאני שומעת קול מוכר "שלום בתי היקרה! מזמן לא התראינו. תודה שענית למכתבי!".

—————————————-

נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 25

מסעות בטמריה/ספר רביעי: הפושעים– פרקים ל"ז-ל"ח