דוצקי

מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר ראשון: הגיוסים– פרק 4

דוצקי 05/05/2023 אין תגובות

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה/ספר ראשון: המשימה – פרק ג'

—
כשאני מגיעה לצד השני של הגשר- לאם הדרך, הערפל בשיאו.
קשה לי לראות אפילו שני מטרים קדימה, רק שהדרך היא על גבי שדות לכל כיוון אליו אני מביטה.
אני צריכה למצוא אספקה למסע לאלריה, שכנראה תהיה מועטה עם הש"ז היחיד שנשאר לי.
בגלל הערפל שמפריע לי להתמצא אני מעיפה מבט קצר בשרשרת-תליון שהמלך קוסטום העניק לי.
הכוכבים בפנים התליון מתאחדים שוב לצורת חץ ומצביעים לכיוון צפון-מערב – לכיוון אלריה.
לפחות אני יודעת היכן הנסיכה לוסי ואין צורך לחפש אותה בכל רחבי טמריה.
עם הכוונת המצפן אני מחליטה להמשיך צפונה, אולי אנסה לעבור דרך העיירה אסטליה הלא רחוקה בתקווה למצוא דברים שונים שאצטרך להמשך המסע.
כשעה אחרי שאני מתחילה ללכת אני שומעת קול גלגלים נוסעים מכיוון מזרח.
אין לי היכן להתחבא בשדה הזה, ובגלל הערפל– אני גם לא יודעת ממי או ממה להתחבא.
לעזאזל!
לפתע נשמע גם קול נוסף, גברי, ששורק לעצמו ומתקרב מהכיוון הנגדי לכיווני.
כשאני מבינה סופית שאין לי איך להתחמק ממפגש, אני עוטה את הברדס המרוט שלי ומסגלת להליכה שלי תנועות גבריות יותר- תנועת כתפיים מוגזמת יחסית במקביל לזקיפת הגב.
כולי תקווה שמי שמתקרב אליי יחשוב שאני נער שנודד לבדו.
ככרה נראית מאחור אך היא רחוקה. דגל נראה עליה, אבל בערפל הוא לא מזוהה.
עכשיו ניתן לראות את הדמות המתקרבת ששרקה- אורק זקן ומזוקן, לבוש סרבל של איכר ומחזיק בקלשון בידו".
אוה, שלום נערי!" אומר האורק הזקן כשמבחין בי.
לפחות התחפושת עוזרת.
האורק הזקן נראה מודאג "מה אתה עושה כאן בשעה הזאת? אין לך לאן ללכת? אתה חסר בית? אני יכול לעז…".
אני לא מרוצה מכל השאלות ששואל אותי האורק ומנסה להתעלם.
כשמבחין האורק בככרה המתקרבת הוא נתקף בפאניקה ולוחש "ברח! ברח מכאן נערי, ברח אם אתה רוצה לחיות!".
רמת הכוננות שלי עולה.
אני מתפתה להקשיב לעצתו, אבל אז אני חושבת על גילו של היצור.
בניגוד אליי, הוא כנראה לא מסוגל לפצוח בריצת אמוק ולחמוק.
חוץ מזה, אם הוא שרד עד עכשיו- כנראה שיש לו חוש טוב לסכנה.
אני לא פוסלת את אפשרות הבריחה, אבל בכל זאת נשארת ומניחה את ידי על ניצב החרב.
"ומה איתך?" אני שואלת את האורק בלחישה ומקווה שהקול המעוות לא יגרום לו לחשוד שאני לא מי שאני נראית.
"אותי הם מכירים," אומר כשהעגלה נראית לעין בבירור. "לא אכפת להם ממני, ברח מכאן!".
אני סורקת את הכיכרה במבטי.
היא מובלת על-ידי ארבעה סוסים שמאחוריה עגלת ברזל ושבעה דמויות נראות עליה.
כשנראה שהם מבחינים בנו אומר האורק "אל תגיד שלא הזהרתי אותך".
שבעת הדמויות נראות עכשיו בבירור– רובם גברים בבגדי מסע חמושים בכלי נשק שונים.
החבורה יורדת מהכיכרה ואני רואה אותם בבירור עכשיו- אחד מהם, החמוש מכולם, שראשו מכוסה בברדס מה שגורם לי להירתע יותר מתקרב אלינו.
"היי יוריק! מה שלומך? מזמן לא התראינו" אומר האיש לאורק בחיוך.
"מי זה לידך?" שואלת האישה היחידה בחבורה שעמדה לא רחוק משם ועישנה במקטרת.
האישה, כמו האבירה בגשר, נראית לי ממוצא קספיאסי.
במבט שני, כולם למעט האיש בברדס נראים ממוצא קספיאסי!
האבירה עשתה לי מלכודת?
"זה סתם בחור שביקש הדרכה" עונה האורק– שכנראה שמו יוריק.
אחד מהחבורה היפה מכולם ולבוש בגלימה זהובה, ניגש אליי ושולח יד ללחיצה "אני בטוח שנוכל לעזור, מר…?".
"אלק," אני עונה בטון נמוך עד כמה שניתן בלי שהוא יישמע מזויף, תופסת את ידו של האיש ומעניקה לו לחיצה איתנה "שמי אלק".
מקסימום הם יחשבו שאני נער צעיר שמתמודד עם תהליך חילוף קול.
"אני בטוח שנוכל לחסוך לך את הדרך בערפל הסמיך הזה אלק. בוא, תרכב איתנו" הוא מציע באדיבות.
"תודה," אני עונה. "אני מעריך את זה מאוד!".
הם מלווים אותי לתוך הכיכרה ופותחים אותה בפניי.
מבחוץ אני מבחינה בנוסע נוסף יושב בפנים, אבל בגלל החשיכה אני רק מבינה שמדובר בדמות מגודלת.
"היכנס!" דוחק אחד מהקספיאסים שמאחוריי.
לא נראה לי שיש לי הרבה ברירות- אז אני מצייתת בעודי מגדפת את עצמי, את המלך קוסטום ואת הבת שלו.
ברגע שאני נכנסת הדלת נסגרת מאחוריי וננעלת.
לעזאזל!
מבפנים אני מבחינה שהככרה עצמה מסורגת.
אני מביטה החוצה דרך הסורגים ומתלבטת.
אם אצעק לעזרה- יבינו שאני בחורה והמצב יכול להיגרע יותר.
אם לא- אני הולכת אל הלא-נודע ואתעכב והרי הזמן שלי קצוב!
"ברוך הבא לשוק העבדים, מר אלק!" אומר האיש עם הברדס.
הוא מוריד את הברדס ואני נרתעת- יצור חצי אנושי חצי נחש קוברה!
ראשו הנחשי השחור-כחול ואוזניו הרחבות מתפתל בהנאה כשבודק את השלל החדש שלו.
בטח יצור קספיסיאני ממאורות הנחשים באזור המדברי.
אין פלא שבחר לכסות את ראשו, הייתי בורחת כבר ממרחק אם הייתי מבחינה בזה קודם.
אני לא מגיבה, אין טעם.
הככרה מתילה לנסוע…
—
אני סורקת את שותפי לתא הככרה מקרוב.
הוא הבחור אנושי וגילו בערך כמו שלי, גבוה עם עיניים ירוקות ושיערו בצבע צהוב-קש.
הדבר השני שאני שמה לב אליו הינו שפלג גופו העליון היה חשוף, שריריו הרבים מספור והמרשימים ביותר בלטו.
למרגלותיו לובש רק מכנסי עור קצרים חומים ומאובקים ורגליו היחפות מעידות שצעדו מרחקים ללא מנעל.
בקיצור, חלום של כל בחורה נורמאלית בגילי– אבל לא הטיפוס שלי.
הדבר הבא שאני שמה לב אליו הוא שידיו אזוקות באזיקי ברזל עם שרשרת.
"לפחות לא יהיה לי משעמם בדרך" הוא אומר ומגחך.
אני מקללת את כולם במגוון מרשים של קללות ומסליקה את אחת מהסכינים בשרוול וסכין נוספת בנעל.
כשהוא שומע את נימת הקול הנשית שלי, הוא מביט בי ממבט יותר מעמיק וכנראה מבין שאני בחורה "טוב… יש לך פה גדול. קונים אוהבים את זה בבחורות לפי מה שהבנתי," ואז מוסיף "שמי סמי, דרך אגב, הייתי לוחץ את ידך, אבל…".
אני נגעלת מהמחשבה שמישהו יקנה אותי.
היתרון היחיד שלי הוא שכרגע סוחרי העבדים הקספיסיאנים מאמינים שאני נער.
אני עצבנית מידי כדי לדבר עם סמי ושואלת ישירות בשיניים חשוקות "אתה יודע במקרה לאן הם לוקחים אותנו?".
הוא פותח את פיו לענות, אבל אז נשמע קול איש-הנחש "היי, אתם שם! אתם בסדר? מרגישים בנוח?".
אני פולטת נהמה בתקווה שהיא לא מסגירה שאני בחורה.
"אני שמח לשמוע!" אומר איש-הנחש. "עוד כמה שעות נגיע לעיירה אסטליה, שם תהייה לכם חוויה מיוחדת".
לפחות אגיע לאסטליה במהירות כמו שרציתי.
אבל אני לא חושבת שממש איהנה מהחוויה הזאת…
—