מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר ראשון: הגיוסים– פרק 3

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה/ספר ראשון: המשימה – פרק ב'

—
הלב שלי נרגע בינתיים ואני חומקת בין המבנים הסמוכים לגשר המזרחי של העיר, עד שאני מגיעה למבנה עם דלת אדומה מקולפת.
שלט מואר שעליו רשום "נפח" לוכד את עיני וקולות ברזל מוכה בפטיש נשמעים מפנים הבית.
השעה מגוחכת למדי לעסקים, אבל הדחיפות של המשימה שהוטלה עליי וחוסר הבטיחות שהודגש אחרי התקרית האחרונה עם זיק, משכנעים אותי שאסור לי לחכות לבוקר כשהסוחר יוציא את סחורתו.
אני דופקת על הדלת הכי חזק והכי מהר שאני מעזה ומקווה שבעל הבית ישמע אותי.
שום דבר לא משתנה, ואני מנסה כהרגלי, אולי אפילו בחוסר מודעות בהתחלה, לפרוץ פנימה.
הדלת לא נעולה ואני נכנסת וסוגרת אותה בשקט מאחוריי.
ישר כשעיניי מתרגלות לאור שבמקום, אני מבחינה בכלי נשק שונים תלויים על הקירות.
הדבר השני שאני מבחינה בו, הוא גב של דמות ענקית עם קרניים לא רחוק מלפניי, משייפת חרב גדולה ומחדדת אותה בעזרת פטיש ואש.
פלג גופו העליון של היצור חשוף כשחלקו האחורי מעיד על שרירים לא מועטים, גב היצור חום ושעיר אך שאר חלקי גופו אנושיים.
מינוטאור, ללא ספק.
אם יש משהו בטמריה הבירה שהמינוטאורים בה אומנים בו- זה כלי הנשק החזקים שהם מייצרים, אך גם המחיר שהם מבקשים בדרך כלל גבוה.
אני בהחלט מעוניינת בסחורה שיש לנפח להציע, אבל אני תוהה איך להסב את תשומת ליבו בלי להבהיל אותו.
מינוטאור מבוהל או כעסן זה לא דבר טוב, כלי העבודה שהוא אוחז נראים מאיימים בידיו אפילו יותר מכלי הנשק על הקירות.
אני זוקפת את גבי וממתינה להפוגה קלה בין הדפיקות המתכתיות וברגע שההפוגה נשמעת אני דופקת נחרצות על הדלת במקביל לאמירת "סליחה" בקול מוגבר הגובל בצעקה, למקרה שיש למינוטאור אטמי אוזניים.
המינוטאור מסתובב ומביט בי בכעס, אולי כי פרצתי והפרעתי "אנחנו סגורים, בואי בבוקר".
"העסקים שלי הם בעלי אופי… דחוף," אני אומרת. "והם לא סובלים דיחוי".
הוא מביט בי בזלזול "כולם אומרים את זה".
אני חושבת איך היו משכנעים אותי "כמובן שאשלם כהוגן על הטירחה שלך".
"2 ש"ז עבור חרב" אומר המינוטאור במיידיות, מחייך וחוכך את ידיו זו בזו.
אני מרימה גבה.
לבזבז את רוב הכסף שלי על כלי נשק?
בעייתי.
"אם תזרוק גם ארבעה סכינים פנימה" אני עונה.
"סכין אחד".
"שלושה" אני מתעקשת.
"שניים וזה סופי!" המינוטאור מתכעס.
להיות עם מינוטאור כועס בחנות כלי נשק זה לא דבר בריא, בלשון המעטה.
אני מהנהנת ומחכה שהוא יסיים את עיסוקיו ויביא לי את הסחורה המדוברת.
כשהמינוטאור מביא לי אותם אני בוחנת אותם מיד, שלא יעבוד עליי ויביא לי סכינים מעץ בסוף בלי שאשים לב.
עשו לי את זה פעם ונחבלתי קשות באמצע מאבק.
אני בוחנת קודם את הסכינים- הם באיכות טובה ומאוזנים, מועילים גם להשלכה וגם לקרב פנים אל פנים.
אחר כך אני עוברת אל החרב ומבצעת באמצעותה כמה תנועות, נזהרת כמובן לא לפגוע בשום דבר סביבי.
החרב תדרוש מעט הסתגלות, אבל נראה שקיבלתי תמורה טובה לכסף שלי.
"תודה" אני אומרת למינוטאור ונותנת לו שני ש"ז עם קצת רגשות של אכזבה ועצב על הפרידה מהם.
כשאני יוצאת אני חוגרת את החרב, מסליקה את הסכינים ומתכוננת להמשיך בדרכי לגשר המזרחי של עיר הבירה של טמריה.
—
לאחר מספר דקות כשאני מגיעה אל הגשר, אני שמה לב שהוא שמור ע"י בחורה צעירה שחומת עור, הלובשת ציוד אבירות טמריה שקוראת בספר.
אני בוחנת את האבירה מקרוב יותר.
לבחורה שיער ארוך חום אסוף בצמה, בלילה איני רואה את צבע עיניה– אך אני מבחינה שאינן טמריות, הן בצורת שעון-חול ואני מנחשת שהיא במקור מאיי קסיפיאס הדרומיים.
זה מפליא אותי.
ממתי המלך קוסטום נותן לקסיפיאסים להימנות בין אביריו, הרי בעיני בני האנוש שבטמריה נחשבים תושבי איי קספיאס לנחותים?
וממתי תושבי איי קספיאס, שאין להם שום מקור ללמידה, יודעים לקרוא?
צמוד לאבירה הקפסיאסית נשענת על הגשר חרב גדולה– כנראה שייכת לה.
אני מחליטה פשוט לחלוף על פניה.
אם היא תתעלם- שתינו נרוויח, אם לא- אני מאמינה שאוכל להביס אותה.
כשאני מתחילה ללכת לכיוון תחילת הגשר, קמה האבירה הקסיפיאסית ומרימה את חרבה "מי את ולאן פנייך?".
אני מרימה את ידי בתנוחה מתנצלת "שמי ליהד," אני אומרת את השם הראשון שעולה במחשבתי. "אני רוצה לצאת לכרם שממש מחוץ לעיר, בתקווה לתפוס כמה שעות של עבודה בלי שמש קופחת".
האבירה הקסיפיאסית מחייכת חיוך שאני לא מצליחה לפרש אם זדוני או לא, מפנה את הדרך לגשר המזרחי ומאחלת "דרך צלחה, מיס' ליהד".
אני מתחילה לחצות את הגשר תוך כדי מחשבה על שיחתי עם האבירה.
שוב אני נהיית פרנואידית?
אני מנסה להתרכז במשהו אחר ומביטה על הגשר עצמו.
הגשר מסותת היטב ובנוי בצורה מדהימה!
מן הסתם עבודה גמדית.
למרות שהם חכמים ומקצועיים- אין לי שום סימפטיה כלפי גמדי טמריה.
כל מה שהם חושבים עליו זה ש"ז.
המים בשעת לילה, לעומת הגשר המדהים, שחורים, מגעילים ומעלים חשד.
לפעמים אני רואה משהו גדול מתחת למים, אבל אולי זה רק דמיון.
אני בהחלט צריכה כמה שעות רוגע נורמליות…
—

נשמח לקבל תגובות וביקורות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 4

מסעות בטמריה/ספר ראשון: המשימה – פרק ד'