דוצקי

מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר ראשון: הגיוסים– פרק 2

דוצקי 27/04/2023 אין תגובות

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה/ספר ראשון: המשימה – פרק א'

—
המלך קוסטום דופק על אבן מוסתרת בקיר האחורי של תא הכלא בו אנו נמצאים והקיר נפתח.
צינת הלילה מורגשת.
אני מסננת קללה בשקט.
הדרך החוצה הייתה שם כל הזמן!
השרשרת מתחממת ואני מוציאה אותה ומביטה בה.
הכוכבים בתליון נאספים לחץ אדמדם המצביע לכיוון מערב.
המלך משחרר את האזיקים שלי ואומר "יש לך 15 ימים בדיוק- אל תבזבזי אותם יותר מהצורך, צאי לדרך!".
אני בוחנת את החץ האדמדם, אך לא מתחילה לנוע אלא מתחילה לחשוב ולתכנן.
מה אני צריכה?
את תיק הציוד האישי שלי ואת כל הנשק שהיה לי לקחו השומרים, אז כנראה לא אצליח להשיג אותם בחזרה.
רק 15 ימים…
אצטרך אספקה כמובן, תרמיל נוסף, בגדים נוספים לא יזיקו, נשק, כלי עבודה, ערכת עזרה ראשונה כנראה תהיה בשימוש, אמצעי הגנה… ובעיקר מידע.
אני גם צריכה לדעת לאן באלריה ללכת בכלל, איך להיכנס ואיך לצאת.
אבל אז אני נזכרת בדבר בסיסי "יעצרו אותי מיד בבגדי המאסר האלה!".
המלך נזכר בזה, מסתובב לאחור, מוציא בגדי מסע מעור בצבע ירוק-חום מתיק מוסתר בגב חולצתו ומשליכם אליי.
"תחליפי בגדים, לא אציץ" הוא מסתובב ומחטט בתיק.
זאת ההזדמנות שלי לברוח!
אבל עד כמה שאני שונאת את זה- המצפון הארור שלי מחייב אותי לעזור בהצלת הנסיכה לוסי.
אני מחליפה בגדים וזורקת בשמחה את בגדי המאסר כמה שיותר רחוק.
מחשבה עולה בראשי המחשבה- 'יש למלך קוסטום 15 ימים לשלם כופר שהוא לא יכול להרשות לעצמו, אבל הוא לא יכול לבזבז קצת כסף לטובת הצלחת משימת ההתאבדות הזאת?!'.
"סיימתי" אני מודיעה.
המלך קוסטום מסתובב ומושיט לי שלושה חפצים "כדי שלא תגידי שאת יוצאת לדרך כשאת מרוששת- הנה 3 ש"ז (שקי זהב= הכסף בעולם טמריה).
ברגע שתחזירי את לוסי, לא רק שתזכי לתהילה וכבוד, אלא גם ל-3000 ש"ז".
אני נאנחת. מי צריך תהילה וכבוד? יש לי כבר את המוניטין שלי ואני דיי מרוצה ממנו, תודה.
מצד שני, 3000 ש"ז זה לא רע בכלל!
אני לוקחת את הש"ז ומתחילה לצעוד בכיוון ההפוך שאליו מורה החץ.
אם אני רחצה לחזור בחיים, אצטרך ציוד מתאים.
אני יודעת בדיוק איפה אני יכולה להשיג אותו, כנראה בהנחה.
—
לאחר כמה שעות של בזבוז זמן לדעתי, בעת לילה מאוחרת מאוד בה רק חוץ מכמה סיירים הדרך נראית שקטה, עולה בי ההרגשה שיותר מדיי שקט כאן.
אולי כבר עוקבים אחריי? אול שאולי אני סתם פרנואידית…
טוב… ברור שאהיה קצת פרנואידית, הרי כרגע פרצתי החוצה מבית הסוהר של טמריה הבירה.
או שלא הרבה אסירים עושים את זה, או שפשוט משתיקים את העובדה שמערך האבטחה של המקום רופף ביותר.
"היי את! יש לך רגע?" שומעת קול גברי.
זה מקפיץ אותי בגלל עצביי המתוחים.
בשניות אני מותחת יד אל החגורה שלי, שלא קיימת, ומנסה לשלוף סכין שלא נמצא שם.
לרגע אני מבולבלת, אבל אז נזכרת שכל הציוד שלי כבר לא עליי.
אני מנסה לחפות על התנועה האומללה במשיכת היד של אחורה באגרוף, והושטת היד השנייה בסימן 'עצור' לעבר הקול.
בחור גבוה בגילאי ה-30+ להערכתי, שמראהו לא מושקע- לא מגולח עם בגדים ישנים ודהויים עשויים מבד, חמוש בשתי חרבות מעוקלות ובפגיון באחד ממגפיו צץ משום-מקום.
בכל היבט פיזי יש לו יתרון עליי.
בא לי לתת סטירה לעצמי, איך לא שמתי לב אליו?
הבחור מתקרב ואני מבחינה בזה שהוא קצת שיכור וריח של סיגריה על בגדיו.
אולי זה ייתרון?
"היי!" אני קוראת. "אל תתקרב".
הבחור עוצר, מרחק שאני לא אוהבת "זה לא מתאים לבחורה בגילך להסתובב לבד בשעות האלה בעיר, רוצה ליווי?".
למרות היתרונות הפיזיים שיש לו, החופש מהמאסר משכר אותי והאדרנלין כבר זורם בעורקיי.
אני מחליטה לחרוג מגבולות ההיגיון.
"מי אתה שתחליט מה מתאים לבחורה?" אני מתגרה בו.
מקסימום הוא יחטוף בעיטה באשכים.
"שמיק זיק," הוא אומר וקד. "אני חייל לשעבר בצבא המלך קוסטום. חשבתי שאולי תרצי סיוע".
'סביר יותר שזיק הוא עריק' אני חושבת ולרגע צוחקת מהחרוז.
"סיוע במה בדיוק?" אני שואלת.
המלך הדגיש את סוגיות חשאיות המשימה, אני לא מתכוונת להמרות את פיו ולפזר הערות פזיזות.
"ללוות עלמה צעירה ויפה למקום אליו היא חפצה בשעה המאוחרת הזאת" מסביר זיק בפשטות "מה שמך? לאן מועדות פנייך היפות?".
"אתה לא הופך את עצמך לידידותי יותר לאישה הממוצעת עם האמירות האלה," אני עונה לו. "למה שאישה תגיד לך מה שמה ואת מחוז חפצה? ועוד עם התוספת המחרידה של 'פנייך היפות'… אם להיות כנה, אם עד עכשיו חשבתי לבטוח בך, עכשיו אין שום סיכוי שזה יקרה, בעיקר בתור אישה" ידיי עדין מוכנות לכל תרחיש.
"בסדר, אז בדרך הקשה" זיק נחנח ושולף את החרבות, שעכשיו אני רואה שהן באמת מסומנות בסימן חיילי טמריה הבירה "הביאי לי את כל הש"ז שלך בבקשה".
אני מתרגזת על העיכוב, אבל מצד שני שמחה ממנו.
מזמן לא נלחמתי ואני זקוקה לריענון.
זיק תוקף אך מפספס אותי בכל פעם, אולי רמת השכרות שלו גבוהה משהערכתי.
"תישארי במקום אחד!" הוא דורש.
"כבקשתך, זיק" אני אומרת, עוצרת, מכוונת ומכניסה בעיטה חזקה בין הרגליים שלו.
צליל האוויר הנמלט מריאותיו של זיק מספק אותי מאוד ואני מוכנה להעיף לו מכה דומה נוספת לעבר הראש.
אני מצליחה וצוהלת משמחה כשחרב אחת נופלת לו מהיד והוא מתפתל מכאבים.
בטח אני לא הראשונה שזיק נטפל אליה.
זה מגיע לו!
זיק צועק פתאום "הצילו! שודדים אותי!".
"לעזאזל!" אני מקללת כשאני רואה מרחוק חיילי פטרול באים לראות מה מתרחש.
במקביל לתחושת התיעוב ההולכת וגוברת, אני לא יכולה שלא להרגיש גם הערכה כלפי זיק.
במצב שלו כנראה שהייתי נוקטת בגישה דומה.
החיילים עדיין לא רואים אותי ואני מחליטה לנטוש את הזירה בלי לקחת את החרבות.
לא כדאי להתעכב ולסתכן בכך שחיילי הפטרול המתקרבים יזהו אותי או יתחילו לשאול שאלות.
אני פורצת בריצה, מתנשפת, לרחבה הסמוכה לגשר המזרחי של העיר, וצוללת מאחורי קיר לבנים נמוך.
שתי דקות עוברות בלי שאני שומעת צעדים מהכיוון ממנו באתי, אז מניחה שהצלחתי להימלט מחיילי הפטרול.
לרגע אני מתאכזבת על החרב המעוקלת שהשארתי מאחור, אבל מחליטה לקבור את הרגשות האלה.
היא כנראה הייתה גדולה מידי בשבילי גם ככה…
'אז כאלה הופכים להיות חיי כרגע' אני חושבת, נאנחת וממשיכה לצעוד מזרחה.
הנסיכה לוסי ממתינה לי…
—