דוצקי

מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר ראשון: הגיוסים– פרק 6

דוצקי 14/05/2023 אין תגובות

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה/ספר ראשון: המשימה – פרק ה'

—
הקספיאסים הארורים מתעלמים ממאבקיי וממשיכים לאחוז בי ולהוביל אותי לאזור כיכרות הסוסים של אסטליה.
כשאנחנו מגיעים לאזור, אני מבחינה באיש צעיר ומנומש בעל פני ילד היושב על כיסא בצד הדרך ושתי נשים גנדרניות מנפנפות עליו בנפנפות כדיו להקל עליו את חום השמש.
גילו אולי אפילו צעיר יותר מגילי, גובהו נמוך, שיערו בצבע שטני, הוא לבוש בבגדי אציל ירוק-איזמרגד וחוגר חרב מעוצבת יפה.
איש-הנחש קד לפניו ומציג אותי "אדוני הלורד, מצאנו מישהי מתאימה לדרישותיך. כיצד היא לך?".
האיש הצעיר מביט בי במבט בוחן "בת כמה את, עלמתי?".
אני נוחרת בבוז.
אדם כזה כנראה לעולם לא יהיה מסוגל בגלל להניף חרב לעולם, ובטח לא להילחם על חייו.
יצור מפונק.
"לא לימדו אותך שלא שואלים נשים הגונות שאלה מגונה שכזאת?" אני מקניטה.
הלורד צוחק "היא בהחלט מתאימה, קחו אותה לאחוזה".
"את צריכה להגיד תודה על כך שבחר בך," אומרת האישה שבחבורת הקספיאסים. "יש קונים שהרבה יותר גרועים מהלורד".
אני יורקת לעברה ומתחילה להתנהג בפראות, כמו חיה פחות או יותר.
הנהמות, השריטות והצרחות שלי מתחילים להבהיל גם אותי, אבל אני לא אעבור על זה בשתיקה!
אפילו לי יש קווים אדומים וסחר בבני אדם הוא אחד מהם.
הם החיות!
—
אני מובלת בעל כורחי לכיוון אזור המגורים הרחק מהשוק, כך שבריחה או קריאה לעזרה לא תתאפשר.
הבניין הוא בניין מגורים גדול מרובע דו-קומתי עם מרפסת, אחוזה.
איש-הנחש הקספיאסי הולך לעברי ומצהיר "זאת אחוזת הלורד האוזן, וכאן הבית החדש שלך עלמתי," הוא עוצר כדי לראות את תגובתי, וכשאני לא מגיבה הוא עונה "אבל מכיוון שיש לו מספיק משרתים ומשרתות- אני תוהה איזה תפקיד הוא מחפש לך".
"כולנו יודעים בדיוק מה התכנון שלו" אני נוהמת בגרון ניחר.
הקספיאסים לוקחים אותי לפתח הבניין ומדברים עם איש שמן במדי חייל וכובע ריבועי.
הוא מתמקח, משלם להם לא מעט ש"ז ולוקח אותי אל תוך הבניין.
כשאני רואה את הסכום שמשולם עליי אני מקבלת ליטוף קטן לאגו– אבל מצד שני, אני לא יודעת להחליט אם סכום הכסף הרב מעיד לטובה או לרעה.
הקומה הראשונה נראית רחבה ומלאת שטיחים, ספרים, תמונות יפות של מקומות שאני מניחה שנמצאים בטמריה ופסלים של דמויות שאינני מכירה.
יש גרם של מדרגות המובילות למעלה, כנראה למרפסת שראיתי מבחוץ, חדרים בכל צד וגם גרם של מדרגות המובילות מטה.
האיש השמן גורר אותי במדרגות למטה, פותח דלת גדולה מעץ משליך אותי פנימה ונועל את הדלת מבחוץ.
אני קורסת על הרצפה הקרה וכמעט נשברת נפשית…
אני לא רוצה שוב להתרגל לחללים קטנים וחשוכים, אני צריכה מרחב! אור שמש ואוויר צח!
"האדון יגיע עוד כמה שעות, תנוחי בינתיים" הוא קורא.
אני מביטה על 'מגוריי החדשים' בעיון.
המרתף עשוי מאבן, אש דולקת בקצהו ומעלה עשן לארובה גבוהה.
חביות מונחות בצד החדר, ארון עץ ישן שביר נמצא בצדו השני ודרגש מחובר לקיר בצד שלישי מול הדלת משמש כמיטה.
הרצפה עשויה מאבן והדלת הנעולה עשויה מעץ, כנראה עץ אלון.
רוח ואור שמש מגיעים מחלון קטן מסורג בתקרה.
לפחות דואגים לי למזג אוויר נעים.
צעדים ורעשים של הרחוב נשמעים מלמעלה, אז כנראה אני מתחת לאדמה– אין מצב שישמעו אותי אם אקרא לעזרה.
לעזאזל!
—
בשלב מסוים האזיקים כבר מתחילים להכאיב לי ושרשרת האזיקים מתחילה להכביד עליי.
איפה הלורד הגנדרן הזה?
מתוך שיעמום אני ניגשת לארון, פותחת אותו ומייד מקללת- שמלה מגונדרת אדומה וצמודה בצבע דם, בעלת צווארון ארוך בו שסע שללא ספק נראה לעין, תלויה על קולב.
אני בוהה בשמלה במשך דקה לפחות בתחושות גועל, זעזוע ותבוסה.
בהחלטה של רגע, אני תולשת את השמלה ממקומה וזורקת אותה לאח.
אם ה"אדון" העשיר כנראה יכול להרשות לעצמו שמלה כזאת- אז שילבש אותה בעצמו!
אני מביטה בסיפוק באש המכלה את הבד.
"חבל," אני שומעת קול נשי מקצה החדר. "האדון לא יאהב את זה".
אני קופצת בהפתעה לשמע הקול ומסתובבת לכיוון ממנו הגיע במבט מתריס.
אישה יפה בעלת שיער חום אסוף לאחור בצמה שמעט מבוגרת ממני מגיחה מהצללים, מתקרבת ושולחת יד לשלום.
"היי, שמי צ'יפה!" היא אומרת ומחייכת, ידה עדיין מושטת. "זה החדר שלי".
"מצפה לך הרבה עבודה" אני עונה ולוחצת את ידה בחיוך.
פתאום אני מרגישה חרטה מסוימת על שריפת השמלה.
אם זה החדר של צ'יפה- כנראה שהשמלה גם הייתה שייכת לה ולא הייתה מיודעת לי.
רוח הלחימה שלי מתחילה להתפוגג ואני גונזת את התוכניות שלי לשרוף את החדר עד היסוד.
"בואי נתחיל מזה שתגידי- מה שמך" מבקשת צ'יפה.
"למה לי? האדון החדש ממילא ישאף למחוק לי את הזהות" אני עונה בציניות.
"למען האמת, הזהות שלו עצמו מחוקה" היא מחייכת ומגחכת. "האדון האוזן משועבד לאמא שלו – עד שימצא מישהי".
אני מרימה גבה כשצ'יפה מסיימת את דבריה.
עם גבר אני עוד יכולה אולי קצת לעבוד, אולי לנתב אותו לטובתי.
אבל אישה? זו הולכת להיות בעיה.
"ולכן אני כאן" אני משלימה את דבריה ומבינה.
מבחינת הלורד האוזן אני לא אצא מכאן בחיים…