מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר ראשון: הגיוסים– פרק 1

להקדמה והפרולוג

מסעות בטמריה/ספר ראשון: המשימה – הקדמה ופרולוג

—
בית הסוהר הגדול של טמריה הבירה נחשב לאחד מבין בתי הכלא המפורסמים ביותר.
בבית הסוהר קיימים לא מעט מפלסים, ככל שיורדים כך רמת הסיכון של הכלואים בו גבוהה יותר.
בדיוק שבוע קודם נכלאתי, בפעם הזאת– ללא שביצעתי שום פשע.
מישהו כנראה הפליל אותי.
הקומה המינוס חמש בה אני כלואה נראית המלוכלכת ביותר.
מניסיוני, זה דבר המקשה על ההתחמקות.
סירחון חזק מורגש מחוץ לתא ואני ממש לא רוצה לנחש ממה הוא נובע!
אני יושבת בפינת התא בו אני נמצאת, ידיי משחקות באבן שנמצאה בקיר, האבן מקפצת בחינניות מכף ידי הימנית לכף ידי השמאלית והתהליך חוזר לסירוגין בין הידיים.
למרות הצורך בדיוק וריכוז בטריק, שריריי מתורגלים היטב במהלכים ומאפשרים למחשבותיי לנדוד.
אני מנסה להתרכז בעיקר בתוכניות בריחה, שכרגע נראית בלתי אפשרית.
בנוסף, יעברו שבועות לפני שמישהו ישים לב שאני נעדרת- אז סיוע מבחוץ הוא לא אופציה.
חוץ מזה, נכלאתי הפעם על לא עוול בכפי.
מישהו תופר לי תיק ומשקיע בו, אז לא יוותרו עליי כל כך מהר.
מחשבותיי נקטעות באחת לשמע צעדים וצלצולי שרשראות מתכת מתקרבים.
אסיר חדש עומד לרדת לקומה שלי. יש למישהו הזה מזל רע.
אבל שום דבר לא מכין אותי לחריקת המנעול בדלת התא האישי שלי.
אני מרשה לעצמי להגניב מבט בזמן שהשומרים עסוקים בלהכניס את האסיר החדש לתא.
האסיר הינו דמות עם ברדס שעומדת בין שלושת שומרי בית הסוהר.
כהרף עין הוא נדחף אל תוך התא שלי והדלת של התא ננעלת מאחוריו.
אני תוהה האם לשמור על אדישות ולהראות חזות קשוחה או להיכנע לסקרנות.
לבסוף, אני מחליטה שהפעם לא וחוזרת להקפיץ את האבן כאילו כלום לא קרה. אך אני מוכנה לזנק בהתראה של רגע.
אבל החזות האדישה שלי כנראה לא מחזיקה מעמד זמן רב.
"שלום לך, גנבת" אומרת הדמות בקול גברי.
הקול מעביר צמרמורת בגבי.
קולו הנמוך של האיש, בשילוב עם צורת העמידה שלו מוכרים לי, אבל אני לא מצליחה לשלוף את הזיכרון המתאים.
אני נותנת לאבן לנחות בכף ידי הימנית ואז מתרוממת לאיטי לעמידה תוך כדי בחינת הדמות הניצבת מולי.
לא אעניק לעצמי נקודות חולשה נוספות מעבר לאלה הקיימות.
אני לא יודעת מה כוונותיו של האיש, וככל הנראה אני גם חלשה ממנו, אך הזריזות והדיוק שלי מעניקים לי יתרונות משמעותיים לצד גורם ההפתעה.
עם זאת, אם יתחיל קרב, אני חייבת לסיים אותו מהר – אולי חיי תלויים בכך.
"נעים להכיר, מיס' איילקס" מושיט האיש ידיים אזוקות. "אחסוך הקדמות- האם את מעוניינת לצאת לחופשי? כי אם כן- יש לי הצעה לעסק איתך".
אני לא בוטחת באיש הזה.
בכלל לא.
האיש מעמיד אותי בצד הלא מוכר של עסקת חליפין וגם מזה אני לא מרוצה.
אני מחליטה לבסוף לנסות לחלץ ממנו כמה שיותר פרטים, הוכחות והבטחות לפני שאתחייב למשהו ומתעלמת מידיו המושטות.
"תלוי," אני אומרת באדישות מעושה ולא מוסיפה. "המחיר תמיד חייב להיות הוגן, אבל השאלה העיקרית היא- מה שווה החופש שלי?".
האיש בקלות משחרר את אזיקיו ומוריד את הכיסוי מראשו.
פניו המביעות עייפות של המלך קוסטום מתגלות.
המלך קוסטום הינו מעט מבוגר, נמוך בגובהו, בעל כרס קטנה ושיער מאפיר, אך ניתן לראות שלא איבד את הכושר שלו.
כשאני מזהה את המלך אני מיד קדה בפניו, כנדרש על-פי הנימוס והחוק.
"אשחרר אותך , מיס' איילקס, בתנאי שתחזירי את הבת שלי אליי" הוא אומר באנחה. "הפגישה הזאת חייבת להיות סודית, לכן באתי בחשאי, איני יודע מי נאמן לי ומי לא".
'הוא סוחט אותי' אני מתעצבנת.
"הבת שלי – לוסי, כלואה בטירת המלך רייג' באלריה הצפונית," ממשיך המלך קוסטום. "הוא שלח איגרת עם דרישת כופר, שתוך 15 יום אביא לו מחיר מסוים שאין לי- או שיהרוג אותה".
"ומדוע פנית דווקא אליי?" אני שואלת.
"אני זקוק לגנב/ת שיפרוץ לטירת המלך רייג' באלריה ויוציא אותה משם. אך, זה מסע מסוכן".
אני מקשיבה לו בשקט ומנסה להשתיק את הביקורת שעולה בי למשמע דבריו.
יש לו את כל הכוח בממלכת טמריה הבירה והוא לא היה יכול להגן על הבת שלו?
בכל אופן, זו נשמעת כמו משימת התאבדות!
גם אם אצליח לאתר ולחלץ את הנסיכה בשלום- הדרך חזרה תהיה קרה ומסוכנת לבחורה שנגררת עם ילדה בשטח הצפוני של אלריה.
אני לא אוהבת קור מקפיא וממש רוצה למות…
מצד אחד, יכול להיות שהמלך קוסטום בעצמו הוא זה שהוביל למעצרי והוא משתמש בו כדי לקבל את מה שהוא רוצה.
מנגד, יכול להיות שהוא באמת נואש ולמעצר שלי אין כל קשר לאירועים.
אבל בכל זאת, אם הייתה לו יד בדבר, כך או כך הוא ירוויח- פושעת נוספת בכלא שקשה לעצור אותה = גאווה פוליטית, או קבלת הבת שלו בחזרה.
או שבעצם- גם פושעת מסוכנת מתה, אבל אז גם הבת שלו עלולה למות.
זיכרון ישן עולה במוחי- לפני שנים נקראתי אליו אחרי ששמועה על תכשיט יקר שנמצא ברשותי החלה לפרוח.
ניהלנו משא ומתן קצר, שבמהלכו המלך ניסה באופן משונה לשלם כמה שיותר.
הסכמנו שישלם פי אחד וחצי מהסכום שכיוונתי אליו אחרי שעצרתי את ההתמקחות.
אחרי שהתכשיט החליף ידיים, פרצה הנסיכה לוסי, שהייתה אז ילדה קטנה, לחדר.
הילדה התעקשה לראות מה אביה אוחז בידו והתפעלה מהתכשיט היפיפה.
המלך קוסטום סיפר לה על ההיסטוריה של התכשיט ועל כוונותיו להעניק אותו לאשתו, המלכה אדלינה המנוחה, כמתנה.
לוסי כמעט פרצה בבכי כשהיא גילתה שהתכשיט לא מיועד לה, אך שמחה כשאביה אמר שתוכל לראות אותו מתי שתרצה.
הבנתי שאין ספק שלילדה יש חוץ טוב לדברים איכותיים.
הזיכרון מערער אותי. אין ספק שאני חייבת המון למלך, בין אם הוא יודע או לא.
חוקי המסחר השתנו רבות בשנים האחרונות, כמעט באופן גורף לטובתם של הסוחרים.
עול המיסים והעמלות הוסר ברובו מהסוחרים ועבר לרוכשים, כך שהרווחים שלי גדלו באופן משמעותי.
אני לא מעוניינת שמישהו יפיץ שמועות על המחירים המופרזים שלי דווקא עכשיו, למקרה שכן אצליח להימלט.
גם אם המלך עצמו הוא זה שהורה לכלוא אותי- כנראה שאענה בחיוב לבקשתו.
בכל מקרה, כנראה שאהיה מסוגלת לברוח ולהסתתר במידה ואחליט שהוא בוגד בי.
"כדי שזו לא תהיה משימת התאבדות גרידא, אני אצטרך צוות, משאבים, מודיעין… תוכל לספק לי את כל אלה?" אני שואלת.
"לצערי לא, כפי שאמרתי- זוהי חייבת להיות משימה סודית! יש לי לא מעט אויבים שישמחו להצטרף למלך רייג' ברגע זה, כשיש לו יתרון עליי".
אני מביעה מבט ספקני.
המלך קוסטום משלב את ידיו "תביני, מיס' איילקס: אם הייתה לי אפשרות – הייתי שולח כל חייל בממלכה, אבל אני לא סומך על אף אחד, ולמען האמת, אני גם לא ממש סומך עלייך".
הוא מוציא שרשרת פנינים עליה חפץ מוזר– עיגול כסוף מעוצב ובתוכו מערכת כוכבים מנצנצים.
זה מחזה כל-כך יפה ומרהיב ואני לא שמה לב שהמלך עונד את השרשרת על צווארי "ענדי את זה תמיד על צווארך וזה יכוון אותך אל הנסיכה לוסי. אך אם תורידי את השרשרת או תנסי לברוח מהמשימה- היא תצרוב לך את העור".
"קסמים" אני מקללת בזלזול ויורקת על האדמה.
אבל אני מעריכה במקביל את החכמה של המלך קוסטום, אי אפשר לסמוך עליי ולו רק בגלל המוניטין שמיוחס לי.
אני שוקלת את הסיטואציה ומגיעה למסקנה שאין לי הרבה מה להפסיד.
ישאירו אותי להירקב כאן עד שיצליחו למצוא פשע אמיתי להאשים אותי בו ואז יגיע תור הגרדום.
אני בוחנת את השרשרת "אם אני מסכימה, אני רוצה גם שהתיק שלי יימחק!" ואז אני מוסיפה "בהנחה והנסיכה לוסי ואני נחזור שתינו בחיים, כמובן".
"כמובן," אומר המלך. "אבל חשוב שתדעי. אסור לאף אחד לדעת על מטרת מסעך! אל תסמכי על אף אחד ואל תדברי עם אף אחד על מטרת מסעך. זה יכול לסכן אותך, וגרוע מזה – זה יכול לסכן את לוסי! מוסכם?"
"מוסכם! זאת רק עוד סחורה לספק" אני אומרת ביובש.
בתקווה להרגיע אותו קצת, אני לוקחת נשימה עמוקה ומכניסה השרשרת בחשש לכפלי חולצתי.
היא כבדה משהיא נראית ומקרינה עוצמה מסוימת שפועמת על החזה שלי.
אני לא אוהבת את זה- אבל נראה שכבר אין לי ברירה…
לאחר רגע של שתיקה בו המלך קוסטום סורק אותי בעיון, כנראה עדיין תוהה אם ניתן לסמוך עליי, אני קדה קלות ואומרת "אחריך, אדוני המלך!".
—

נשמח לקבל תגובות וביקורות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 2

מסעות בטמריה/ספר ראשון: המשימה – פרק ב'